פ"ג: מי שנשכו נחש בשבת קורין לו רופא ממקום

למקום, ומקרעים לו את התרנגולת, וגוזזים לו מן הכרישין ומאכילים אותו מהם ולרבי א"צ לעשרם, ולר"א בר"ש לא יאכל עד שיעשר. הגמ' רוצה לומר שרבה (הנ"ל לענין מי שאחזו בולמוס) סובר כר"א בר"ש, והגמ' דוחה שגם רבי מודה שבדגן שחיוב המעשר בו דאורייתא, אף אם הוא גדל בעציץ שאינו נקוב יעשרו אטו עציץ נקוב, ורק בכרישים שהם ירק ותרומת ירק דרבנן לא יעשר.

דבש מועיל לבולמוס מפני שמאיר עיניו של אדם, והני מילי כשאוכלו לאחר אכילתו, אבל קודם אכילה מיגרר גריר (מושך את ליבו לאכול עוד), וי"א שרפואת הבולמוס היא אליה (בשר שמן מאד) עם דבש וי"א אף סולת בדבש, וי"א אף קמח שעורים בדבש, ורבי יוחנן אכל תאנה מצד מזרח של האילן, מפני שהתאנים שם משובחות מפני שהשמש מכה על הפירות מבוקר עד חצות היום, והשמש ממתקת את הפרי. ורבי יהודה לקח אוכל מרועה אחד מפני שאחזו בולמוס.

רבי מאיר הוה דייק בשמא, וכשנתארח אצל אדם ששמו כידור לא הפקיד ממונו אצלו מפני שחשש שהוא רשע, דכתיב "כי דור תהפוכות המה", אבל רבי יהודה ורבי יוסי הפקידו ממונם אצלו, ור"מ לא אמר להם, מפני שיש לחשוש מפניו אבל אין להחזיקו כרשע, וכידור אמר להם לא היו דברים מעולם, והשקוהו יין וראו על שפמו עדשים, ואמרו לאשתו שתתן להם ממונם לפי הסימן שאכל עדשים, ונתנה להם, וכידור הרג אותה. ועל זה אמרו שבגלל מים אחרונים נהרגה נפש, שדרך הנוטלים ידים לקנח שפמם, ואם היה עושה כך לא היו רואים שאכל עדשים. (ובבגלל מים ראשונים האכילו אדם בשר חזיר בפונדק שהיה מוכר לנכרים בשר חזיר ולישראל בשר כשר, ונכנס ישראל שלא נטל, ונתנו לו בשר חזיר.)