פ: שיעור ככותבת שוה בכל אדם, דקים להו לרבנן

שבזה מייתבא דעתיה, ואף עוג מלך הבשן מייתבא דעתיה זמן מועט בשיעור זה, וכן האוכל לולבי גפנים מתיישבת דעתו לזמן מועט, וזה הטעם ששיעור זמן אכילת הככותבת ביוה"כ הוא בכדי אכילת פרס חצי ככר שהוא מזון ב' סעודות, ואם שהה מתחילת האכילה לסופה יותר משיעור זה אין מצטרף, (אף ששיעור זה נאמר בעלמא לגבי כזית), דביותר מזה לא מייתבא דעתיה, אבל בשתיה לא מייתבא דעתיה אלא במלוא לוגמיו שלו.

שיעור טומאת גוויה שמי שאכל אוכלין טמאים הוא פסול מלאכול בתרומה הוא באכל חצי פרס כשתי ביצים שלוקות בכדי אכילת פרס ותו לו, ואף ששיעור אכילת פרס נאמר לגבי כזית, שאני טומאת גוויה שהיא דרבנן, וקרא שנאמר לגבי מאכלות אסורות "ולא תטמאו בהם ונטמתם בם" שזו אזהרה על האכילה, ואין זה אזהרה מלהטמא, שהרי רק כהנים מוזהרים על הטומאה, אסמכתא בעלמא הוא ועיקר כוונת הפסוק לומר שאדם שמטמא את עצמו מעט מטמאים אותו הרבה.

כל האוכלים מצטרפים לככותבת, ואומצא עם מלח שעליה, המלח מצטרף לבשר אע"פ שאין דרך לאכול מלח, כיון שדרך לאכול אומצא עם מלח, וציר שע"ג ירק חשיב אוכל לענין להצטרף לירק כיון שמשקה הבא להכשיר למתק את האוכל דינו כאוכל.

האוכל אכילה גסה ביוה"כ שאכל בליל יוה"כ כשהיה שבע מהסעודה המפסקת ולא נהנה מהאכילה, פטור, דכתיב "אשר לא תעונה" פרט למזיק את עצמו ואת האוכל, ואינו מבטל ממנו שום עינוי ע"י אכילה זו. וזר שאכל תרומה באכילה גסה או שכסס (כל דבר שהוא אוכלו שלא כדרך אכילתו קרי ליה כוסס) שעורים של תרומה אינו חייב חומש, דכתיב "כי יאכל" פרט למזיק. אכל שזפין של תרומה שבלעה חבירו והקיאה, הראשון משלם קרן וחומש דגם בליעה היא כדרך אכילה, והשני אינו משלם אלא דמי עצים לראשון כיון שהראשון קנאם ונתחייב בתשלומיהן, ואינם ראוים עוד אלא להסקה.