מתנה טובה יש לי בבית גנזי
השבת כמתנה לישראל בפר' כי תשא
"ואתה דבר אל בני ישראל לאמר אך את שבתותי תשמרו כי אות היא ביני וביניכם לדורותיכם לדעת כי אני ה' מקדישכם" (שמות לא, יג).
ובגמרא (שבת י:) - 'אמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב, הנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו, שנאמר 'לדעת כי אני ה' מקדישכם'. תניא נמי הכי, לדעת כי אני ה' מקדישכם – אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, מתנה טובה יש לי בבית גנזי, ושבת שמה, ואני מבקש ליתנה לישראל, לך והודיעם'.
חז"ל דרשו מעומק לשון הכתוב, שציווי מצות השבת שבפרשה זו נחשב כנתינה ו'מתנה', על אף שלא כתוב כאן לשון נתינה דרשוהו חכמינו דווקא כאן בשבת דפרשה זו, כי בפרשה זו נתחדשה שהשבת ניתנה לישראל למנוחה. ו'מנוחה' היא עצם מציאות השבת, שכשם שהוא נח ונפש ביום השביעי, כך יהיו ישראל נחים ביום זה.
כי באמת הוא ענין פלא, הכי משום שהקב"ה נח ביום השביעי, משום כך יש לישראל לנוח בו גם הם. ואמנם לכבד את היום בסממני ברכה ולקדשו, יש משמעות גם למי שלא היה שותף במאורע, שבכל זאת מכבד את היום משום שהוא חשוב ויקר להקב"ה, וכמו כן שייך שהקב"ה נותן בו את ברכת היום לעמו. אבל המנוחה שבשבת, כיוון שהקב"ה הוא זה אשר נח וינפש הרי זה דבר השייך לעצמו, וכביכול יעשה מנוחת שביתה בכל שבת, אולם היאך שייכת מנוחה זו לישראל, והרי להם לא היה שום מאורע של 'מנוחה' ביום השביעי.
ואשר מוכרח מזה, שאכן נתחדש כאן שיש מתנה שהקב"ה נותן את השבת 'שלו' ומעניקה לישראל כמתנה, ורק על ידי שהשבת ניתנה להם, הרי הם יכולים לקיים אותה ולעשותה, כדוגמת השביתה שלו יתברך.
ולכן בפרשה זו, ראו חכמים דבר נשגב זה שהשבת באה בבחינת נתינה ומתנה טובה, היינו שהקב"ה נותן את עצם השבת לישראל.
המניח לעמו ביום שבת קדשו
ולראשונה הוזכר ונתבאר רק בפרשה זו, שהשבת היא 'לכם' לישראל. כלומר, שהשבת עצמה נתונה במתנה לישראל, כי ה'מנוחה' היא עצם השבת, ומצות השביתה שבפרשה זו היא שישראל יעשו אותו ליום מנוחה להם.
וזהו הלשון במאמרם הנזכר שאמרו 'מתנה טובה יש לי בבית גנזי'. 'בית גנזי', היינו שהיא סגולת מלכים שלו שהיא חביבה עליו, ואינו ענין ששייך לכלל העם ואף לא עבדי המלוכה, ואכן בשום מצוה מן התורה לא מצינו לשונות אלו - 'מתנה טובה יש לי', 'בבית גנזי' - כי אם בשבת קודש, באשר השבת הוא ביסודו דבר פרטי של המלך ית"ש מבית גנזיו, אלא שמרוב חביבותו לעם ישראל נתנה להם במתנה.
ועל כך אנו נותנים ברכה והודאה לה', שרצה בנו באופן נשגב כל כך וכפי שאומרים בקידוש – 'ורצה בנו, ושבת קדשו באהבה וברצון הנחילנו'. ובברכת מגן אבות – 'המניח לעמו ביום שבת קדשו, כי בם רצה להניח להם'. ובתפילת שחרית – 'ולא נתתו ה' אלוקינו לגויי הארצות... כי לישראל עמך נתתו באהבה לזרע יעקב אשר בם בחרת'.
וברש"י על הפסוק "אך את שבתותי תשמורו, כי אות היא ביני וביניכם לדורותיכם, לדעת כי אני ה' מקדישכם" – כתב: 'כי אות היא ביני וביניכם - אות גדולה היא בינינו שבחרתי בכם, בהנחילי לכם את יום מנוחתי למנוחה'.
המתבאר מתוך הדברים, שמתוך נתינת השבת באופן זה, שעצם השבת ניתן לישראל להיות להם ליום 'מנוחה', אנו רואים נכוחה את גדולתם ורוממותם של ישראל. שהרי מה שהשבת ניתנה להם למנוחה הוא רק משום שהקב"ה משתף את ישראל בעניינים שלו כביכול, שנותן להם את יום מנוחתו, ומנחיל להם את שבת קדשו.
לדעת כי אני ה' מקדישכם
אולם עוד ראו חז"ל בפרשה זו ענין פלאי ונשגב המתגלה בשבת בעצם מהותם ומדרגתם של עם ישראל. כי הנה מציאות זו של 'מתנה' הלא הוא ענין נפלא, שכן איך יתכן לתת לנו דבר שאינו קשור אלינו להדיא. וכשם שאין שום משמעות וטעם בכך שהאומות יחוגו את 'חג המצות' דרך משל, משום שהם הרי לא יצאו ממצרים ועל איזו חירות יש להם לחוג, ובוודאי לא שייך לומר ש'יתנו' להם את החג במתנה, שהלוא אין לכך שום משמעות. מעתה האיך שייך לצוות על השבת ולתת את השבת לישראל שלא אירע עמהם שום דבר בשביתת הקב"ה שהוא ענין שמימי השייך רק לו יתברך.
אלא המבואר כאן, כי נתינת מנוחה זו לישראל, נובעת מן הסוד הנשגב שיש לנו בקשר עם ה', היינו המעלה הרוממה והדביקות הפנימית שיש לישראל והקב"ה. באופן שהקב"ה רואה את ישראל בבחינת קרוביו ובני משפחתו של המלך, ואף יותר מזה – שאנו נחשבים כרעיה וכמטרוניתא למלך. וכיוון שמשפחת המלך היא חלק מן המלך, הרי היא גם משתתפת בכל ענייניו העצמיים. ורק מתוך כך יש מקום ושייכות ליתן לישראל את יום מנוחתו, שיהיה גם להם ליום מנוחה.
אמור מעתה, פרשה זו של נתינת השבת בדרגה של מנוחה, היא האות הנשגב על גדולת וקדושת ישראל. ועל זה אמרה תורה 'כי אות היא ביני וביניכם לדעת כי אני ה' מקדישכם'.
וכך אמרו במדרש - 'ביני ובין בני ישראל וגו', משל למלך יושב ומטרונא יושבת כנגדו, העובר ביניהם חייב מיתה' (שמו"ר כה, יא).
עוד אמרו חז"ל - 'ושמרתם את השבת כי קודש היא לכם - מגיד שהשבת מוספת קדושה על ישראל' (מכילתא). כלומר שכאן נתחדש שקדושת השבת חלה על עצם מציאותם של ישראל, ובזה נתוסף בהם קדושה.
עוד דרשו חז"ל סוד נשגב - 'כי אני ה' מקדישכם - לעולם הבא, כגון קדושת שבת בעולם הזה. נמצינו למדין, שהוא מעין קדושת העולם הבא. וכן הוא אומר מזמור שיר ליום השבת לעולם שכולו שבת' (מכילתא). כלומר שהשבת היא אות שממנה אנו יודעים שנזכה לעולם הבא.
והיינו כי העולם הבא הרי הוא עולמו של הקב"ה, ואין בו חלק לנבראים, עין לא ראתה זולתו. אולם מתוך שנתן ה' את יומו – יום השבת – לישראל, והטעם בזה הוא כמו שביארנו משום שישראל מאוחדים עם הקב"ה בבחינת בני ביתו, ולכן משתף אותם בכל ענייניו, הנה יש כאן 'אות' כי הוא יתברך עתיד להיות גם מקדשנו לעולם הבא, בעולמו של הקב"ה, להיות עמו ולתת לנו חלק בו. שמאותו הטעם והשייכות שנתן לנו את השבת ראויים אנו גם שיתן לנו חלק בעולם הבא, שינחילנו יום שכולו שבת ומנוחה לחיי עוה"ב.
וגם זה נלמד כאמור דווקא מן הפסוק בפרשה זו 'ביני ובין בני ישראל', שמכאן ראו חז"ל לדרוש שהקשר בין קוב"ה וישראל הוא במדריגת הקשר של מלך ומטרוניתא. כי רק המטרוניתא משתתפת בכל ענייניו האישיים של המלך, כדרך מלך ומטרוניתא, שהם משותפים בכל שמחותיו וסעודותיו.
והנה זה פשוט דזה שנתן הקב"ה את השבת לישראל, אין הכוונה בזה שנעשה אנו לבד את השבת במקומו. אלא הכוונה שרצה בנו ונתן לנו את 'שבת קדשו', שנעשנו יחד עמו. והוא מה שאמרו – 'מלך שיושב ומטרונה יושבת כנגדו'. שעם ישראל יושבים עם הקב"ה בשבת. וכן משוררים - לכה דודי לקראת כלה פני שבת נקבלה. דהיינו שעם ישראל קוראים להקב"ה שישתתף כביכול יחד עמהם לצאת לקראת השבת לקבל פניה.
