רחמנות על הקב"ה...

אאמו"ר נ"ע [=הרש"ב] והרז"א למדו אצל שלום מקאדין. אאמו"ר נ"ע היה מאריך בתפילה והיה מתחיל להתפלל מוקדם. המלמד התאונן לפני אימו, הרבנית נ"ע, שלאחר התפילה הוא נשאר בלי כוחות, וכן בשעת הלימוד עיקר רצונו לא כל-כך בלימוד אלא בקיום, לקיים את מה שהוא לומד. הרבנית סיפרה זאת לאדמו"ר מוהר"ש נ"ע, והוא אמר: עוד נראה.

פעם אחת, ביום חול, כאשר אאמו"ר [הרש"ב] עמד באמצע התפילה, כשטליתו מעל לראשו, וניגון בפיו, הרים אדמו"ר מוהר"ש את הטלית... עיניו היו בורקות ומרוב דבקות לא הרגיש אאמו"ר [הרש"ב] כלל בכל העניין.

אמר אז אדמו"ר מוהר"ש לרבנית: נו, הלב הרי מרגיש שלא ראוי לצוותו. הוא, מצד כיבוד אב יציית, אך זו תהיה רחמנות כפולה: רחמנות עליו לקחת זאת ממנו, ורחמנות שנייה – על הקב"ה, לקחת ממנו את הנחת-רוח שיש מכך למעלה.

כאשר הרבנית היתה מספרת על הסיפור הזה לרבי [הריי"צ], היו דמעות נוצצות בעיניה.

(ספר השיחות תש"ו עמ' 82, תרגום מאידיש).