מדוע אברהם העלה את יצחק לשוחטו על המזבח והלא היה צריך לשוחטו על ירך המזבח כדין קרבנות שמעלה הנתחים למזבח?
"וַיָּבֹאוּ אֶל־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר־לוֹ הָאֱלֹהִים וַיִּבֶן שָׁם אַבְרָהָם אֶת־הַמִּזְבֵּחַ וַיַּעֲרֹךְ אֶת־הָעֵצִים וַיַּעֲקֹד אֶת־יִצְחָק בְּנוֹ וַיָּשֶׂם אֹתוֹ עַל־הַמִּזְבֵּחַ מִמַּעַל לָעֵצִים" (כ"ב ט')
מדוע אברהם העלה את יצחק לשוחטו על המזבח והלא היה צריך לשוחטו על ירך המזבח כדין קרבנות שמעלה הנתחים למזבח?
הנה שנינו במשנה מפורשת בזבחים (פד. וע"ע שם נח.) עולה שעלתה חיה לראש המזבח תרד, שחטה בראש המזבח יפשיט וינתחה במקומה, וכן פסק הרמב"ם בהלכות פסולי המוקדשין (פ"ג ה"ד), וז"ל: עולה שהעלה חיה לראש המזבח תרד שעדיין אינה ראויה. ומקרא מפורש הוא בויקרא (א' י"א) "ושחט אותו על ירך המזבח צפונה לפני ה'". וברש"י (שמות כ' כ"א) "וזבחת עליו" אצלו, ע"ש. ולאור האמור צ"ע מדוע אברהם העלה את יצחק על גבי המזבח כדי לשוחטו שם, כמו שנאמר "וישם אותו על המזבח", ואח"כ נאמר: "וישלח את ידו ויקח את המאכלת", ולמה לא ביקש לשוחטו על ירך המזבח כדין כל עולה ששוחטה על ירך המזבח ורק אח"כ מעלה את הנתחים על המזבח?
ובפרט הדבר צ"ע שהרי כל שחיטת עולה בסכין למדין מאברהם דכתיב "וישלח אברהם את ידו ויקח את המאכלת", ויצחק קרבן עולה היה, דכתיב "ויעלהו לעולה תחת בנו" (זבחים צז: מנחות פב.), וא"כ בדין היה שאברהם יעקוד את יצחק על ירך המזבח וינתח אותו נתחים ואח"כ יעלהו עולה כליל למזבח?
יישוב א' - כל רגע שיצחק בחיים קיים מצוה להעקד
נראה בס"ד ליישב דהנה יש חילוק גדול בין עולת בהמה לעולת אדם, כי בהקרבת בהמה אין עיקר הקרבת העולה לה' אלא בהעלותה על אש המזבח, שבמה ששוחטה אינו מעשה ההקרבה, שהרי אף הרוצה לאכול בשר שוחט לעצמו, ומטעם זה שחיטה בזר כשרה, משא"כ אדם שעולה לה' כליל כמו בעקידת יצחק, עצם השחיטה על המזבח משובח הוא ויש בו משום הקרבה, ואדרבה אין לך הקרבה גדולה מזו, כי בבהמה הוא מקריב את הבשר, אבל באדם הרי הוא מקריב את הנפש שמוכן למסור נפשו ולמות על קדושת השי"ת, ואדרבה יפה כח ומעלת ההקרבה בקבלה על עצמו בחייו למות על קדושת ה' יותר מבמה שמת על קדושת ה', ובזה תבין היטב למה אברהם אבינו קיים מצות העקידה כבר במה שהעלה את יצחק על גבי המזבח ואע"פ שעדיין לא נשחט. ומטעם זה לא נתכוון לשוחטו לפני עלותו למזבח, כי די במה שאברהם ויצחק הסכימו בלב שלם ונפש חפצה לעקדה, וכמו שכבר כתב רבינו הרשב"א בתשובה (ח"ה סי' נ"ה), שהמצייר בליבו למסור נפשו על קדושת השם, הרי זה כאילו בא לידי כך וקיימו, והוא אומרו "כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה", וכי אפשר ליהרג בכל יום? אלא שבכל יום שאנו קורין ק"ש ומקבלים עלינו עול מלכות שמים ואומרים: "בכל נפשך" ומסכימים על כך, הרי זה כאילו הורגנו באותה שעה עליו יתברך. וכיו"ב כתב בספר חסידים (סי' רכ"ב), שכל מי שקיבל על עצמו ליהרג על קידוש ה', חלקו עם אותם צדיקים שמתו על קדושת השי"ת.
לאור האמור נראה ליישב מה שהקשו בקובץ עיון הפרשה (גיליון רל"ג התשפ"ו), מדוע הזדרז אברהם אבינו למצות עקידת יצחק, כמו שנא' "וישכם אברהם בבוקר" והלא מנגד היה חיי שעה של יצחק, שכל רגע שתעוכב העקידה יחיה יצחק עוד חיי שעה, ובגמ' יומא (פה.), וכן נפסק בשו"ע (או"ח שכ"ט), מבואר שמפקחים את הגל ומחללים שבת אפילו מפני חיי שעה, וא"כ מדוע לא להמתין אברהם אבינו לקיים את מצות העקידה עד סמוך לשקיעת החמה כדי להציל חיי שעה של יצחק? ברם לאור האמור ניחא היטב, כי מעשה העקדה לא היה מעשה אחד גרידא להעלות את יצחק על אש המזבח כמו שסוברים ההמון, אלא המצוה היתה מאותה שעה שנצטווה אברהם, בכל רגע שהוא ויצחק ניאותו וגמרו בלב שלם ונפש חפצה האב לזבוח והבן להיזבח, ולכן היתה המצוה מזומנת מיד לפניו להתחיל במצוה, וכל רגע שישתהה הרי הוא מפסיד במצוה, ושבחו של אברהם שנזדרז במצוה נוראה זו, אע"פ שגם אם היה משתהה את עיקר המצוה היה מקיים.
יישוב ב' - שלא יעשה אונן ויפסל להקרבה
הגאון הראגצ'ובר רבי יוסף רוזין זצ"ל בעל צפנת פענח ז"ל מתרץ בזה דבר נפלא ביותר, שכיון שאונן פסול לעבוד, לכן אם היה אברהם שוחט ליצחק תחילה קודם שיעלהו על אש המזבח, היה אברהם נעשה אונן והיה אסור לו להקריבו. ואע"פ שאמרו ביומא (יג:) היה עומד ומקריב ע"ג המזבח ושמע שמת לו מת מניח עבודתו ויוצא דברי ר' יהודה, ר' יוסי אומר יגמור, וא"כ לדברי ר' יוסי לכאו' יכול היה אברהם להמשיך בעבודתו? מ"מ כיון ששחיטה כשרה בזר לא חשיב תחילת עבודה שאם התחיל גומר, ונמצא שאף לדבריו לא יכול היה אברהם להמשיך עבודתו, ודפח"ח. ובשו"ת ציץ אליעזר (חלק ט"ו סי' ו') העיר ממה שאמרו במדרשים ופרקי דר"א (פרק ל"א), שאברהם אבינו היה לו דין כהן גדול, וכן הוא לשון הפייט (שחרית דר"ה) "וערך האש והעצים העלה, ולקח המאכלת לשחטו בחלחלה, וככהן גדול הגיש מנחה בלולה", ופירש שם הרד"ל שאברהם היה נידון ככהן גדול כדי שלא יפסל באנינות. והרי קי"ל שכהן גדול מקריב אונן (עי' זבחים צט. ועוד). אולם ראיתי מתרצים שבאותה שעה שהעלה אברהם ליצחק לעולה על המזבח נתכהן בכהונה גדולה. וכתב עוד בשם הגרי"ד סולוביצי'ק ז"ל שביאר בשם הצפנת פענח באופן אחר, שהקשה כיון שאברהם אבינו ע"ה התכונן גם לשוחטו, איך חשב לעשות אח"כ זריקה, הלא מיד לאחר השחיטה היה נעשה אונן, ועל זה תירץ שאברהם אבינו ע"ה היה לו דין כהן גדול, וכה"ג מקריב אונן.
יישוב ג' - שלא יטמא אברהם בטומאת מת
בספר אמרי שפר להרה"ג נפתלי הרץ שפירא שליט"א מתרץ שאם אברהם אבינו היה שוחט ליצחק בצד המזבח, היה נטמא בטומאת מת כאשר היה מעלהו למזבח, וטמא שעבד עבודתו פסולה, וקשה ליתן לזה דין טומאה בציבור. על כן העלהו קודם השחיטה, כדי שיוכל לשוחטו על המזבח, וע"ש שהביא בזה עוד תירוצים.
יישוב ד' - רק בבהמה ראוי להפשיט העור מקודם
בעמק דבר בפרשתן כתב ליישב שאברהם העלה את יצחק כשהוא חי, משום שכל הטעם שאין מעלין בהמה חיה על המזבח משום שאין מעליו את העור כלל, משום כך נשחט על הארץ ומפשיטים את עורו ואח"כ מעלין אותו למזבח, משא"כ עור האדם הוא בשר ממש, לכן אדרבה משום כך טוב להעלותו חי ולשוחטו שם. וקצת יש להעיר ממ"ש התוספות בזבחים (נח.) שמדאורייתא שוחט לכתחילה כדדרשינן "וזבחת עליו", ושמא הא דנקט דיעבד מדרבנן שלא תרביץ גללים, ע"ש.
יישוב ה' - עד הקרבת האיל על ירך המזבח שחטו במזבח
עי"ל עפמ"ש המהרי"ל דיסקין עה"פ (ויקרא א' י"א) "ושחט אתו על ירך המזבח צפונה לפני ה'", דאיתא בתנא דבי אליהו למה דוקא בצפון, כלומר למה כתוב צפון דוקא גבי "צאן" ולא קודם גבי "בקר"? ומתרץ להזכיר אילו של יצחק, והקשה המהרי"ל דיסקין מדוע אמר להזכיר "אילו" של יצחק ולא להזכיר העקדה עצמה? ותירץ דזה גופא כוונת התנא דבי אליהו, שמקודם היה מנהגם לשחוט את הקרבן על המזבח גופא, כמו שמצינו בעקדת יצחק שנא' "וישם אותו על המזבח", ואח"כ נאמר "וישלח את ידו ויקח את המאכלת לשחוט את בנו", וכיון שבהקרבת האיל לא הוריד אברהם את יצחק מעל המזבח, שהרי היה אומר אברהם אבינו שמא יהיה סיבה מה באיל שלא יצא בכשרות ויקריב את יצחק בנו, וזה מה ששחט את האיל בצפון, שמעשה שהיה כך היה שנשחט בצפון ולא על המזבח כמנהגם, מפני צדקתו של אברהם, על כן אומר התנא דבי אליהו ששוחטים בצפון כדי להזכיר את אילו של יצחק. ומעתה לק"מ למה העלה אברהם את יצחק על המזבח, כי כך היה מנהגם מתחילה עד הקרבת האיל הנאחז בסבך, שהקריבו על ירך המזבח צפונה.
יישוב ו' - האדם נעשה קדוש מיד במחשבתו להעקד
הגאון רבי משה פיינשטין זצ"ל בספרו דרש משה בפרשתן מיישב שבהמה נעשית קדושה רק ע"י השחיטה לכן תחילה שוחטים אותה על ירך המזבח ורק אח"כ שנעשית ראויה למזבח מעלים אותה, משא"כ אדם שזוכה למסור נפשו אין בגופו שום פסול ושום דבר מאוס, ואדרבה עדיף להקריבו על המזבח ממש, כי במסירת נפשו תיכף ומיד נעשה קדוש, ולכן נשאר יצחק בקדושתו לעולם אף שנשאר בחיים, כמ"ש רש"י (כ"ה כ"ו) שיצחק לא נשא שפחה, לפי שנתקדש בהר המוריה להיות עולה תמימה, וכתב עוד (כ"ו ב') שהיה בדעתו של יצחק לרדת מצרימה כמו שירד אביו בימי הרעב, אמר לו הקב"ה "אל תרד מצרימה" שאתה עולה תמימה, ואין חוצה לארץ כדאי לך. ומכאן תבין גודל מעלת מי שמחשב בליבו וגומר אומר בדעתו להיות מוכן ומזומן למסור נפשו על קדושת ה' שעל ידי כך מתקדש ומתעלה גופו ותפילותיו ותורתו עולה לריח ניחוח לפני השי"ת.
יישוב ז' - יצחק היה קדוש וראוי לקרבן מרחם
עי"ל שאברהם העלה את יצחק על המזבח ולא שחט אותו מקודם, כיון שהיה יצחק קדוש מבטן, ולכן לא היה צריך לקדש אותו מקודם על ידי השחיטה, וכמו שאמרו בשבת (קלז:) שהמברך בברית אומר: "אשר קידש ידיד מבטן", ופירש רש"י שם שהכוונה ליצחק שנתקדש מבטן, שיצחק נקרא "ידיד" על שם "אשר אהבת", ע"ש. וכתב באורחות חיים (הלכות מילה סי' ז'), שיצחק היה ידידו של הקב"ה ונתקדש בבטן שהיתה הורתו ולידתו בקדושה, שהרי היה אברהם אביו נימול בשעה שבא המלאך לבשר לשרה, משא"כ כשנולד ישמעאל. וכן כתב רש"י בפי' עה"ת עה"פ (י"ז י"ט) "ואת בריתי אקים את יצחק" לימד שהיה קדוש מבטן.
יישוב ח' - מחשש שהשטן יפיל בו מום
עי"ל בס"ד עפמ"ש בהדר זקנים עה"פ "ויעקוד את יצחק בנו" דאמרו רבותינו ז"ל במדרש שאברהם אבינו הכניסו ליצחק בתיבה עד שעה שרצה לשוחטו, לפי שהיה ירא מן השטן פן יפיל בו מום. וידוע המעשה במדרש שבשעה שהלך אברהם לעקדה נדמה לו השטן לאברהם כנהר והולך עד צווארו והתפלל אברהם "הושיעה ה' כי באו מים עד נפש" וניצול, וכך בכל דרכם עד העקדה ועד בכלל המשיך להשטין וביקש להפריעם מהעקדה, וכן איתא בתנחומא (סי' כ"ג), שבשעה שנטל אברהם את הסכין כדי לשחוט את יצחק עד שיצא ממנו רביעית דמו, בא השטן ודחף את ידו של אברהם ונפלה הסכין מידו, וכיון ששלח ידו לקחתה יצאה בת קול ואמרה לו מן השמים "אל תשלח ידך אל הנער" ואילולא כן כבר היה נשחט, עכ"ל. ומשום כך לא ביקש אברהם בדוקא לשחוט את יצחק על ירך המזבח, שלא ליתן פתחון פה וזמן לשטן להטיל בו מום קודם שחיטה או למנוע אותו להעלותו אחרי שחיטה.
יישוב ט' - להורות לכל שיצחק נעקד מרצונו
נראה עוד ליישב בס"ד שאברהם אבינו בדוקא העלה את יצחק על המזבח, כדי שלא יאמרו ששחטו ליצחק על כורחו, ולכן למען ידעו הכל כי יצחק מסר נפשו על קדושת השי"ת בלב שלם ובנפש חפצה, שנא' "וילכו שניהם יחדיו" ודרשו חז"ל שהלכו שניהם בשמחה, שכשם שהיה אברהם שמח לשחוט, כך יצחק שמח להישחט. ולכן העלהו על המזבח ועקדו להישחט שם, שזה אות וסימן שהיה כל מעשה העקדה מרצונו הגמור, שאל"כ היה מתנגד ולא היה יכול לעוקדו על המזבח.
יישוב י' - משום כבודו של יצחק ושלא להלינו
עי"ל דדוקא גבי בהמה שוחטה מקודם ורק אח"כ מעלה אותה איברים איברים על אש המזבח ואין בזה חשש וקלון, משא"כ בעולת אדם אם היה אברהם שוחט את יצחק על ירך המזבח ואח"כ מבקש להעלותו על גבי המזבח, היה נעשה בזה ביזיון גדול בכבודו של יצחק, לכן אברהם העלה אותו שלם על המזבח. ויל"ע שמא אברהם אבינו חשש ג"כ משום (דברים כ"א כ"ג) "לא תלין נבלתו על העץ כי קבור תקברנו ביום ההוא", וכדי שלא ישתהה בהלנת יצחק, העלהו חי על גבי המזבח.
יישוב י"א - ממה שאמר לו הקב"ה "והעלהו לעולה"
מרן החיד"א בספרו ראש דוד בפרשתן מביא שהקשה כן מהר"ח אבולעפיא, איך אברהם אבינו ע"ה שקיים כל התורה כולה עשה נגד הדין והעלה את יצחק על המזבח ולא ביקש לשוחטו על ירך המזבח, והביא שתירץ נכדו רבי חיים אבולעפיא בספר עץ החיים דשאני הכא דכתיב "והעלהו שם לעולה" ולא אמר הקריבהו "עולה", ומזה שהוסיף והעלהו הבין אברהם שיש לו להעלותו ליצחק חי על גבי המזבח, עכ"ד. וקצת קשה דלכאו' מהלשון "והעלהו" לא מוכח כלל להעלותו על המזבח, כי עדיין יש לומר שיעלה אותו נתחים על המזבח, וכיו"ב ראיתי שהקשה בספר אור הישר על הרמב"ם (פסולי המוקדשין ג' ד'), שמלשון הכתוב "והעלהו שם לעולה" לא היה יכול אברהם להוכיח שהכוונה להעלאה על המזבח, דאפשר שהוא על אחד ההרים שנאמר לו, ע"ש.
