מדוע הזדרז אברהם אבינו לעקידה ולא המתין משום חיי שעה של יצחק?

בקובץ עיון הפרשה (גיליון רל"ג התשפ"ו) הביאו מהרה"ג ישראל מאיר דרוק שליט"א ר"י נתיבות חיים שהקשה מדוע נזדרז אברהם אבינו למצות עקידת יצחק, והלא היה מנגד חיי שעה של יצחק, שכל רגע שיעכב את העקידה יחיה יצחק עוד חיי שעה, ובגמ' יומא (פה.) מבואר שמפקחין את הגל ומחללים שבת אפילו מפני חיי שעה, וכן נפסק בשו"ע (או"ח שכ"ט), וא"כ לכאו' היה לו לאברהם אבינו להמתין מלקיים מצות העקידה עד סמוך לשקיעת החמה כדי להציל חיי שעה של יצחק?

ולכאו' נראה לחזק השאלה ממ"ש התוספות (פסחים נג: ד"ה מה ראו) בשם ר"י שאף מי שנתבקש למסור נפשו על קדושת השם, רשאי לברוח קודם מעשה, והביא ראיה מדניאל שאף הוא היה עם חנניה מישאל ועזריה וברח כדאי' בסנהדרין (צג.). וכ"כ בשו"ת שבות יעקב (ח"ב סי' ק"ו) שהקשה כאמור, מדוע רשב"י ברח מפני גזירת המלכות ונטמן במערה ולא מסר עצמו על קידוש השם, והוכיח מזה שמותר לברוח מפני גזירת שמד המלכות, ולא למסור נפשו על קידוש ה', שאם יכול לברוח הרי זה מותר. וכ"כ בשלה"ק (אותיות אות א'), שמצות קידוש השם הרי היא כמצוות עשה שאין מחויב להדר אחריהן, כגון לקט שכחה ופאה, שאינו מחוייב לקנות שדה ליתן לקט שכחה ופאה, וכתב דאדרבה אם יכול לברוח יברח, או אם יוכל לפדות עצמו בכל אשר לו, יתן את כל הון ביתו ולא יהרג. אך כתב שמ"מ יש עניין להדר אחריה, כדאמר רבי עקיבא (ברכות סא:), כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה "ובכל נפשך" אפי' נוטל נפשך מתי יבא לידי ואקיימנו, וסיים שאף שאין חיוב להדר שיבוא לידי מיתה בקדושת השם, דאם יוכל לברוח הרי זה רשאי, מ"מ שייך בזה הידור, כי נפש האדם חושקת שתבוא המצוה לידה באופן שיהיה מוכרח לקיימה¹. ובנידו"ד שא"א בפשטות היה מצווה לעקוד את יצחק, הרי שאם היה מתעכב אינו מפקיע מעליו המצוה, אלא רק לא יקיימה השכם בבוקר כנ"ל.

והנה בפשטות דברי המפרשים נראה, שאברהם ויצחק חפצו בכל עוז לקיים מצות העקידה, כדרשת חז"ל "וילכו שניהם יחדיו", שיצחק הבין שהולך להישחט והלכו שניהם בלב שלם, האב לזבוח והבן להיזבח, ומצינו עוד שלאחר שהקב"ה אמר לאברהם: "אל תשלח ידך אל הנער", אמר אברהם להקב"ה אם כן לחנם באתי לכאן, אעשה בו חבלה ואוציא ממנו מעט דם, אמר לו הקב"ה "אל תעש לו מאומה", כלומר אל תעש בו מום(רש"י בראשית כ"ב י"ב). אולם השל"ה הקדוש (בפרשתן) מחדש, שהיו אברהם ויצחק מצדדים להיפטר ממיתה זו, שנא' (שם ח'), "ויאמר אברהם אלהים יראה לו השה", וזו היה תפילה ממנו שהקב"ה יעשה לו נס וימציא לו במקומושה, ורק אם לא ימציא לו שה אז 'לעולה בני', וביאר שע"ז אומרים בסליחות "מי שענה לאברהם אבינו בהר המוריה הוא יעננו", ויש עוד מפרשים דס"ל שלא היה ציווי על אברהם לעקוד את יצחק, אלא רק רשות, והארכתי בזה בחיבורי "אשכול יוסף" מועדים (סימן י'), וביאר השל"ה שלא עשו כן להיפטר מציווי השי"ת, אלא רק להחזיק דבריו הראשונים שביצחק יקרא לו זרע, וכן דקדקו האחרונים מהירושלמי (תענית פ"ב ה"ד), שאברהם התפלל על הצלתו של יצחק. ולפי"ז היה מקום רב לעכב העקידה באותו היום.

ונראה ליישב שיודע היה אברהם אבינו שהשטן יעכב, ויעשה כל תחבולות למנוע מהם את מצות העקידה, וכמו שאירע לבסוף כמבואר באריכות במדרשי חז"ל ובגמרא (סנהדרין פט:), לכן היה מוכרח אברהם אבינו להשכים בבוקר, שבעוד השטן יעמוד מנגד כולי האי ואולי יצליח לעמוד במשימתו לעקוד את יצחק עד סוף היום למועד העקידה. ועוד טעם השכים כדי שהשכמה זו תהיה בידו סגולה להצלחה במלחמתו בשטן. עי"ל שאברהם אבינו נתיירא שהשטן יקלקל ולא יעמדו בניסיון ויחזרו בהם, וכ"כ בחי' שפתי כהן בפרשתן, שאברהם השכים בבוקר עד שלא יבוא לו שום עצה או שום מחשבה וימנע מלעשות מצות קונו. והנה ידוע המעשה שכאשר הוצא להורג גר הצדק הגרף פוטוצקי למות על קדושת השם, הובילוהו ברחובות ווילנא, וכאשר עבר על יד ביתו הקדוש של הגר"א, יצא הרב לכבודו, והגרף פוטוצקי שאלו אם ילך למוקד האש למסור עצמו על קדושת השם בזריזות, או לאו? והשיבו הגר"א שילך בזריזות. ואפשר שיסוד תשובתו של הגר"א נעוצה בנאמר כאן שאברהם השכים בבוקר לעקוד את יצחק. ואולם עי"ל שאצל אברהם אבינו כל ההליכה לעקידה, וכן ההכנות לכך כגון חטיבת העצים היתה חלק מן המצוה שנצטווה על כך, ומה"ט לא נתעכב כי המצוה בזה לא היתה תלויה בחיי שעה, שאפילו אם לא יעקד מקיים בזה מצותו, ומה"ט לבסוף קיים המצוה אע"פ שלא עקדו ליצחק ממש, כי המצוה היתה רק להעלותו על המזבח. וראה במלבי"ם ובכתב והקבלה שמה שא"א נזדרז במצוה, זה היה חלק ועיקר הניסיון שעמד בו בגבורה מופלאה, ושהזריזות תורה על השמחה בדבר.[וראה תירוץ נוסף בעמוד1]

שמעו ותחי נפשיכם