פנינים ופלאות על פרשת השבוע

שאלות

א) אחד הנושאים המרכזיים בפרשתנו הוא מסירותו של אברהם אבינו למצוות הכנסת אורחים. האם כל אדם המזמין את חברו לסעודה בביתו מקיים בכך מצוות הכנסת אורחים, אף כאשר האורח הוא בן העיר, יש לו בית ומזון משלו ואין הוא זקוק לאירוח? או שמא עיקר המצווה נאמר דווקא באורחים הזקוקים ללינה, לסעד ולעזרה, כגון עוברי דרכים וכדומה?

ב) האם כשיש אורחים מותר לדבר לשון הרע?

ג) בפרשתנו נאמר על אשת לוט:"ותבט אשתו מאחריו ותהי נציב מלח" (בראשית י"ט, כ"ו). רש"י מבאר שעונש זה היה מידה כנגד מידה. כאשר לוט הכניס את המלאכים לביתו, הלכה אשתו לשכנותיה וביקשה מלח, ובכך פרסמה את דבר קיומם של האורחים וסיכנה אותם בקרב אנשי סדום האכזריים. לכן נענשה במלח.

אולם יש לתמוה: אם חטאה אירע זמן רב קודם לכן, מדוע לא נענשה מיד? מדוע בא העונש דווקא בשעה שיצאה מסדום?

ד) בפרקי דרבי אליעזר נאמר שנציב המלח של אשת לוט קיים עד היום, וכל יום השוורים מלחכים ממנו ובבוקר הוא שב וצומח. האם הנוטל ממנו מלח חייב במעשר?

ה) כאשר ציווה הקב"ה את אברהם אבינו "קח נא את בנך" מדוע לא מיהר אברהם ושחט מיד את ישמעאל, ובכך היה נמנע כל הצער שבא לעולם מזרעו?

ו) בפרשתן כ''ב ה' ויאמר אברהם אל נעריו שבו לכם פה עם החמור. יש להקשות: מדוע לא לקח אברהם את ישמעאל ואת אליעזר למעשה העקידה, כדי לחנכם למצות קידוש השם ומסירות נפש?

תשובות

א) שאלה זו יש נפקא מינה לגבי הא דקימ''ל אורח חיים הלכות שבת (סימן של''ג ס''ק א') אוצר של תבואה או של כדי יין, אף על פי שמותר להסתפק ממנו אסור להתחיל בו לפנותו אלא לדבר מצוה, כגון שפינהו להכנסת אורחים או לקבוע בו בית המדרש.

בשו"ת תרומת הדשן (סימן ע"ב) נשאל האם שבות שהתירו במקום מצווה מותרת גם לצורך כבוד אורחים. והשיב, שאם באו אורחים לביתו יש להקל לצורכם, כשם שמקילים לצורך שאר מצוות, שהרי אמרו חז"ל (שבת קכז ע"א)"גדולה הכנסת אורחים מהשכמת בית המדרש".

אמנם כתב התרומת הדשן, שאם אדם הזמין את חברו לסעודה בביתו, אך אותו אדם אינו מתארח אצלו ואינו זקוק לאירוח, אין ראיה ברורה שיש בזה גדר של הכנסת אורחים, שכן דברי הגמרא נאמרו בעיקר באורחים שבאו מן הדרך ונזקקו לאכסניה.

הרמ"א (או"ח סימן של"ג) פסק להלכה שכל שבות שהותרה לצורך מצווה הותרה גם לצורך אורחים, אולם אין שם "אורחים" אלא למי שנתארח בביתו, או למי שהוזמן ומתארח במקום אחר. אבל המזמין את חברו בן העיר לסעוד עמו בלבד, אין זו סעודת מצווה אלא סעודת רשות.

עם זאת, בפתחי תשובה (יו"ד סימן ס"ט ס"ק י"ג) הובאה מחלוקת בדבר, ויש הסוברים שגם הזמנת אדם מן העיר נחשבת הכנסת אורחים.

עוד כתב הט"ז (או"ח סימן של"ג סק"ג), שאם הזמין אחד מבני העיר מפני כבודו של אורח אחר, פשוט שנכנס אף הוא בכלל הכנסת אורחים.

ובשו"ת שבט הלוי (חלק י''א סימן צ''ז) נשאל במי שמזמין אביו ואמו הדרים בעיר הזאת אם נקרא הכנסת אורחים, ע"פ דברי התה"ד דלא נקראו אורחים רק הבאים מן השדה וכיו"ב.

ומסיק להלכה: דהתרומת הדשן כתב רק לאפוקי מזמין חבירו לסעודה דנעשה כענין סעודת מרעים, אבל כשמזמין הוריו כדי להקל עליהם, פשיטא דנקראו אורחים, ובפרט שכתבו הפוסקים דאם הם ת"ח נקרא סעודת הכנסת אורחים ומכ"ש כבוד אב וגם ת"ח.

ב) איתא בגמ' שבת קכ''ז ע"א גדולה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני השכינה.

וכתב בספר תולדות יעקב יוסף (בסופו דף ר''ט ע''מ ב'), מובא נמי בבעל שם טוב על התורה שמעתי ממורי הבעל שם טוב ביאור גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני השכינה, שלפעמים הכנסת אורחים הוא ביטול תורה או סיפורי לשון הרע ומסלק השכינה מכל מקום גדולה הכנסת אורחים.

ושמעתי פעם בדרך צחות: דפעם הוכיחו איזה אדם מדוע מדבר לשון הרע, אמר שיש לו היתר, דהנה מצינו (בגמ' ביצה כ''א, וכן פסחים מ''ו ע''מ ב') דהאופה מיום טוב לחול אינו לוקה הואיל וחזי לאורחים, א''כ לכן אני מדבר לשון הרע הואיל וחזי לאורחים אם יגיעו.

ג) וראיתי בזה ביאור נפלא בספר "חסד לאברהם" להגאון רבי מנחם פאללאק זצ"ל (בתחילת ספרו שו"ת חלק הלוי), וז"ל: "ויש לומר, דהנה בנוגע לקמצנות שלה נגד האורחים, היתה יכולה להצדיק עצמה כי לעולם נפשה ישרה בה, ומצד רגשות לבה היתה מפזרת ונותנת לכל עני ואביון, אבל מה תעשה שנפל בגורלה לדור בסדום ששם אסרו איסור על כל יושביה לבלתי תמוך ביד שום עני, וצר לה על הדבר אבל ההכרח לא יגונה. אולם, אם כן הוא, אזי היה לה לגיל ולשמוח בשעת יציאתה מסדום, שזכתה להיפטר מהם, באשר הליכותיהם היו כקוץ ממאיר בעיניה. ולבסוף, כאשר יצאה משם לא יכלה לעמוד בנפשה לבלתי הבט מאחריה, הגם שציווה המלאכים לבלתי הבט אחור, ועל

~ 2 ~

כורחך שבני סדום היו חביבים בעיניה. כי כן הוא הדרך לאלה שהם מוכרחים לעזוב את מקום משכנם וארץ מולדתם, שהם קשורים ואחוזים בה בעבותות אהבה, כי מדי יציאתם משם ישיבו ויביטו לאחריהם בתאוות נפש. והנה כי כן מובן לנו שפיר מה שנענשה אשת לוט עתה דווקא בהביטה אחריה, כי עתה נודע הדבר שמה שהקשתה לבבה נגד האורחים לא משום שיראה מפני אנשי סדום – אלא מפני יצר לבה הרע, ולכן בדין תקבל שכרה!

ד) בפרקי דרבי אליעזר (פרק כ"ה) נאמר:

"ועדיין היא עומדת, כל היום לוחכים אותה השוורים ויורד על רגליה, ובבקר צומחת, שנאמר: ותבט אשתו מאחריו ותהי נציב מלח."

לכאורה יש לדון: אם המלח שב ונוצר בכל יום, האם חייב הוא במעשר?

בספר טעמא דקרא כתב מרן הגר"ח קניבסקי זצ"ל, שפשוט שהנוטל משם מלח פטור ממעשר. הטעם לכך הוא שאין זה גידול הצומח מן הקרקע, אלא התחדשות הנוצרת ממה שנשאר מרגליה, ודינו כדוגמת כמהין ופטריות שאינן יונקות מן הארץ ופטורות ממעשר. ועוד, שהרי הדבר הפקר.

והוסיף שם חידוד נפלא: חז"ל מספרים שעשו היה מתחסד ושואל את יצחק אביו שאלות הלכתיות כגון:"כיצד מעשרין את המלח"? ולכאורה זו אינה שאלה של צדקות אלא של בורות, שכן מלח ודאי פטור ממעשר.

אמנם ייתכן שעשו התכוון לשאול על מלח הניטל מנציב המלח של אשת לוט, שבזה אכן יש מקום לשאלה, שהרי הוא שב ו"צומח" מחדש בכל יום.

ה) נאמר בפרשת העקדה: "קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת".

איתא בגמ' סנהדרין פ''ט עמוד ב' כשאמר הקב''ה לאברהם "קח נא את בנך" אמר לו שני בנים יש לי, אמר לו הקב''ה "את יחידך" אמר אברהם זה יחיד לאמו וזה יחיד לאמו, אמר לו הקב''ה "אשר אהבת" ענה אברהם תרוייהו רחימנא להו, אמר ליה הקב''ה את יצחק, וכל כך למה, כדי שלא תטרף דעתו עליו.

בעל אגרא דכלה תמה: מדוע לא לקח אברהם מיד את ישמעאל ושחטו? אלא שמכאן רואים כמה היה אברהם מדקדק ברצון ה'. אף שהיה יכול להבין שכוונת הציווי לאחד מבניו, לא רצה לפעול מתוך הנחה וסברה, אלא ביקש לברר מהו רצון ה' המדויק.

ועל דרך המליצה והחידוד שמעתי:

מפרשת העקדה יש ללמוד לשמוע מיד בקול ה'. שאילו אברהם לא היה שואל שאלות ומברר למי הכוונה, אלא היה פועל מיד לפי הבנתו הראשונה, היה שוחט את ישמעאל וייתכן שכל צרותינו מבני ישמעאל לא היו באות לעולם. אלא שמאחר שבירר עד תום את רצון ה', נשאר ישמעאל בחיים, ואנו סובלים מצאצאיו עד היום...

ו) איכא כמה תרוצים:

א. משום שירא היה פן יעכבוהו מלשחוט את בנו, לכן אמר להם שבו לכם פה עם החמור, כך תירץ בספורנו, וכן ברבינו בחיי, וכן בחזקוני.

ב. משום שהיה יום טוב או יום כיפור, ומצוה על שביתת בהמתו, וגם נעריו לבל יצאו חוץ לתחום לכך צוה להם לישב במקומם, משא''כ אברהם ויצחק היה להם ציווי, לכן היה מותר להם, כך תירץ בתפארת יהונתן בפרשתן וכן בחתם סופר בתורת משה.

ג. שחשב בהיותו רואה שענן קשור על ראשו המקום מקום מקודש כמו הר סיני שנאמר בו שצאן ובקר, וגם איש לא יראה בכל ההר ההוא, כך תירץ בתפארת יהונתן.

ד. אברהם אבינו היה כהן גדול, והמקום היה מקום קודש הקדשים, ומעשה עקידה היה ביום כיפור לפי שיטה אחד במדרש, וכשהכהן גדול נכנס ביום הכפורים לקודש הקדשים אסור אז לאף אחד להיום שם, כנאמר וכל אדם לא יהיה באהל מועד בבואו לכפר בקודש, על כן לא לקח עמו את הנערים, כך תירץ באזנים לתורה בפרשתן, וכעין זה במשך חכמה.

ה. ע''פ מה דאיתא במדרש כשראה אברהם את המקום מרחוק וענן קשור עליו אמר ליצחק בנו מה אתה רואה אמר לו הר נאה וענן קשור עליו, חזר אצל נעריו, ואמר להם מה אתם רואים אמרו לו אין אנו רואים שום דבר, אמר להם אתם והחמור שוים שאינכם רואים כמוהו, א"כ שבו לכם פה עם החמור, כך תירץ במושב זקינים לבעלי התוס'.