מאה ברכות בכל יום [ג]
הזמן השלישי - דוד המלך - להסיר המיתה והקללה מישראל
הזמן השלישי היה בימי דוד המלך ע"ה, כמו שכתב המנהיג [בהקדמה]: 'דבר זה מסורת בידינו מאבותינו למשה מסיני, שיש עלינו מאה ברכות בכל יום, מן הנביאים ומן הכתובים'.
המקור בנביאים מבואר במדרש [במד"ר יח כא] דכתיב [שמואל ב כג א] 'נְאֻם דָּוִד בֶּן יִשַׁי, וּנְאֻם הַגֶּבֶר הֻקַם עָלע' ,' ל' בגימטריה מאה ברכות. והוסיף המנהיג, שרמזם דוד גם בכתובים כנאמר [תהלים קכח ד], 'הִנֵּה 'כִי כֵן' יְבֹרַךְ גָּבֶר יְרֵא ה', 'כי כן' בגימטריה מאה.
הן הנאמר בנביאים והן בכתובים, שניהם דברי דוד המלך, כי דוד היה נביא כמבואר בגמ' [סוטה מח:, וראה רש"י מגילה יד.]. ומאידך כתב האריז"ל [שער רוה"ק] שדוד היה רבן של כל בעלי רוח הקודש, והגר"א בתיקוני הזוה"ק [קכב:] כתב שהיה ראש לכל בעלי רוח הקודש [ובשו"ת רב פעלים ח"ד סו"י ח' כתב בשם האריז"ל שאף שזכה לנבואה, אבל דרגתו בשלימות היתה ברוה"ק].
ובטעם שתיקן זאת דוד שנית, איתא במדרש שם 'שבכל יום היו מתים מישראל מאה אנשים, בא דוד ותיקן להם מאה ברכות, וכיון שתיקנם נתעצרה המגפה', וכן הביא הטור [סימן מו] ש'השיב רב נטרונאי ריש מתיבתא דמתא מחסיא, שלא היו יודעין על מה היו מתים, עד שחקר והבין ברוח הקודש ותיקן לישראל מאה ברכות'.
וכתב הב"ח 'שדברי רב נטרונאי באו להורות שיהיו נזהרין לברך אותם, כי איכא סכנת מיתת מאה ישראל בכל יום, כמו שהיה קודם שתיקן דוד מאה ברכות אלו'. מבואר מדבריו שמימי דוד ואילך הדבר מוטבע בעולם, שאם לא יברכו ישראל מאה ברכות, יסתכנו במיתה. לכן הזכיר דוד הדבר בשם 'עָל', ולא בשם 'תקנה', כי עול הוא על ישראל מאותה העת, שאם לא יברכו יחזרו למות ח"ו.
והטעם שבאה עליהם מיתה ולא חולי, כי אין זה בגדר עונש, אלא ביטול זכות הקיום. לפי שהקב"ה ברא את עולם להיטיב עימו, וכיון שדרך ההטבה היא רק ע"י ברכת האדם, הנותנת כביכול כוח למעלה, כמבואר במאמר הראשון, אם אין ישראל מברכים, מאבדים את זכות קיומם בעולם.
אמנם לא רק מהמוות מצילים הברכות, אלא אף מכל קללה, כמו שכתבו הרוקח [סי' שכ] ובעל הטורים [דברים י ז] לפרש התגין שיש על האות ק' שבפסוק 'וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ', 'לומר, שכשיעמוד בבוקר יתפלל מאה ברכות, וינצל מצ"ח קללות, ועוד שתים, שהם 'גַּם כָּל חֳלִי וְכָל מַכָּה'.
המברך - מתברך
בכתובים גילה דוד המלך גדר נוסף בברכות האדם, כשאמר 'הִנֵּה כִי כֵן יְבֹרַךְ גָּבֶר יְרֵא ה'. והיינו שהברכה שמברך האדם לה' חוזרת ומברכת את האדם המברך, וכשם שאמרו בברכת כהנים [במדבר ו כז] 'וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם' [ראה רש"י, וראה עוד בעל הטורים דברים לג א].
וכן מבואר בזוה"ק [ח"ג ר"ע:] בדרך כלל, ש'מאן דמברך לקב"ה איתברך', ואמרו במדרש תנחומא [בראשית ד] 'כשם שהאדם מברך להקב"ה כך ה' מברכו'.
והדברים מפורשים בדברי הרמב"ן [כתבים ח"ב, מאמר תרי"ג מצווות] שכתב: 'היו החכמים זריזים וזהירים להשלים המאה ברכות, לפי שהקב"ה חפץ בברכה, ועל זה אמרו [סוכה נג.] 'אם תבוא אל ביתי אני אבוא אל ביתך, שנאמר [שמות כ כא] 'בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ', ורצונם לומר, אם תדע לייחד שם המיוחד ולהאציל אליו ברכה, גם אני אבוא לביתך לתקן צורכי גופך'.
המברך ומתברך - מברך לאחרים
איתא במדרש תהלים [א ה] 'בתחילה היה הקב"ה מברך עולמו, ושוב אמר לאברהם 'וֶהְיֵה בְּרָכָה', עד כאן הייתי זקוק לברך עולמי, מכאן ואילך הברכות מסורות לך, ולמאן דאהני לך לברכה, בריך'.
הרי שבשעה שאמר הקב"ה לאברהם 'לֶךְ לְךָ', והפקיד בידו את סוד ברכת האדם, כמבואר במאמר הראשון, אמר לו 'וֶהְיֵה בְּרָכָה', והפקיד בידו את הברכה התחתונה.
נמצאת הברכה משולשת. בתחילה האדם מברך כלפי מעלה, ועל ידי כך מתברך בעצמו למטה, ושוב הוא מברך אחרים.
דבר זה עובר בירושה בישראל, וככל שהאדם פועל יותר בברכתו להשפיע על העליונים, כך הוא מתברך יותר, ומתוך כך נמסר בידו גם מפתח הברכה לברך את האחרים.
