פ"ג. מתי מאכילים חולה ביוה"כ-

מתני'- חולה מאכילים אותו על פי בקיאין שני רופאים שיאמרו שזה סכנה אם לא יאכל, ואם אין שם בקיאים מאכילים אותו על פי עצמו, עד שיאמר די. חולה אומר צריך ורופא (דוקא באחד) אומר א"צ מאכילים אותו, ולא אומרים שהרופא יודע יותר, דלב יודע מרת נפשו. ולמר בר רב אשי הולכים אחרי החולה להקל אפי' נגד מאה רופאים. רופא אומר צריך וחולה אומר א"צ מאכילים אותו, דתונבא (-שטות מחמת חוליו) הוא דנקיט ליה. חולה ורופא אומרים א"צ, פשוט שמאכילים אותו ע"פ שני רופאים שאומרים שהוא צריך, דספק נפשות להקל. חולה וב' רופאים אומרים א"צ, וב' רופאים אומרים שצריך, מאכילים אותו, ואע"פ שבענין התלוי באומדנא כגון בשומא ששמין לבעל חוב הולכים אחרי רוב דעות (משא"כ בעדות דתרי כמאה ומאה כתרי), הני מילי לענין אומדנא דממונא, אבל בפיקוח נפש אפי' בספק מותר.

מי שאחזו בולמוס (-חולי הבא מחמת רעבון, ועיניו כהות, והוא מסוכן למות) מאכילים אותו אפי' דברים טמאים עד שיאורו עיניו, והיינו משיבחין בין טוב לרע שבזה יודעים שנתרפא, ולאביי היינו בין טעם טוב לטעם רע. ואם אין מאכלים מותרים מאכילים אותו הקל הקל תחילה, נבילה ושביעית לאחר זמן הביעור קלים מטבל, דטבל הוא מיתה בידי שמים והשביעית בעשה, טבל ותרומה אם יכולים להפריש שיש די בחולין של טבל זה להאכילו לאחר שתינטל תרומתו, אע"פ ששבת היא מפרישים ויאכל חולין, ואמר רבה שאפי' אם חיוב התרומה הוא מדרבנן כגון בעציץ שאינו נקוב, עדיף לעבור איסור הפרשה בשבת ולא איסור טבל דרבנן שמא יבואו להתיר בכהאי גוונא גם טבל דאורייתא, ואם כשיפרישו לא ישאר לו מספיק לאכול, לת"ק לא יפרישו (דטבל קל מתרומה מפני שאפשר לתקנו), ולבן תימא יפרישו ויאכל תרומה (שהיא קלה מטבל לפי שהיא מותרת לכהן).