מדור חדש!

מחיים שקיבלתי. חכמינו לימדו שאב ואם הם שותפים של הקדוש ברוך הוא ביצירת האדם. בלעדיו לא הייתי כאן. את זה אני לא יכולה למחוק, וגם לא רוצה. זו הכרת הטוב הראשונה, הבסיסית, זו שאין צורך להצדיק ואין צורך להרגיש. היא פשוט אמת.

ויש עוד דבר שהבנתי לאט, בלילות כאלה. כשאני נושאת בלב כעס, מי שמפסידה היא אני. אבא שלי ממשיך בחייו, ואני נשארת עם האבן בלב. וכשאני מצליחה, ולו לרגע, לכבד, משהו בתוכי נרגע. הנשימה מתארכת, והלב נהיה קצת פחות כבד. אני מרגישה בנפש שכשאני כועסת, רע לי, וכשאני מכבדת, אני משתחררת. אולי זו בדיוק הסיבה שהמצווה ניתנה כך: לא רק בשביל ההורים, אלא גם בשבילנו.

אז אני לא מכבדת כי אבא שלי מעורר פי פתאום רגש הערצה. אני מכבדת כי זה רצון הקב"ה, כי קיבלתי ממנו חיים, וכי כשאני מכבדת, טוב לי. זה לא אומר שהכאב נעלם, וזה לא אומר שאני צריכה להעמיד פנים. אפשר לכבד ולהמשיך לכאוב באותו לב. זו הבחירה שלי. היא לא פותרת הכל, אבל היא נותנת לי כוח, והיא שלי.