מצוות ליווי אורחים

מקור מצות ליווי אורחים ומעלתה

בפרשתנו (י"ח, ט"ז) נאמר לאחר יציאת המלאכים מביתו של אברהם אבינו: "ואברהם הולך עמם לשלחם". רש"י מפרש שהכוונה היא שאברהם ליווה אותם בדרכם, שכן סבר שהם אורחים רגילים. וכן פירשו התרגומים, אונקלוס ויונתן בן עוזיאל.

בדעת זקנים מבעלי התוספות (פרשת וישלח ל"ב, ל"ג) מבואר חידוש נפלא: טעם איסור גיד הנשה הוא כדי להזכיר לבני יעקב את החובה להיזהר במצוות ליווי. מאחר שהמלאך נפגע על ידם בגיד הנשה, נצטוו הדורות לזכור מכך את חשיבות הליווי. משום כך מצינו שיעקב אבינו ליווה את יוסף כאשר שלחו אל אחיו.

ליווי אורח שקול כנגד כל התורה

החיד"א בספרו חומת אנך כתב רמז נפלא על הפסוק: "הלך עמם לשלחם" שערכו בגימטריה תרי"ג ,לרמוז שהמלווה את האורח כאילו קיים את כל תרי"ג המצוות.

חז"ל במסכת סוטה (מ"ו ע"ב) הפליגו מאוד במצווה זו ואמרו: "כל שאינו מלווה ומתלווה כאילו שופך דמים."

ומאידך אמרו: "כל המלווה את חבירו ארבע אמות בעיר אינו ניזוק" (רש"י פירש אותו היוצא לדרך).

האם הליווי מועיל רק לאורח או גם למלווה?

מדברי רש"י משמע שעיקר תועלת הליווי היא עבור האורח, שהליווי מעניק לו שמירה בדרך.

אמנם הסמ"ק (מצוה מ"ו) כתב: "אחד המלווה ואחד המתלווה אינם ניזוקים כל היום."

לפי שיטה זו, הליווי אינו רק טובה לאורח אלא גם למארח. ממילא אין האורח יכול לומר למארחו שאין צורך שילווהו, שהרי גם המארח מרוויח מן המצווה. וכן להיפך, אין המארח רשאי להשתמט ממנה בטענה שהאורח אינו זקוק לליווי.

פסק הרמב"ם בגודל מצוות הליווי

הרמב"ם (הלכות אבל פי"ד ה"א) מונה את ליווי האורחים בכלל מצוות גמילות החסדים שבגופו: "לבקר חולים, לנחם אבלים, להוציא המת, להכניס הכלה וללוות האורחים."

ומסיים שכל המצוות הללו נכללות בכלל:"ואהבת לרעך כמוך".

בהמשך (שם ה"ב) מוסיף הרמב"ם:"שכר הלוויה מרובה מן הכל."

ומבאר שזו הייתה הנהגתו של אברהם אבינו, שהיה: מאכיל עוברי דרכים, משקה אותם, ומלווה אותם. ומסיים הרמב"ם: "גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה, ולוויים יותר מהכנסתן." כלומר, מעלת הליווי גדולה אף ממעשה האירוח עצמו.

מדוע אין מקפידים כיום על ליווי אורחים?

הבאר שבע (סוטה מו): תמה מדוע הטור והשולחן ערוך לא הביאו דין זה במפורש.

ותירץ שבזמן הזה הדרכים מסוכנות יותר משהיו בזמן חז"ל, ולכן אין לחייב אדם להיכנס לסכנה כדי ללוות את חבירו, שהרי "חייך קודמים".

אולם העיון יעקב (סוטה מו:) דחה זאת, שכן לכל הפחות ניתן ללוות ארבע אמות, שאין בכך כל סכנה. לכן ביאר שעיקר מטרת הליווי הייתה להראות לאורח את הדרך הנכונה, והיום שהדרכים מסודרות וברורות, אין צורך באותו ליווי ממושך ולכן מספיק ללוותו ד' אמות.

~ 5 ~

למרות זאת עדיין נותרת השאלה: מדוע לא נפסק בשולחן ערוך שלפחות ארבע אמות יש ללוות?

ביאור מרן החזון איש

העמק ברכה (עניני גמ"ח אות ד' עמוד קל"ה) מביא בשם מרן החזון איש זצ"ל, שעיקר חיוב הליווי נאמר באדם היוצא יחידי לדרך. לעומת זאת, בזמננו רוב הנוסעים נוסעים יחד עם אחרים, וכל אחד נעשה כמלווה לחברו. כעין זה כתב גם הערוך השולחן (חו"מ ס' תכ"ו ס"ב) שכיום אין הולכים ברגל למרחקים אלא נוסעים יחד, ולפיכך לא נהגו בליווי כבעבר.

אמנם מרן בעל אילת השחר (וירא י"ח ט"ז) הקשה על כך, שהרי גם אברהם אבינו ליווה את המלאכים אף שהיו שלושה.

ותירץ דמ"מ אברהם אבינו נהג בהם מנהג דרך ארץ ללוותם, אבל הקשה דהרי כל מקור החיוב ללוות אורח נלמד מאברהם אבינו, ואם בעצם היה פטור, ורק נהג מנהג דרך ארץ אתם, שוב אין ראיי' שיש חיוב לויה.

וראיתי בספר עבודת שלמה (עמוד תס"ה) שיישב שיטת מרן החזו"א זצ"ל, דעיקר דין לויה הוא כדי להראות לו את הדרך שלא יטעה ויבוא למקום סכנה, וממילא אם שני אורחים או יותר באו לביתו, צריך ללוותם כיון שאינם מכירים את הדרכים, ומה יועיל להם שהם רבים, אלא שמרן החזו"א זצ"ל נקט שעוברי דרכים נמצאים ברחוב, ויכול לשאול אותם מה היא הדרך הנכונה, וממילא שוב א"צ ללוותו להראות לו את הדרך, משום שכל אחד נעשה לוויה לחבירו להודיע לו את הדרך הנכונה, וא"כ אדרבה יש ראיי' לזה מאברהם אבינו והמלאכים, דהרי באותו יום הקב"ה הוציא החמה מנרתיקה, ולא היו שם עוברי דרכים לשאול אותם את הדרך, ולכן אברהם אבינו היה חייב ללוותם כדי להראותם הדרך.

האם מחילת האורח פוטרת מליווי?

הדרכי משה (תכ"ו סק"א) הסמ"ע (סוסי' תכ"ז) כתבו שבזמננו נהגו להקל בחלק מדיני הליווי, משום שאנשים מוחלים על כבודם.

אך מכל מקום כתבו שגם כיום יש ללוות לפחות עד שער העיר, או לכל הפחות ארבע אמות.

וכן כתב בעל בצל החכמה (ח"ד ס' ל"ד סוסק"ד) שאין לפרש שמחלו לגמרי על המצווה, אלא רק על התוספת שמעבר לשיעור הבסיסי. אך עיקר דין הליווי, לפחות בשיעור המינימלי, עדיין קיים.

האם ראוי לקום באמצע הלילה כדי ללוות אורח?

מרן הגר"ח קניבסקי זצ"ל אמר שאף אם האורח מוחל ואינו דורש ליווי, עדיין יש מצווה ללוותו.

והוסיף, שאם האורח יוצא מביתו באמצע הלילה, טוב שהמארח יכוון שעון מעורר ויקום כדי ללוותו, אף שאינו מחויב בכך מצד הדין (שאלת רב ח"א עמוד מ"ט).

ללוות עד שייעלם מן העין

גם כאשר אין המארח מלווה את האורח למרחקים שקבעו חז"ל, מכל מקום ראוי שיעמוד במקומו ויביט אחריו עד שייעלם מן העין.

כך למדו המפרשים מן הפסוק בפרשת עגלה ערופה: "ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו." וכתב החזקוני שם, מכאן למלוה את חבירו שצריך לעמוד במקומו עד שיתעלם מעיניו.

שיטת החפץ חיים

בספר אהבת חסד (ח"ג פ"ב בהערה) כתב החפץ חיים יסוד חשוב: אף שניתן ללמד זכות על העולם בכך שהדרכים כיום מסודרות ומוכרות, ואין צורך בליווי למרחקים גדולים, מכל מקום אין לפטור את עצמו ממצוות ליווי לחלוטין.

לדבריו, בגמרא מבואר שליווי הוא סגולה מיוחדת לשמירה בדרך, ואי אפשר להשלים את מצוות הכנסת האורחים בלעדיו.

החפץ חיים רגיל לומר: אשל = אכילה, שתייה, ליווי.

כל שלושת החלקים יחד יוצרים את הכנסת האורחים בשלמותה.

עוד כתב, שאם האורח אינו מכיר היטב את הדרך, או שיש כמה נתיבים והוא עלול לטעות, מצווה גדולה ללוותו או לפחות להסביר לו היטב את הדרך, שזהו עיקר עניינה של מצוות הליווי.

מעשה נורא על חסרון הליווי

החפץ חיים מביא מעשה באדם שהיה מכניס אורחים בהרחבה גדולה, ובכל זאת פרצה אש בנכסיו ואיבד את ממונו.

תמהו הבריות: כיצד לא הגנה עליו זכות הכנסת האורחים?

והשיב אחד מגדולי הדור, הוא הגר"א זצ"ל, שהלה אמנם הקפיד על אכילה ושתייה ,אך לא הקפיד כלל על ליווי.

אכילה ושתייה בלבד יוצרות את ראשי התיבות "אש" ולכן לא הייתה במצוותו השלמות הראויה להגין עליו.

רק כאשר מצרפים גם את הליווי ,מתקבל השם "אשל" שהיא צורתה השלמה של הכנסת אורחים כפי שנהג אברהם אבינו.

(בעזרת ה' בגליון הבא אנו הביא עוד כמה דברים חשובים בנוגע מצוה חשובה זו.)