שולחן שבת חסידי לשולחן שבת זה הקטן - גדול!

התוועדות משפחתית

כיצד זכה ילד קטן לקבל מכתב מהרבי שמוען ל'הנהלת הגמ"ח'? ומה למד הרבי מהנהגת רבותינו נשיאינו בעת שהיו ילדים? – פעולתם הגדולה של הקטנים בלימוד התורה ובקיום המצוות

וכי אני מבין?

בהתוועדות פורים תשל"ב עורר הרבי את הקהל על חובת לימוד התורה בכל מצב, גם כאשר המוח עייף ומתקשה להתרכז... בין הדברים, סיפר הרבי בבת-שחוק:

מקובל בקהילות ישראל לערוך סיומי מסכת בערבי פסחים, ובכך לפטור את הבכורות מחובת התענית.

מעשה בבכור שהמתין להשתתפות בסיום מסכת בערב פסח. בטרם התחיל המסיים לסיים, הבחין הלה באדם האוחז בזרועותיו פעוט בן שנה.

לא רק הכנה

במבט ראשוני, נראה שלימוד התורה וקיום המצוות של ילדים קטנים, הינו פחות במעלה מלימוד התורה וקיום המצוות של המבוגרים. על פי ההלכה, הילד אינו נחשב עדיין 'בר דעת,' ואינו מחויב במצוות עד שיגיע לגיל בר/בת מצווה. הסיבה שאנו מוודאים בכל זאת שהילד יקיים את המצוות ככל יכולתו, היא מצד חובת "חינוך" המוטלת על האבא. מה שנתפס בעיקר כשלב מקדים של הכנה, כדי שבעת כניסתו למצוות יהיה הילד מיומן כבר בקיומן.

אך כאמור, זה מה שנראה רק במבט ראשוני. מצד האמת, לא רק שלימוד התורה וקיום המצוות של הקטנים אינו פחות מזה של הגדולים, אלא יש לו אף מעלה עליהם!

הגמרא במסכת שבת מביאה את דברי ריש

דווקא הילדים!

הילדים התברכו בתכונה נפלאה, והיא החביבות

ציור: זלמן קליינמן

"מה לתינוק זה בבית הכנסת, בשעת בוקר כה מוקדמת? מדוע אינו שוהה עם אימו,"? תמה היהודי" .בני הוא בכור, ולקחתי אותו לשמוע סיום לפני הארוחה," השיב אבי הפעוט. "וכי הילד מבין את המסכת שאותה מסיימים,"? התפלא היהודי" .וכי אני עצמי מבין,"? השיב האב" .אם אני לא מבין, ובכל זאת באתי לשמוע את הסיום, הרי שגם בני הבכור, בן השנה, יוכל לשמוע את הסיום."... לקיש בשם רבי יהודה הנשיא" :אין העולם מתקיים אלא בשביל הבל תינוקות של בית רבן." ובהמשך לכך, שואל רב פפא את אביי" :דידי ודידך מאי."? כלומר: הרי גם אנו לומדים תורה, ומדוע שלא נאמר שלימוד התורה שלנו מקיים את העולם? ומשיב לו על כך אביי" :אינו דומה הבל שיש בו חטא, להבל שאין בו חטא." כלומר: הבל פיהם של הילדים, שאין בהם חטא - יש בו יתרון לעניין זה, אפילו ביחס ללימודם של חכמי הגמרא!

במובן הרחב יותר, יש בכך אמירה מאד משמעותית: לימוד התורה וקיום המצוות של ילדים, הוא אינו רק הכנה לעתיד. זהו עניין חשוב בפני עצמו, שהשפעתו הטובה לא מסתכמת רק בפעולה על הילד עצמו, אלא משליכה על קיום העולם כולו. המיוחדת שקיימת בהם בטבעם לענייני תורה ומצוות. ניתן לראות זאת אצל ילדים קטנים, אפילו כאלו שטרם יודעים לדבר ולומר "מודה אני," שיש להם חביבות מיוחדת לנישוק המזוזה. בקימתם מן השינה בבוקר, ולפני שנשכבים לישון בערב, הם מתרוממים על קצות האצבעות כדי לנשק את המזוזה שבפתח החדר, ואם אינם מצליחים, מבקשים הם מההורים שירימו אותם...

מאחורי החביבות הזו למצוות, עומד משהו מאד עמוק:

העולם בו אנו נמצאים, נברא על ידי הקב"ה באופן המתאים לשמו: עולם = העלם. הגוף החומרי והעולם שסביבו, לא מאפשרים לנו לחוש את המציאות האלוקית שנוכחת בתוך מעשה המצוות, ולהתרגש ולהתפעל מכך. הנשמה

כולנו שייכים לזה!

על הרבי הרש"ב, בעל יום ההולדת של כ' מרחשוון, שחל בשבת זו, מסופר:

בהיותו ילד צעיר לימים, בגיל ארבע או חמש, נכנס אל סבו, הרבי הצמח צדק, ופרץ בבכי. על שאלת סבו למה הוא בוכה, השיב, כי למד בפרשת השבוע, פרשת וירא, שהקב"ה התגלה אל אברהם, ולכן הוא בוכה - מדוע הקב"ה אינו מתגלה גם אליו!?

השיב לו הצמח צדק" :כשיהודי (צדיק) בן תשעים ותשע שנים מחליט למול את עצמו, ראוי הוא שהקב"ה יתגלה אליו." תשובת הרבי הניחה את דעתו של הילד, והוא חדל מלבכות.

מכתב ל'הנהלת הגמ"ח'

בהנהגתו הקדושה של הרבי, ניכר היה באופן בולט במיוחד, עד כמה חשובות פעולותיהם של ילדי ישראל. הרבי הרבה לעורר על חשיבות נתינת הצדקה על ידי הילדים, ואפילו אלו הקטנים ביותר, ואף עודד זאת באמצעות חלוקת מטבעות לצדקה, לילדים דווקא, בכל עת מצוא.

בהתוועדות י"ב תמוז בשנת תשמ"א הזכיר הרבי את הנהגת הרבי הריי"צ בעת היותו ילד צעיר, שהקים קרן גמ"ח להלוואת כספים, בכסף שהרוויח מלימוד משניות בעל פה. בהתאם לכך, קרא הרבי לילדים להקים גם הם קרנות גמ"ח משלהם בכל מקום ומקום.

הרב דוד מונדשיין, שהיה אז ילד צעיר לימים בתלמוד תורה "תורת אמת" בירושלים, הקים שבתוכנו אומנם חשה את העוצמה האדירה של המצווה, אך הגוף והנפש הבהמית מסתירים זאת לחלוטין. אנו מורגלים לחוות כל דבר באמצעות כלי השכל, או הריגוש מדברים ממשיים, ולכן אנו לא מסוגלים לחוש את מה שמעבר, את החוויה הרוחנית המופשטת אותה חווה הנשמה בעת קיום המצווה.

בעניין זה יש לילדים יתרון מובהק: אצל הילד כוחות הגוף והשכל אינם מפותחים דיים, ולכן הנשמה שבו 'מאירה' יותר. הילד לא מוגבל רק בחוויות שאותם השכל מסוגל 'לתפוס,' אלא הוא מסוגל לחוות את מה שמעבר. את השייכות הפנימית של הנשמה לאלוקות, ואת החיבה המיוחדת שלה לענייני תורה ומצוות.

הרושם שנוצר במבט ראשון הוא, שסיפור כזה יכול להתרחש רק עם צדיקים. כאלו שהתגלות אלוקית היא דבר שבערכם, משהו ש'מדבר' אליהם. אך לא, הרבי הרבה לספר סיפור זה ולהוכיח ממנו כי הכמיהה להתגלות אלוקית היא דבר ששייך לכולנו, ואפילו לילדים קטנים.

כי, כאמור, עבור הנשמה של כל אחד ואחת מאיתנו, ובמיוחד הילדים, גילוי אלוקי זה דבר ש'מדבר' אליה בהחלט. נותר לנו רק לבקש ולהתפלל שנחוש זאת - בהתאם לשאלת הרבי הרש"ב, ולהיות תמיד במגמה של הוספה, שיפור והתקדמות - בהתאם לתשובת הצמח צדק. בעקבות כך קופת גמ"ח כיתתית, בשם "קרן דוד" – על שם סבו ע"ה.

כשהודיע על כך לרבי, קיבל מכתב תשובה מיוחד, בצירוף שטר של 100 שקלים. המכתב מוען על ידי הרבי ל" :הנהלת גמ"ח "קרן דוד," ירושלים ת"ו." וצוין בו, בכתב יד קודשו של הרבי: "מצורף בזה השתתפותי."

מה מפליא לראות, את היחס והחשיבות שמעניק הרבי לפעולה קטנה של ילד קטן. הרבי רואה בכך לא פחות מ"הנהלת גמ"ח," ואף מעניק את השתתפותו, כאילו היה זה גמ"ח מכובד לכל דבר.

(מבוסס על שיחת שבת פרשת וירא תשנ"ב; שבת פרשת שופטים תשמ"ח)