משמעות בריחת לוט מהפיכת סדום לצוער ולהר

פשר שינוי דעתו של לוט

שיחת לוט עם המלאכים שבאו להצילו מהפיכת סדום ומעשיו לאחר מכן, הם מן החלקים בפרשתנו הדורשים ביאור הגון ליישב המקראות, וזה לשון הכתוב: "וַיְהִי כְהוֹצִיאָם אֹתָם הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הִמָּלֵט עַל נַפְשֶׁךָ אַל תַּבִּיט אַחֲרֶיךָ וְאַל תַּעֲמֹד בְּכָל הַכִּכָּר, הָהָרָה הִמָּלֵט פֶּן תִּסָּפֶה: וַיֹּאמֶר לוֹט אֲלֵהֶם אַל נָא אֲ-דֹנָי . . וְאָנֹכִי לֹא אוּכַל לְהִמָּלֵט הָהָרָה פֶּן תִּדְבָּקַנִי הָרָעָה וָמַתִּי: הִנֵּה נָא הָעִיר הַזֹּאת קְרֹבָה לָנוּס שָׁמָּה וְהִיא מִצְעָר, אִמָּלְטָה נָּא שָׁמָּה, הֲלֹא מִצְעָר הִוא וּתְחִי נַפְשִׁי: וַיֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּה נָשָׂאתִי פָנֶיךָ גַּם לַדָּבָר הַזֶּה לְבִלְתִּי הָפְכִּי אֶת הָעִיר אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ: מַהֵר הִמָּלֵט שָׁמָּה כִּי לֹא אוּכַל לַעֲשׂוֹת דָּבָר עַד בֹּאֲך שָׁמָּה, עַל כֵּן קָרָא שֵׁם הָעִיר צוֹעַר: הַשֶּׁמֶש יָצָא עַל הָאָרֶץ וְלוֹט בָּא צֹעֲרָה" (יט, יז-כג). ולאחר הפיכת סדום מסופר: "וַיַּעַל לוֹט מִצּוֹעַר וַיֵּשֶׁב בָּהָר וּשְׁתֵּי בְנֹתָיו עִמּוֹ, כִּי יָרֵא לָשֶׁבֶת בְּצוֹעַר, וַיֵּשֶׁב בַּמְּעָרָה הוּא וּשְׁתֵּי בְנֹתָיו" (שם ל).

בקריאה פשוטה ניתן להבין שלוט חשש לקיים הוראת המלאך ולהימלט להר מפני שהוא רחוק, ועל כן חשש שלא יספיק להגיע לשם ויילכד בהפיכת סדום, לפיכך ביקש להימלט לעיר צוער שהיא קרובה יותר לסדום, ולכן לאחר שכבר הגיע לצוער היה ירא להישאר בה, לפי "שלא הניחו המלאך אלא בשביל שלא היה לו פנאי להימלט ההרה, ועכשיו שהיה לו פנאי – קיים דברי המלאך לשבת בהר, אולי יהפוך העיר" (רשב"ם).

אך אין הדברים מחוורים כלל: (א) מכיוון שמלאך ה' ציווה עליו להימלט להר, מדוע חשש לוט שייפגע בהפיכת סדום. (ב) לאחר שהמלאך הבטיח לו שיוכל לשבת בצוער ולא יהפוך אותה ואכן לא הפכה יחד עם סדום, מדוע כעת חשש לוט שגם צוער תיהפך וברח לאותו הר אליו סירב מתחילה לברוח?

“קרובה לסדום" – במקום או במצב הרוחני?

והנה רש"י פירש את פשוטו של מקרא באופן אחר, על יסוד דברי חז"ל, וזה לשונו: "הָהָרָה הִמָּלֵט – אֵצֶל אַבְרָהָם בְּרַח, שֶׁהוּא יוֹשֵׁב בָּהָר, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם הָהָרָה. פֶּן תִּדְבָּקַנִי הָרָעָה – כְּשֶׁהָיִיתִי אֵצֶל אַנְשֵׁי סְדוֹם הָיָה הַקָּבָּ"ה רוֹאֶה מַעֲשַׂי וּמַעֲשֵׂה בְנֵי הָעִיר, וְהָיִיתִי נִרְאֶה צַדִּיק וּכְדַאי לְהִנָּצֵל, וּכְשֶׁאָבֹא אֵצֶל צַדִּיק אֲנִי כְרָשָׁע. הָעִיר הַזֹּאת קְרֹבָה – קְרוֹבָה יְשִׁיבָתָהּ, נִתְיַשְּׁבָה מִקָּרוֹב, לְפִיכָך לֹא נִתְמַלְּאָה סְאָתָהּ עֲדַיִן [שבת י, ב]. וּמַה הִיא קְרִיבָתָהּ? מִדּוֹר הַפַּלָּגָה שֶׁנִּתְפַּלְּגו הָאֲנָשִׁים וְהִתְחִילוּ לְהִתְיַשֵּׁב אִישׁׁ אִיש בִּמְקוֹמוֹ... עַד כָּאן נ"ב שָׁנָה; וְצֹעַר אִחֲרָה יְשִׁיבָתָהּ אַחֲרֵי יְשִׁיבַת סְדוֹם וְחַבְרוֹתֶיה שָׁנָה אַחַת, הוּא שֶׁנֶּאֱמַר אִמָּלְטָה נָּא, נָא בְּגִימַטְרִיָּא נ"א. כִּי יָרֵא לָשֶׁבֶת בְּצוֹעַר – לְפִי שֶׁהָיְתָה קְרוֹבָה לִסְדוֹם".

ומפרשי רש"י כתבו לבאר את סיום פירושו שלוט פחד לשבת בצוער "לפי שהייתה קרובה לסדום" על אף שהמלאך הבטיחו שלא יהפוך את צוער, ש"פחד פן תדבק בה הרעה כמנהג הרעש שכל הקרובים לאותו מקום מזדעזעין ונופלין מאליהן אף על פי שאינן בכלל גזרת ההפיכה", והמלאך הבטיחו רק שלא יהפוך את צוער, אך לא הבטיחו שלא יהיה שם נזק מהמאורעות שיהיו בסדום (רא"ם ועוד). אך הרמב"ן סבר שלא יתכן לומר שלוט לא האמין להבטחת המלאך או שחשש שאין הבטחה זו מספיקה, ולכן פירש (כדברי הרשב"ם לעיל) שלוט הבין שהמלאך רק יעכב את הפיכת צוער מפני שאין ביכולתו להימלט באותו יום להר, אבל "היה חושב שלא יאריך לה עוד, אחרי שנזדמן לו להימלט להר".

אמנם לכאורה פירוש רש"י לא נתיישב כלל בדברי המפרשים, כי הנה מכל מהלך פירוש רש"י על שיחת לוט עם המלאכים עולה בפירוש שלא היה הדבר תלוי במרחק של ההר או של צוער מסדום, אלא בדאגתו של לוט שתהיה לו זכות שתגן עליו, ולכן מתחילה סירב ללכת להר שהוא מקום מושב אברהם שלידו ייחשב רשע, ולא מחמת היות ההר רחוק¹. ומטעם זה הוציא רש"י את לשון לוט "העיר הזאת קרובה" מפירושה המילולי ופירש שקרבה זו היא בזה שלא נתמלאה סאתה. ואם כך תמוה מדוע חשש לוט כעת שיארע נזק בצוער מחמת קרבתה לסדום, והלא הקב"ה קיבל בקשתו שלא להענישם.

ויש ליישב כוונת פירוש הגור אריה (בפי' הב') "שהיה סבור כי לא נמלטה העיר רק בשביל כי עונותיה מוצערין עדיין, ושמא יחטאו ויתמלא סאתם, לכך היה ירא". ולפי זה יש לדקדק בלשון רש"י שכוונתו שצוער "היתה קרובה לסדום" אינה לקרבה במקום, אלא בהמשך לפירושיו הקודמים – קרבה במשך החטאים. והיינו שכיון שצוער הייתה צעירה מסדום רק בשנה אחת, חשש לוט שהצלת צוער היא רק עד שתתמלא סאתה, ולכן לאחר שישב תקופה בצוער חשש שמא כשתגיע לנ"ב שנה תחרב כמו סדום, משום שהיא "קרובה לסדום" במשך זמן קיומה!

הדברים על יסוד

ולכן ברח לוט להר שישב בו אברהם כפי שהורה לו המלאך מתחילה (כפי שנראה מדברי רש"י להלן כ, א "ויסע משם אברהם – להתרחק מלוט"), ולפי זה יובן הטעם שבבריחתו להר נכנס דוקא למערה, משום שחשש שזכות אברהם תפגע בזכותו ולכן נכנס למקום מובדל ממקומו של אברהם אבינו.

שלוה של רשעים

אכן יש לעיין מפני מה נתמלאה סאתם של סדום וחברותיה דוקא אחר מלאות להן נ"ב שנים, ולפי זה יבואר מדוע חשש לוט שגם תתמלא סאתה של צוער דוקא בהגיעה לנ"ב שנה. ויש לדרוש בזה על פי דברי הגמרא (שבת שם), שמתוך נ"ב שנים אלו של סדום "שַׁלְוָתָהּ עֶשְׂרִים וָשֵׁשׁ, דִּכְתִיב: שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה עָבְדו אֶת כְּדָרְלָעוֹמֶר וּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה מָרָדוּ, וּבְאַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְגוֹ׳״, ופירש רש"י שי"ב שנה שעבדו את כדרלעומר "אין זו שלוה, וי"ג מרדו אין זו שלום, שהיו בהן מלחמות, הרי כ"ה שנים. ושנת כ"ו [שהייתה בה המלחמה] נהרג כדרלעומר, והיתה בשלוה כ"ו הנותרים".

נמצא שמספר נ"ב שנים הוא מכוון, שכן דוקא כאשר חיו כ"ו שנים של שלוה כנגד השנים הקשות, אזי הגיעו מעשיהם לתכלית הרוע ונגדשה סאתן, משום ש"שקט לרשעים רע להן ורע לעולם" (סנהדרין פ"ח מ"ה). ולפיכך מובן שצוער שהיו בה רק כ"ה שנות שלוה עדיין לא הגדישה את סאתה, ולפיכך חשש לוט שבהגיעה לכ"ו שנות שלוה תתחייב שוב חורבן.

דרכו העקבית של לוט: חיפוש תועלת אישית

להתבונן ולהבין מה גרם ללוט קטנות אמונה בדברי מלאך ה' במשך כל המעשה, שמתחילה לא רצה ללכת להר מחשש שיהיה נחשב רשע ליד אברהם אבינו ולאחר מכן לא רצה להישאר בצוער מחשש שתיחרב מכל מקום, וכל זאת אף שמלאך ה' הודיעו בפירוש שיכול להימלט להר ולאחר מכן הודיעו שיכול להימלט לצוער.

ומעתה יש במהות הדברים

ויש לבאר זאת בהקדים דרשת חז"ל על פרידת לוט מאברהם אבינו, עליה נאמר בתורה (יג, י): "וַיִּשָּׂא לוֹט אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן כִּי כֻלָּהּ מַשְׁקֶה, לִפְנֵי שַׁחֵת ה' אֶת סְדֹם וְאֶת עֲמֹרָה, כְּגַן ה' כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בֹּאֲכָה צֹעַר", ואיתא בגמרא (הוריות י, ב. נזיר כג, א) "כל הפסוק הזה על שם עבירה נאמר", וכן איתא במדרש (ב"ר פמ"א, ז) "כל הפסוק הזה לשון ערוה הוא", ודרשו חז"ל ראיות מן הכתובים שכל תיבה בפסוק זה רומזת למעשה מגונה, מלבד סיום הכתוב "בואכה צוער" שלא דרשו בו מאומה. אמנם רש"י בפירושו על הפסוק הביא דרשת חז"ל דוקא על סיומו "בואכה צוער" – "מדרש אגדה דורשו לגנאי, על שהיו שטופי זמה בחר לו לוט בשכונתם". ולכאורה צריך ביאור מדוע הביא רש"י פירוש זה דוקא על סוף הכתוב.

ויש לומר שבזה בא לרמז שגם "בואכה צוער" היה בו אותו גנאי שהיה בעצם הליכתו של לוט לסדום ועמורה: אנשי סדום היו רעים וחטאים מאוד ואף על פי כן לא נמנע לוט מלשכון עמהם (יג, יג וברש"י), משום שלוט חיפש את תועלת עצמו וידע שאם יהיה צדיק בשכונתם של רשעים תגן עליו זכותו, ולא חשש לדור במקום רשעים אף שישפיעו עליו לרעה. וזאת בניגוד גמור לאברהם אבינו שכל עבודתו הייתה להשפיע ולסייע לזולת (כמבואר לעיל) – כל עיקר מחשבתו של לוט הייתה רק על תועלתו האישית. ולכן גם כאשר מינוהו לשופט בסדום² ויכול לשנות אורח חייהם, הנה אדרבה נמנע מלהשפיע עליהם לטובה כדי שלא יפול מערך זכותו שהוא צדיק יחידי בסדום.

אותה הגנות עצמה הייתה גם ברצונו לברוח "בואכה צוער" ולא להר של במחיצת אברהם אבינו שישפיע עליו לטובה, העדיף לוט לברוח לעיר שגם היא מושבו אברהם: במקום להיות בכלל סדום ועמורה ומעשיהם הרעים, וגם עליה נאמרו כל לשונות הכתוב הנ"ל, בכדי שזכותו תגן עליו שיהיה נחשב צדיק לעומת בני העיר צוער, ושוב לא רצה להשפיע עליהם לטובה אלא להיפך שיישארו ברשעותם ויהיה צדיק לפי ערכם. וזהו שאמר "הֲלֹא מִצְעָר הִוא וּתְחִי נַפְשִׁי", ודקדק רש"י להוסיף "ותחי נפשי בה", שלוט יחיה בצוער דוקא משום שתישאר אותה עיר כמות שהיא שעושה מעשי רשע.

הבריחה מצוער להר

ויש לומר שחשבונו של לוט היה שיוכל להצטרף לצדיקים הבודדים שיש בצוער כדי שלא תיחרב העיר, כמ"ש האברבנאל: "לפי שהיתה עיר מזער ואנשים בה מועטים, ועם לוט בבואו שמה יהיו בה כל כך צדיקים שישלימו את מנין עשרה ויספיקו להציל את העיר . . והוא אמרו הנה נשאתי פניך גם לדבר הזה, כלומר שמה שיספיק לשאת פניך להצלתך יספיק גם כן להציל את העיר ההיא על ידי צרופך, כמו שהתפלל אברהם".

אמנם מכיון שלא השפיע לטובה על צוער אלא רצה שיוותרו ברשעותם ויהיה צדיק לעומתם, הרי בעת ישיבתו שם השפיעו עליו לרעה, ולכן חשש שכבר אינו נחשב צדיק דיו כדי להגן מחורבן העיר ועל כן ברח משם להר, מקום מושבו של אברהם, כדי להתגונן בזכותו. אמנם אברהם אבינו נסע משם בהגיע לוט, ויש לומר שהיה זאת לא רק משום שיצא שם רע של מעשי לוט, אלא גם מחמת טעם זה גופא שראה שלוט אינו רוצה להשפיע ולהיטיב ואם כן אינו שייך לקבל השפעת אברהם אבינו.

מי משפיע על מי?

תפקיד האדם הוא להשפיע לטובה על זולתו וכאשר עושה זאת הרי ממילא אינו מושפע לרעה מזולתו, ואילו לוט שלא השפיע על הבריות לטובה – הושפע בעצמו לרעה. כך גם מובן מפתגם חז"ל "אוי לרשע ואוי לשכנו, טוב לצדיק וטוב לשכנו" (סוכה נו, ב), שלכאורה תמוה: אמנם הרשע יכול לקבל טוב בזכות שכנו הצדיק, אך מדוע ייענש הצדיק הגר בשכנות לרשע, וכי הצדיק צריך לגור רק בשכנות לצדיקים כמותו או יותר ממנו? והמענה לזה, שהדבר תלוי מי הוא המשפיע בשכנות זו, ואם הצדיק משפיע על זולתו הרי טוב לו וטוב לשכנו (עי' לקו"ש חי"ט ע' 62 אילך. חלק לג ע' 11 ואילך. ובכ"מ).

ובזה יומתק גם מהלך דרשת הגמרא (שבת י, ב) על בריחת לוט לצוער, כי הנה שתי דרשות סמוכות הן מבית מדרשו של רב חמא בר גוריא אמר רב: "לְעוֹלָם יְחַזֵּר אָדָם וְיֵשֵׁב בְּעִיר שֶׁיְּשִׁיבָתָה קְרוֹבָה, שֶׁמִּתּוֹךְ שֶׁיְּשִׁיבָתָהּ קְרוֹבָה עֲוֹנוֹתֶיה מוּעָטִין", כפי שמצינו בלוט. ובהמשך לזה איתא: "כׇּל עִיר שֶׁגַּגּוֹתֶיהָ גְּבוֹהִין מִבֵּית הַכְּנֶסֶת לְסוֹף חֲרֵבָה. שֶׁנֶּאֱמַר: לְרוֹמֵם אֶת בֵּית אֱלֹהֵינוּ וּלְהַעֲמִיד אֶת חׇרְבוֹתָיו״.

ויש לומר ששתי דרשות אלו מביעות ענין זה של חובת ההשפעה הראויה:

(א) על אף שהגמרא קובעת שראוי לישב דוקא בעיר חדשה שנתיישבו בה מקרוב (כן פירש רש"י שם), אך ענין זה לא הובא כלל להלכה (וראה לשון המאירי על אתר "דרך צחות אמרו"). ויש לומר שהדבר תלוי במדרגת האדם בעבודת ה', כי מי שהוא במדרגה נמוכה עליו לדור דוקא בעיר צעירה כדי שלא יושפע לרעה מהמנהגות שנתקבלו בעיר ותיקה, אך אם כבר עומד במדרגה גבוהה יותר הרי עליו להשפיע לטובה על העיר, ובמילא אף ש"ישיבת כרכים קשה" (כתובות קי, ב), יכול הוא לדור בעיר ותיקה ולפעול בה לטוב³.

(ב) וזו גם שייכות מאמר השני של רב חמא שבית הכנסת צריך להיות גבוה מכל בתי העיר, כי בזה מודגש ענין ההשפעה החיובית על כל העיר, שאין העיר משפיעה על בית הכנסת אלא להיפך בית הכנסת גבוה ושולט בכל עניני העיר, שעניני הקדושה חודרים ומרוממים את כל עניני העיר ויושביה⁴.

1 ובגוף הטעם שהוצרך רש"י לפרש כן, י"ל שלשון הכתוב “ההרה" מורה על ההר הידוע לנו מכבר ולא על סתם הר (משכיל לדוד). וכן הוצרך לפרש בלשון הכתוב “קרובה" על צוער שאין מדובר על קרבה במקום, משום שגם בפשוטו של מקרא קשה קושיית הגמ’ (שבת קי, ב) שאם מדובר על קרבה במקום, לא היה צריך לוט לומר זאת למלאכים שהרי רואים זאת בעצמם; ועוד י"ל שבהיותה של צוער קרובה לסדום אין שום טעם שתינצל מן ההפיכה (עי’ אשל אברהם על רש"י שם). 2 כמ"ש “וְלוֹט יֹשֵׁב בְּשַׁעַר סְדֹם" – “יָשַב כתיב, אותו היום מינוהו לשופט עליהם" (יט, א וברש"י), והדיוק הוא שנעשה שופט דוקא ולא שוטר בלבד כמו עפרון, וזה מוסיף בחומר הענין שלא ניצל התפקיד שהוטל עליו כדי להחזירם למוטב. וי"ל שהדיוק שנעשה שופט ולא שוטר מובן מלשונות הכתובים, כי בעפרון נאמר “וְעֶפְרוֹן יֹשֵׁב בְּתֹוְך בְּנֵי חֵת", ואילו בלוט נאמר “וְלוֹט יֹשֵׁב בְּשַׁעַר סְדֹם" ומקום מושב השופטים הוא בשער העיר, כמ"ש הברטנורא בפירושו על פסוק זה “דנפקא ליה מדכתיב בשער, ושער לשון בית דין כמו דאמרת: אל זקני העיר השערה". 3 4 והוא כעין המבואר בדא"ח בדוכתי טובא על החילוק בין העומד בתחילת העבודה שעליו להיזהר בסור מרע לבין אחר שהתעלה במעלות עבודת ה’ שעליו להאיר ולזכך ענינים נוספים. כגון המבואר בענין שמינית שבשמינית גאוה, שתחילה צריך להיות ביטול גמור ולאחר מכן יכול לנהוג בבחינת ‘ויגבה לבו בדרכי ה’’ (לקו"ש חכ"ב ע’ 162 ואילך, ועיי"ש הערה 32 מה שתיווך דברי אדה"ז בהוספות לתו"א קכ, א). וכן המבואר בענין נדרים, שבתחילת העבודה ראוי לפרוש מעניני העולם בבחי’ ‘נדרים סייג לפרישות’, אך בהמשך העבודה עליו לברר את עניני העולם כי ‘דייך מה שאסרה תורה’ (עי’ לקו"ת מטות פב, ב ואילך. לקו"ש חי"ג ע’ 107 ואילך ועוד). ובזה יש להאיר מה שבזמננו אין נזהרים לבנות בית הכנסת גבוה מכל העיר, וכתבו הפוסקים טעמים להקל בזה, כגון משום שיש בתי ע"ז גבוהים להבדיל מביהכנ"ס ולכן ליכא היכרא (מ"ב או"ח סי’ קג סק"ב). אך עצ"ע איך ימלא הלב להקל אחרי שנאמרו דברים חמורים כאלה בגמ’, ובפרט שהוזכר כן גם בצוואת ריה"ח (וכתבו בספרים שהטעם שהזכיר כן היינו דיש בזה גם סכנתא ולא רק איסורא). ויש לומר ע"פ מ"ש המאירי על אתר שאין לחוש בכל מקום ש"סיבת הגבהתו אינה דרך שררה", ואתי שפיר כדברינו בפנים שהעיקר הוא המכוון הרוחני והערכי שעניני ‘בית הכנסת’ יהיו גבוהים יותר משאר עניני העיר.