מהפכת סדום
סדום ועמורה
בפרשת השבוע אנחנו קוראים על רשעותם הגדולה של אנשי סדום ועמורה, שהובילה לטרגדיה הגדולה שלהם ושל הערים עצמן, במהפכה שהחריבה הכול, "מַהְפֵּכַת סְדֹם וַעֲמֹרָה".
מי שקורא את הפרשה בצורה שטחית, יכול להתרשם שמדובר על שתי ערים בלבד: סדום ועמורה. אחרי הכול, אלו הערים היחידות שהתורה נוקבת כאן בשמן. לאורך הפרשה, תשע פעמים מופיע שמה של העיר סדום, ושלוש פעמים מופיע הצירוף "סדום ועמורה".
כך בתחילת הסיפור. המלאכים שביקרו את אברהם אבינו נפרדים ממנו לשלום, וממשיכים בדרכם לסדום. ואז השם מודיע לאברהם שהרשעים כבר הגדישו את הסאה ומגלה לו במה הוא עומד להעניש אותם:
וַיֹּאמֶר ה', זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד. אֵרֲדָה נָּא וְאֶרְאֶה הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי עָשׂוּ כָּלָה וְאִם לֹא אֵדָעָה.
כך גם בהמשך, כשהתורה מתארת את העונש הנורא:
וַה' הִמְטִיר עַל סְדֹם וְעַל עֲמֹרָה גָּפְרִית וָאֵשׁ מֵאֵת ה' מִן הַשָּׁמָיִם, וַיַּהֲפֹךְ אֶת הֶעָרִים הָאֵל.
כך גם לאורך התנ"ך, אנשי סדום ועמורה הפכו לסמל האולטימטיבי לרשע, שחיתות וחטא. כך, בפרשת האזינו, משה רבינו משתמש בשתי הערים המיתולוגיות כדימוי לחטאיהם של שונאי ישראל: "כִּי מִגֶּפֶן סְדֹם גַּפְנָם וּמִשַּׁדְמֹת עֲמֹרָה". גם הנביא ישעיהו, כשהוא מוכיח את העם ומבקר אותו על ההידרדרות הרוחנית שלו, קורא: "שִׁמְעוּ דְבַר ה' קְצִינֵי סְדֹם, הַאֲזִינוּ תּוֹרַת אֱ-לֹהֵינוּ עַם עֲמֹרָה".
מהתנ"ך התגלגל הביטוי אל השפה. "סדום ועמורה" הם לא רק שמות מקומות גיאוגרפיים של ערים שהיו ואינן, אלא סמל לשחיתות מוסרית ותרבות חטאים. כמו לומר בימינו "החמאס בעזה" או "גרמניה הנאצית".
אבל אם נצא לחקור את הנושא, נגלה תגליות מרתקות שיאירו לנו את הסיפור כולו מזווית שלא הכרנו וגם ילמד אותנו שיעור חשוב מאד בעבודת השם.
ערי הכיכר
האם באמת מדובר רק על שתי ערים?
התשובה בקצרה: ממש לא. מדובר על חבל ארץ שלם, ששכנו בו חמש ערים. וכדי להבין את הסיפור, נחזור אחורה – חמישה פרקים בתורה, ועשרים ותשע שנה מהזמן שבו אנו עומדים בפרשה, כשהשם מודיע לאברהם על העונש שהוא עומד להמיט על סדום.
אנחנו חוזרים אל הרגע שבו אברהם ובן אחיו לוט נפרדים זה מזה, אחרי שהם עלו יחד ממצרים והגיעו לדרומה של הארץ. שם אנו מתוודעים לראשונה לכיכר הירדן, חבל ארץ פורה בדרום ים המלח שבו שכנו סדום ועמורה. כך מספרת התורה: "וַיִּשָּׂא לוֹט אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן כִּי כֻלָּהּ מַשְׁקֶה, לִפְנֵי שַׁחֵת ה' אֶת סְדֹם וְאֶת עֲמֹרָה, כְּגַן ה' כְּאֶרֶץ מִצְרָיִם".
בפרק הבא, התורה נוקבת בשמות כל חמש הערים של כיכר הירדן. הרקע לסיפור הוא מלחמת המלכים. בעמק סדום התחוללה מלחמה בין ארבעה צבאות של ממלכות שהקיפו את ארץ ישראל, לבין חמשת הצבאות של ערי הכיכר.
כזכור, ארבעת המלכים ניצחו את חמשת המלכים ולקחו את אנשי סדום ורכושם בשבי, בהם לוט. בעקבות כך אברהם אבינו התערב, נכנס למלחמה נגד ארבע המעצמות, ובאופן ניסי ניצח אותם ובכך הציל לא רק את אחיינו אלא את חבל סדום כולו, על עריו ואנשיו.
אך מה שנוגע לסיפור שלנו כרגע הוא לדעת שבכיכר הירדן היו חמש ערים, שהתורה נוקבת בשמותיהן:
עָשׂוּ מִלְחָמָה אֶת: בֶּרַע מֶלֶךְ סְדֹם, וְאֶת בִּרְשַׁע מֶלֶךְ עֲמֹרָה, שִׁנְאָב מֶלֶךְ אַדְמָה, וְשֶׁמְאֵבֶר מֶלֶךְ צְבוֹיִים, וּמֶלֶךְ בֶּלַע הִיא צֹעַר.
העיר הגדולה והחשובה ביותר באזור הייתה סדום. היא הייתה המטרופולין הגדול. שם היו הקניונים, השווקים הגדולים ומשרדי הממשלה, ועל שמה נקרא חבל הארץ כולו בשם "סדום". כמו רצועת עזה של ימינו, שנקראת כולה על שם העיר עזה השוכנת במרכזה. ברצועה יש ערים גדולות נוספות כמו רפיח, חאן יונס ובית חאנון. כך, לצידה של סדום העיר הגדולה שכנו עוד ארבע ערים קטנות יותר.
גם כשאנו חוזרים לסיפור העונש והמהפכה, אם מתבוננים היטב ואוספים את הרמזים, מבינים שהחטא, וכך גם העונש, היה חלקם של כל ערי האזור ולא רק של סדום ועמורה.
מהפכת סדום ועמורה
הרמז הראשון נמצא בתפילתו של אברהם למען אנשי סדום. אברהם איש החסד לא מקבל באדישות את ההודעה על הפיכת הערים והריגת התושבים. למרות רשעותם הידועה, הוא מתייצב מול הקדוש ברוך הוא וטוען להגנתם. הוא כבר הציל אותם פעם אחת, במלחמה ההיא לפני קרוב לשלושים שנה, ועכשיו הוא שוב מנסה.
הטיעון המרכזי של אברהם אבינו הוא שהשם יגן על יושבי הערים, בזכות הצדיקים הספורים שבכל זאת יש בהם. כך מתנהל סוג של 'משא ומתן', כאשר אברהם מציע שוב ושוב 'מספר מגן' של צדיקים, אך נדחה פעם אחר פעם בידי הקדוש ברוך הוא, שאומר לו שבכל הקולקטיב המושחת של סדום אין ולו את מספר הצדיקים המועט שיכול לעמוד לזכותם:
וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם וַיֹּאמַר: הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע? אוּלַי יֵשׁ חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר, הַאַף תִּסְפֶּה וְלֹא תִשָּׂא לַמָּקוֹם לְמַעַן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם אֲשֶׁר בְּקִרְבָּהּ?...
וַיֹּסֶף עוֹד לְדַבֵּר אֵלָיו וַיֹּאמַר: אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם אַרְבָּעִים?...
וַיֹּאמֶר: אַל נָא יִחַר לַה' וַאֲדַבֵּרָה, אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם שְׁלֹשִׁים?...
וַיֹּאמֶר: הִנֵּה נָא הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר אֶל ה', אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם עֶשְׂרִים?...
וַיֹּאמֶר: אַל נָא יִחַר לַה' וַאֲדַבְּרָה אַךְ הַפַּעַם, אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם עֲשָׂרָה?
מדוע אברהם נוקב דווקא במספרים הללו? – מסביר רש"י:
חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם – עֲשָׂרָה צַדִּיקִים לְכָל כְּרַךְ וּכְרַךְ, כִּי חֲמִשָּׁה מְקוֹמוֹת יֵשׁ. אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם אַרְבָּעִים – וְיִמָּלְטוּ אַרְבַּעַת הַכְּרַכִּים, וְכֵן שְׁלוֹשִׁים יַצִּילוּ שְׁלוֹשָׁה מֵהֶם, אוֹ עֶשְׂרִים יַצִּילוּ שְׁנַיִם מֵהֶם, אוֹ עֲשָׂרָה יַצִּילוּ אֶחָד מֵהֶם.
אי אפשר לטעות כאן. על כל חמש הערים נגזר חורבן. אברהם בתפילתו מבקש להציל כל אחת מהן בזכות עשרה צדיקים שאולי ישנם. בתחילה הוא מצפה להצליח להציל את כל החמש, וממשיך להתחנן בסדר יורד עד שהוא מבקש מהשם שישמור לפחות על עיר אחת מהחמש.
בפועל, עיר אחת אכן ניצלה ונותרה לפליטה. זוהי צוער, העיר הקטנה והצעירה מכל החמש. לא בזכות זה שהיו בה עשרה צדיקים, כי לא היו. השם נענה לתחנוניו של לוט להישאר בעמק הירדן ולהימלט לצוער.
"הִנֵּה נָא הָעִיר הַזֹּאת קְרֹבָה לָנוּס שָׁמָּה וְהִוא מִצְעָר, אִמָּלְטָה נָּא שָׁמָּה, הֲלֹא מִצְעָר הִוא וּתְחִי נַפְשִׁי", לוט מתחנן, וגם מנמק: "עֲוֹנֹתֶיהָ מוּעָטִין וְיָכוֹל אַתָּה לְהַנִּיחָהּ". גם צוער לא הייתה בדיוק "צדיקה בסדום". גם היא הייתה עיר של רשע וחטא, כמו כל ערי הכיכר. היא בסך הכול הייתה עיר קטנה וחדשה יותר, ולכן החטאים של תושביה עוד לא הגיעו לקו השחור התחתון כמו בשאר הערים.
השם נענה לבקשתו של לוט וחס על צוער ותושביה. "וַיֹּאמֶר אֵלָיו: הִנֵּה נָשָׂאתִי פָנֶיךָ גַּם לַדָּבָר הַזֶּה, לְבִלְתִּי הָפְכִּי אֶת הָעִיר אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ". לוט ובנותיו אכן נמלטים לצוער. אך החיים בלב החורבן והמוות היו בלתי אפשריים. לאחר זמן קצר הם עוזבים את העיר ועוברים לחיות לבדם במערה.
זהו רמז נוסף לכך שכל ארבע הערים האחרות כן נחרבו. לא רק סדום ועמורה, כי אם גם אדמה וצבויים.
האמת היא שהתורה אומרת את זה כמעט במפורש:
וַיַּהֲפֹךְ אֶת הֶעָרִים הָאֵל וְאֵת כָּל הַכִּכָּר, וְאֵת כָּל יֹשְׁבֵי הֶעָרִים וְצֶמַח הָאֲדָמָה.
השם החריב את חבל סדום כולו. כיכר הירדן, שהיה אזור שוקק חיים, פורח ומלבלב, מלא בצמחייה ובמקורות מים, הפך לישימון חרב ושומם. אם היה לנו ספק, רש"י על הפסוק מדגיש: "אַרְבַּעְתָּם יוֹשְׁבוֹת בְּסֶלַע אֶחָד, וַהֲפָכָן מִלְּמַעְלָה לְמַטָּה". הקדוש ברוך הוא 'ניער' באחת את הלוח הטקטוני עליו ישבו כל ארבע הערים, והחריב אותן. לכן האירוע נקרא "מהפכה", כמשמעותו המילולית.
למעשה, החרבת ארבע ערי סדום מפורשת בתורה, בפרשת ניצבים. שם נאמר שחור על גבי לבן: "כְּמַהְפֵּכַת סְדֹם וַעֲמֹרָה אַדְמָה וּצְבוֹיִם, אֲשֶׁר הָפַךְ ה' בְּאַפּוֹ וּבַחֲמָתוֹ". חוץ מצוער, כולן כאן.
למה רק הן?
התחקיר המרתק הזה, שגילה לנו שגם אדמה וצבויים נחרבו ב"מהפכת סדום ועמורה", מעלה את השאלה הפשוטה:
אַמַּאי [- מדוע] נזכרו בפירוש בכתוב רק סדום ועמורה, ולא שאר הערים שבכיכר?
למה התורה מדברת על החטא של "סדום ועמורה", ולא על החטא של כל חמש ערי הכיכר?
אפשר היה לומר שהתשובה קשורה למה שתיארנו קודם על מרכזיותה של סדום. כלומר, התורה מדברת על סדום, ומתכוונת לחבל סדום ולא רק לעיר סדום. זה היה נכון, אילו התורה הייתה מדברת רק על סדום. אבל התורה, גם בחטא וגם בעונש, מציינת את שמות שתי הערים: גם סדום, וגם עמורה. אם כך, הכוונה בוודאי לערים, ולא לאזור.
מה שמחזיר אותנו אל השאלה: למה התורה מדברת רק על חטאן של שתי הערים האלו דווקא, ולא על כל החמש (בתיאור החטא. ובתיאור העונש – על כל הארבע)?
רע לשמיים ורע לבריות
כדי למצוא את התשובה, נחזור למלחמת המלכים שכבר סיפרנו עליה. נקרא שוב את הפסוק. אך אם קודם שמנו לב לשמות הערים, כעת נשים לב לשמות המלכים שלהן:
עָשׂוּ מִלְחָמָה אֶת: בֶּרַע מֶלֶךְ סְדֹם, וְאֶת בִּרְשַׁע מֶלֶךְ עֲמֹרָה, שִׁנְאָב מֶלֶךְ אַדְמָה, וְשֶׁמְאֵבֶר מֶלֶךְ צְבוֹיִים, וּמֶלֶךְ בֶּלַע הִיא צֹעַר.
רש"י מציע 'מדרש שמות', ומסביר איך שמות המלכים מרמזים על החטאים שלהם, מה שמשקף את מצבן הירוד של הערים שעליהן הם מלכו:
בֶּרַע – רַע לַשָּׁמַיִם וְרַע לַבְּרִיּוֹת.
בִּרְשַׁע – שֶׁנִּתְעַלָּה בְּרֶשַׁע.
שִׁנְאָב – שׂוֹנֵא אָבִיו שֶׁבַּשָּׁמַיִם.
שֶׁמְאֵבֶר – שָׂם אֵבֶר לָעוּף וְלִקְפֹּץ, לִמְרֹד בַּקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.
כעת הרבי לוקח את הדברים צעד נוסף קדימה, ומראה לנו שכאן בדיוק נמצא הרמז להבדל הגדול שבין חטאיהם של אנשי סדום ועמורה לבין אלה של שאר הערים:
בשני האחרונים מודגשת בשמם רק מרידתם נגד הקדוש ברוך הוא, בין אדם למקום.
ואילו אצל "ברע" היה רע כפול — רע לשמיים ורע לבריות. ובפשטות, זהו הפירוש ד"ברע" – "ב' [שני] סוגי רע".
ועל פי זה נראה לומר, דמה שכתב רש"י אחר כך בפירוש "ברשע", "שנתעלה ברשעו", היינו הוספה על "ברע". היינו, שגם אצל "ברשע" היו שני סוגי רשע ("ב' רשע"), לשמיים ולבריות, ונקרא "ברשע" לפי "שנתעלה ברשעו".
מלך אדמה התנהג כמו אדם ש"שונא אביו שבשמיים", ולא מפסיק לחטוא. מלך צבויים היה מרדן ש'עף על עצמו' והתריס בפני השם בחטאיו. שניהם היו חוטאים, בעיקר בעבירות שבין אדם למקום. הם מרדו בהשם ועבדו עבודה זרה ללא הכרה. אך מלכי סדום ועמורה 'הצטיינו' במיוחד בזה שהם היו גם "רעים לבריות".
כך המלכים, וכך גם נתיניהם:
זהו גם החילוק בין רשעת אנשי ערים אלה...
רשעת אדמה וצבויים הייתה בעיקר בחטאים שבין אדם למקום, רע לשמיים. מה שאין כן בסדום ועמורה היה רע כפול, הן לשמיים והן לבריות.
ואדרבה, עיקר הרשעה של סדום ועמורה אשר בגללה נענשו בעונש חמור כזה היה כמפורש בקרא [- בפסוק]: "יד עני ואביון לא החזיקה". וכמובא גם בפירוש רש"י פרשתנו: "צעקת ריבה אחת שהרגוה מיתה משונה על שנתנה מזון לעני". וכמובן גם כן מהנהגת אנשי סדום כשבאו המלאכים אל לוט.
עמק סדום כולו היה אזור של פריצות, חטאים ושחיתות מוסרית. מה שהלך שם היה "סדום ועמורה"...
כבר אז, כשלוט רואה לראשונה את כיכר הירדן והערים הירוקות, התורה מעירה ואומרת: "וְאַנְשֵׁי סְדֹם רָעִים וְחַטָּאִים לַה' מְאֹד". הכוונה איננה לסדום העיר, אלא לאזור כולו. חיי אישות ומשפחה התנהלו ללא כללים וגבולות, ועבודת האלילים חגגה שם. כל האווירה שם הייתה אנטי לרצון השם, בצורה הגרועה והקיצונית ביותר. הם חיו כך במשך חמישים ושתיים שנה, כבר מייסוד הערים.
אבל בתוך עמק סדום עצמו, שתי הערים סדום ועמורה חטאו במיוחד ובצורה קיצונית דווקא בתחום החברתי והאנושי, ביחסים שבין אדם לחברו.
התורה עצמה מרמזת לכך: "זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד. אֵרֲדָה נָּא וְאֶרְאֶה הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי עָשׂוּ כָּלָה". רש"י מביא על כך את סיפור הגמרא על נערה אחת שנתנה צדקה לעני, ואנשי סדום הרגו אותה במיתה אכזרית. הם ציפו אותה בדבש מתוק, והוציאו אותה החוצה עד שמתה מעקיצות דבורים. בייסורי מיתתה צעקה אותה נערה להשם, והדבר גרם לחריצת דינם של אנשי סדום.
בגמרא ובמדרש מתוארים עוד מקרים קיצוניים וקשים לקריאה, שמכולם עולה התנהגות של חברה רקובה ומושחתת לחלוטין בכל הנוגע ליחסים בין האנשים, למידות של צדק, חמלה ורחמים. בהמשך הפרשה, התורה עצמה מתארת כיצד אנשי העיר סדום רצו לעשות בלוט שפטים על כך שהעז להכניס לביתו את האורחים.
הפיכה או שרפה
כעת הרבי מגלה לנו דבר מדהים. סדום ועמורה 'הצטיינו' לא רק בחטא, אלא גם בעונש. אנחנו רגילים לקרוא את סיפור מהפכת סדום ועמורה כאירוע אחד שהחריב ושרף הכול. אבל הרבי מראה מתוך הפוסקים עצמם שסדום ועמורה קיבלו עונש שונה וחמור הרבה יותר מזה שהשם נתן לאדמה וצבויים!
נקרא את הדברים בלשונו של הרבי:
החילוק בין עונשן של סדום ועמורה לאדמה וצבויים, שהראשונות נשרפו באש מן השמיים, ואילו אדמה וצבויים רק נהפכו.
חילוק זה בין עונשן של סדום ועמורה לאדמה וצבויים מוכרח גם בפשוטם של כתובים. דעונש שרפה ("גופרית ואש מן השמיים") נזכר רק בסדום ועמורה, ובהפיכת הערים נאמר "ויהפוך את הערים האל", וקאי [- והכוונה היא] על ארבע הערים...
החילוק בין המטרת "גופרית ואש מן השמיים" להפיכת הערים:
אנשי סדום ועמורה שגדל חטאם, מתו ונאבדו מתוך ייסורים של "אש מן השמיים". מה שאין כן אנשי שאר הערים רק נאבדו על ידי הפיכתן.
[בנוסף על כך:] בהפיכת הערים נהרגו יושבי הערים וגם נחרב כל צמח האדמה, אבל אין בזה השחתת האדמה עצמה. וזוהי ההוספה בזה ש"והשם המטיר [על סדום ועל עמורה] גופרית ואש", דנוסף על ייסורי הבריות, הרי עוד ועיקר, שבזה נשרפו הערים ונשחתו כליל.
ולכן הוטל עונש זה רק על סדום ועמורה, שעיקר חטאם היה בין אדם לחברו. מה שאין כן אדמה וצבויים, שעיקר חטאם היה בין אדם למקום, נענשו רק בהפיכה.
שאלנו מדוע התורה מדברת רק על סדום ועמורה, ולא על כל ארבע הערים. התשובה נמצאת בפרטים. אם נשים לב ונקרא נכון את הפסוקים, נראה שהתורה כן מדברת על כל הערים. "וַיַּהֲפֹךְ אֶת הֶעָרִים הָאֵל וְאֵת כָּל הַכִּכָּר", אומרת התורה בפירוש. אבל כשהתורה מספרת על האש והגופרית שניתכו מהשמיים, כאן היא באמת מציינת רק את סדום ועמורה. ופה החידוש הגדול: רק סדום ועמורה נענשו בשרפה משמיים.
כל ארבע הערים הושמדו, אך לא באותה צורה.
את כל ארבע הערים השם 'הפך', כמו שראינו קודם. האדמה כולה התהפכה והרסה הכול. בתופעות הטבע שאנחנו מכירים, הכי קרוב שניתן להשוות זו רעידת אדמה עוצמתית והרסנית, עשר בסולם ריכטר. בהיסטוריה המתועדת, מעולם לא נמדדה בפועל או בתיאורים בעל פה רעידת אדמה בעוצמה כזו. זו רעידה שמחריבה ערים עד היסוד ומותירה אחריה חורבות. היא הורגת את האנשים ואת בעלי החיים, ואפילו את הצמחים והעצים.
אך עבור סדום ועמורה זה לא היה הכול. את שתי הערים האלה, השם לא רק החריב אלא גם שרף. כפי שהתורה מתארת, השם "הִמְטִיר עַל סְדֹם וְעַל עֲמֹרָה גָּפְרִית וָאֵשׁ מֵאֵת ה' מִן הַשָּׁמָיִם". זו הייתה שרפה שמיימית. לבה רותחת שניתכה מהשמיים, שמעבר למיתה בייסורים שהמיטה על תושבי הערים, הותירה את האדמה חרוכה, מפויחת ומושחתת לחלוטין.
