שיר של יום השישי [ג]
הפסוק האחרון והחותם, הוא החלק השלישי של המזמור, ובו אנו מעידים על הקב"ה באמונה ובנאמנות שבאחרית הימים ישוב לביתו הקדוש, לאורך ימים.
(ה) עֵדֹתֶיךָ: מלשון 'עדות'. ומצינו שלשה עדים לקב"ה. האחד, הנביאים, וכתב רש"י 'שהעידו והבטיחו לביתך, שהוא נאוה קודש'. כיוצא בזה כתב הרד"ק שהם מעידים 'על מלכותו'. וזו עדות הקב"ה ששלח בפי נביאיו. השני, ישראל, כדכתיב [ישעיהו מד ח-ט] 'וְאַתֶּם עֵדָי, הֲיֵשׁ אֱלוֹהַּ מִבַּלְעָדַי וְאֵין צוּר בַּל יָדָעְתִּי: יֹצְרֵי פֶסֶל כֻּלָּם תֹּהוּ וַחֲמוּדֵיהֶם בַּל יוֹעִילוּ וְעֵדֵיהֶם הֵמָּה בַּל יִרְאוּ וּבַל יֵדְעו לְמַעַן יֵבֹשׁוּ'. ופירש האלשיך שיוצרי הפסל עדים על אפסותם. נמצא שכל העובד לאלוה הוא בבחינת עֵד שלו. ישראל בעבודתם עֵדֵי הקב"ה, ואומות העולם בעבודת הבליהם, עֵדֵי הע"ז. וזו עדות עבדיו. והשלישי התורה כדכתיב [שמות כה טז] 'וְנָתַתָּ אֶל הָאָרֹן אֵת הָעֵדֻת', ופירש רש"י, התורה, שהיא לעדות ביני וביניכם, שצוויתי אתכם מצוות הכתובות בה'. וזו עדות המחברת בין הקב"ה שנתנה, לבין ישראל המקיימים אותה.
נֶאֶמְנוּ מְאֹד: שלושת העדים הנזכרים נקראים 'נאמנים'. הנביאים כנאמר על אבי הנביאים משה רבינו, 'בכל ביתי נאמן הוא' [ואיתא בתיקוני זו"ח שכל הנביאים נקראים 'נאמנים', וראה מלבי"ם ירמיהו כג לא]. ישראל כדכתיב באיוב [יב כ] 'מֵסִיר שָׂפָה לְנֶאֱמָנִים' [ראה אלשיך שם], ובעת חטאם מכתירם הקב"ה [דברים לב כ] 'בָּנִים לֹא אֵמֻן בָּם' [ראה רש"י]. והתורה כדכתיב [תהלים יט ח] 'עֵדוּת ה' נֶאֱמָנָה'. ואף הקב"ה נותן התורה נקרא 'נאמן', כדאמרינן בברכות ההפטרה שלאחריה 'נאמן אתה הוא ה', ו'נאמן' היינו 'שאינו משנה ואינו משקר באמונתו' [מהר"ל דרך החיים פ"ו מ"ב].
מְאֹד: היינו ללא שיעור [זוה"ק ח"ב כז. וראה ראשית חכמה שער היראה פ"א]. וכך נאמנות ישראל לה' היא ללא שיעור עד המוות ועד בכלל, במסירות נפש על אמונתם [ראה ב"ר ט י, ש'מאד' זה המוות', והיינו שאפילו המוות שהוא כיליון הבריאה, טוב]. והרד"ק כתב 'שלא יהיה לשום אדם ספק בליבו אז בזה', וגם זה בכלל 'ללא שיעור'. עוד כתב רש"י, ש'אף על פי שארכו הימים, נאמנים הם לה' מאד'.
לְבֵיתְךָ: כתב האבן עזרא ש'ביתך' כנגד כסא הכבוד מרום מראשון, מקום מקדשינו'. והוא הנזכר לעיל [פסוק ב] 'נָכוֹן כִּסְאֲך מֵאָז'. וכתב רש"י, 'שהעידו והבטיחו נביאך לביתך, שהוא נאוה קודש'.
נַאֲוָה קֹדֶשׁ: כתב המצודות 'נאוה מלשון נאוה ויופי' [ראה שיר השירים ו ד], והוא בית המקדש הנקרא 'נאות אלהים' [תהלים פג יג, וברש"י]. וכתב הרמב"ן [שמות טו יג] ש'נְוֵה קָדְשֶׁךָ' הוא 'בית המקדש', וכן אמרו במכילתא שאין נווה אלא בית המקדש'. ומילת 'נווה' מתפרשת בשתי פנים, האחת על בית המשרה רגיעה על יושביו [ראה ישעיה לג כ, ובמצודות]. והשניה לשון יופי [ראה שם נב ז, וברד"ק]. נמצא שבית שיופיו משרה רגיעה בלב יושביו, נקרא בשם 'נווה'.
ונקרא 'קֹדֶשׁ' לשון פרישות [רש"י ויקרא יט ב], להודיע, שאף שאנו מגדירים אותו בלשוננו, מכל מקום הוא פרוש מאתנו, והכתוב 'משמיע את האוזן כדרך שהיא רגילה ויכולה לשמוע, כפי דרך הארץ' [רש"י דברים כט יט].
ה' לְאֹרֶךְ יָמִים: יש לפרש על פי מה שהביא הש"ך על התורה לאחד מגורי האר"י [פרשת כי תבוא] מספר התמונה, ש'הימים שאחרי הגאולה יהיו 'ימים ארוכים', ובזה יתקיים המקרא 'שַׂמְּחֵנוּ כִּימוֹת עִנִּיתָנוּ', ויום יהיה ארוך כשנה, כמו שהיה קודם חטא אדם הראשון' [וראה עירובין סה. יומי דאריכי].
וחתם ביום השישי בגאולה, כמו שכתב הרמב"ן [בראשית ב ג, וראה רבינו בחיי שם] שששת ימי הבריאה כנגד ששת אלפי שנה שהעולם יתקיים. ויום השישי כנגד האלף השישי, בו יתגברו מלכי ארץ עד השמדם, ותיראה מלכות שמים לקראת האלף השביעי'.
