דרוש לפרשת וירא

בדין שכח ומל את של ערב שבת בשבת, ובענין איסור אי מחשיב כמחוסר זמן

במדרש תנחומא (וירא ו), וה׳ אמר המכסה אני מאברהם, ילמדנו רבנו מי שנולדו לו שני בנים אחד בערב שבת ואחד בשבת, ושכח ומל את של ערב שבת בשבת, או את של שבת בערב שבת, מה הוא שיהא חייב. כך שנו רבותינו, מי שנולדו לו שני בנים אחד בערב שבת ואחד בשבת, ושכח ומל את של ערב שבת בשבת או של שבת בערב שבת (עי' שו"ת מהר"ם שיק או"ח סי' קמ"ט) חייב, למה שחלל את השבת.

ולשון המדרש צריך ביאור, שמלשון שאילתו נראה שיש צד סברא לפטור את הטועה ומל את של ערב שבת בשבת מפני שהוא טועה בדבר מצוה (עי' שבת קלז, א) , ואם כן כשפשט לו לחיוב, מה נתינת טעם היא באמרו למה שחילל את השבת, הרי על זה גופא אנו דנין אם אע"פ שחילל את השבת הוא פטור מפני שהוא טועה בדבר מצוה או לא, ומלשון המדרש נראה שהיה צד לפוטרו מפני שאינו מחלל שבת בכך. וכן צריך ביאור מה ענין שאילה זו להך קרא.

אם מילה שלא בזמנה חשיבא מצוות עשה שהזמן גרמא לפי שאין מלין בשבת

א) והנראה בזה, דהנה בגמ׳ (קידושין כט, א) , מנלן שהאב מצווה למול את בנו, דכתיב (להלן כא, ד) וימל אברהם את יצחק בנו, והיכא דלא מהליה אבוה מיחייבי בי דינא וכו', איהי [אמו] מנלן דלא מיחייבא, דכתיב כאשר צוה אותו אלקים, אותו ולא אותה. ובתוס׳ שם (ד״ה אותו) הקשו, למה לי קרא לפטור נשים ממילה, תיפוק ליה דמצוות עשה שהזמן גרמא היא שנימול בשמיני ללידתו, ונשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמא, ותירצו, דכיון דמיום השמיני והלאה אין למילה הפסק לאו מצוות עשה שהזמן גרמא היא. ושוב הקשו, דאכתי מצוות עשה שהזמן גרמא היא דאין מלין אלא ביום (יבמות עב, ב) , ותירצו דאתיא כמ״ד התם דמילה שלא בזמנה נוהגת בין ביום ובין בלילה.

והקשו האחרונים (יעויין בשו״ת שאילת יעב״ץ סי׳ ל״ו, ובעצמות יוסף בקידושין שם ועוד) על דברי התוס', הא אפי' למ״ד דמילה שלא בזמנה נוהגת בין ביום ובין בלילה, אכתי הו"ל מילה מצוות עשה שהזמן גרמא, דהרי מילה שלא בזמנה אין מלין בשבת (שבת קלז, א) , ומקרי בכה״ג מצוות עשה שהזמן גרמא, כמו שכתבו התוס׳ לקמן (קידושין לד, א בד״ה ותפילין) לגבי תפילין, דכיון דשבת לאו זמן תפילין הוא, הו"ל תפילין מצוות עשה שהזמן גרמא.

אכן הגאון רעק״א (בשו״ת ח״ג סי' י"ז) כתב על קושיא זו, וזה לשונו, אף דהקושיא דשים בה הכל, בכל עת שאני שומע שאומרים כן בשם המפרשים אני מתפלא, דלדעתי אין כאן התחלת סרך קושיא, דדווקא היכא דהמניעה דאין הזמן מוכשר להמצוה כמו לילה, זה מקרי זמן גרמא, משא״כ שבת דאין המניעה דאין עתה זמן המצוה, דוודאי אם כבר עבר ומל בשבת אין חיסרון בהכשר המצוה כלל דנעשה כהוגן לגמרי, ולמ״ד (ע׳׳ז כז, א) ימול ארמאי, בוודאי יכול למול בשבת, אלא דמשום איסור שבת שאי אפשר לו לחלל שבת, ממילא אי אפשר לקיים עתה המצוה, זה לא מקרי זמן גרמא, דעכ״פ אין שום זמן שיהא אינו ראוי להמצוה בעצמותה, ופשוט וברור, עכ״ל.

בשיטת הגאון רעק"א לגבי מילה בשבת אם יש בכך חיסרון בהכשר המצוה עצמה

ובאמת שלכאורה דבריו סותרים למה שכתב הוא ז"ל עצמו בתשובה (ח״א סי׳ קע׳׳ד) לצדד שהמל בשבת צריך לחזור ולהטיף דם ברית, משום דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני (תמורה ד, ב) , ועוד דהו"ל מצוה הבאה בעבירה (עי' סוכה ל, א) , עיי"ש. אם כן מתבאר מדברי עצמו, שיש צד לומר שהמל בשבת יש חיסרון בהכשר המצוה, ודלא כמו שכתב כאן בפשיטות שאם עבר ומל בשבת אין חיסרון בהכשר המצוה כלל. וצריך לומר שדבריו כאן הם כפי מסקנת דבריו בתשובה שם, שהמל מילה שלא בזמנה בשבת אין צריך להטיף ממנו דם ברית (וע"ע פתחי תשובה יו"ד סי' רס"ו סק"א) , עיי"ש.

ומכל מקום גם אם נאמר שצריך להטיף ממנו דם ברית משום דאי עביד לא מהני או משום מצוה הבאה בעבירה אין מזה סתירה לגוף סברתו, דגם אם נאמר שהנימול בשבת יש חיסרון בהכשר המילה, סוף סוף הרי החיסרון אינו מצד מצוות מילה עצמה אלא דאריא הוא דרביע עלה, ואין החיסרון מצד הזמן, ולא מקרי מש"ה מצוות עשה שהזמן גרמא, וכן תירצו במהרי״ט (בחידושיו לקידושין כט, א ד״ה ויש שהקשו) , ובטורי אבן (חגיגה טז, ב) .

אם דבר שהטעם שאי אפשר לעשותו בזמן מסויים אינו מחמת עיקר גדר המצוה חשיב מצוות עשה שהזמן גרמא

ב) והגר״י ענגיל באתוון דאורייתא (כלל כ״ב) האריך בכלל זה, אם דבר שהטעם שאי אפשר לעשותו בזמן מסויים אינו מפני עיקר גדר המצוה שאינו נוהג באותו הזמן, אלא מפני אריא דאיסורא דרביע עלה, אי מיחשיב מכח האיסור המונע שלא יהיה אותו זמן נחשב לזמן המצוה, להיות נחשב באותה שעה כמחוסר זמן. וכתב שם להוכיח שכל שאי אפשר לקיים את המצוה באותו זמן, אף שאינו אלא מצד איסור דרביע עליה, חשיב כמו שאין זמנו אז ומחוסר זמן מיקרי. אלא שלפ״ז הדרא קושיית האחרונים לדוכתה, דאפי' למ"ד דמילה שלא בזמנה נוהגת בין ביום ובין בלילה אכתי הו"ל מילה מצוות עשה שהזמן גרמא שהרי אסור למול בשבת.

אמנם בעצמות יוסף (קידושין כט, א בתוס' ד"ה אותו) כתב ליישב את קושיית האחרונים הנ"ל באופן אחר, דבשלמא תפילין אין שום מציאות שינהגו כלל בשבתות וי"ט, ומש"ה הו"ל מצוות עשה שהזמן גרמא, אבל מילה כבר נוהגת בשבת וביו"ט אם היא בזמנה, ולכן אף שאינה נוהגת בשבתות וביו"ט שלא בזמנה, אכתי אין לחושבה משום כך למצוות עשה שהזמן גרמא, עכ"ד.

ויש להטעים את דבריו, דהנה הרי התוס׳ כתבו בתירוצם, דמילה לא הויא מצוות עשה שהזמן גרמא משום דמילה שלא בזמנה נוהגת בין ביום בין בלילה, ולכאורה צ"ב, שהרי מילה בזמנה אינה נוהגת אלא ביום, ואם כן מצד מצוות מילה בזמנה יש לנו להחשיב מילה למצוות עשה שהזמן גרמא. ובהכרח לומר, דכיון דמשכחת מילה גם בלילה, אע"ג דבזמנה אינה נוהגת בלילה, אכתי יש להחשיבה למצוות עשה שלא הזמן גרמא. ומעתה ה"ה לגבי שבת ויו"ט, אע"ג דמילה שלא בזמנה אינה נוהגת בשבת וביו"ט, מכל מקום כיון שבזמנה היא נוהגת אפי' בשבת ויו"ט, אם כן משכחת מילה גם בשבת ויו"ט, ושפיר חשבינן לה למצוות עשה שלא הזמן גרמא. ולפי דרכו של העצמות יוסף, שפיר יש לומר דגם מצוה שאינה נוהגת בזמן מסויים משום דאיסורא רביע עלה, חשיב כמי שאין זמנו אז כדברי האתוון דאורייתא.

ולכאו' יש נפק"מ בספק זה אם כל שאי אפשר לעשותו בזמן מסויים מחמת איסור דרביע עליה מקרי אינו זמנו, לגבי אם עבר ומל בשבת, שאם מילה שלא בזמנה בשבתות וביו"ט חשיבא כמחוסר זמן, הו"ל כמל בתוך ח' וצריך להטיף ממנו דם ברית וכפי שנבאר להלן (אות ג') , אבל אם מילה שלא בזמנה בשבתות וביו"ט לא חשיבא כמחוסר זמן, אם עבר ומל אינו צריך להטיף דם ברית למסקנת הגאון רעק"א שם.

המל בתוך ח' אם צריך לחזור ולהטיף ממנו דם ברית

ג) והנה נחלקו הפוסקים אם קטן הנימול בתוך ח' צריך לחזור ולהטיף ממנו דם ברית, שדעת הרמ"א (יו"ד סי' רס"ב סעיף א') שבדיעבד יצא ידי חובתו, והש"ך שם (סק"ב) נחלק עליו והעלה שצריך להטיף ממנו דם ברית. ובשו״ת שאגת אריה (סימן נ״ב) הוכיח, שהמל בתוך ח' אף אם אין צריך להטיף ממנו דם ברית, אינו מפני שיצא בדיעבד בתוך ח', אלא מפני שבמציאות אין לו עוד ערלה ומה יחתוך, אבל באמת לא קיים את המצוה כלל (ועיי״ש בסימן נ״ג גם לגבי המל בלילה לאחר זמנו, דג״כ לא עשה ולא כלום למאי דקיי"ל שמילה שלא בזמנה אינה נוהגת אלא ביום, עיי"ש באריכות) .

אכן השאגת אריה שם הקשה על שיטתו, מהא דתנן (שבת קלז, א) מי שהיו לו ב׳ תינוקות אחד למול אחר שבת ואחד למול בשבת, ושכח ומל את של אחר שבת בשבת חייב, ואי ס"ד שהמל בתוך ח' לא קיים שום מצוה אמאי חייב הרי מקלקל הוא, הניחא לרבי שמעון דאמר (שם קו, א) כל המקלקלין פטורין חוץ מחובל ומבעיר, ויליף דמקלקל בחבורה חייב מדאיצטריך קרא למישרי מילה בשבת, הא חובל בעלמא חייב, שפיר המל בתוך ח' אף שהוא מקלקל חייב, דמקלקל בחבורה חייב. אלא לר׳ יהודה דאמר התם דמקלקל בחבורה נמי פטור, והא דאיצטריך קרא למישרי מילה, הוא משום דמילה הו"ל תיקון כדאמר רב אשי מה לי מתקן מילה מה לי מתקן כלי, כלומר דמילה מתקן גברא הוא שמקיים מצות מילה ע״י חבלה זו, אם כן במל את של אחר השבת בשבת אמאי חייב, הרי המל בתוך זמנו לא עשה שום מצוה בחבלה זו, ואין כאן משום מתקן גברא, והו״ל מקלקל בחבלה זו וליפטור, וזה תימה לומר דר׳ יהודה פליג ארבותיו רבי אליעזר ורבי יהושע, עיי״ש באריכות.

ביאור שיטת ההו"א בגמרא דרבי יהושע מחייב במי שהיו לו ב' תינוקות דווקא בכה"ג דעביד מצוה

ולפי״ז היה אפשר לבאר את שיטת ההו״א בגמ׳ שם, דאמרינן התם, תני ר׳ חייא, אומר היה רבי מאיר, לא נחלקו רבי אליעזר ורבי יהושע על מי שהיו לו ב׳ תינוקות אחד למול בערב שבת ואחד למול בשבת, ושכח ומל את של ערב שבת בשבת שהוא חייב, על מה נחלקו על מי שהיו לו ב׳ תינוקות, אחד למול אחר השבת ואחד למול בשבת, ושכח ומל של אחר שבת בשבת, שרבי אליעזר מחייב חטאת ורבי יהושע פוטר. ומקשה הש"ס, השתא רבי יהושע סיפא דלא קא עביד מצוה פוטר, רישא דקא עביד מצוה מחייב, עיי״ש. אכן לכאורה לפי דברינו שפיר יש לקיים את ס"ד דהש"ס, דאדרבה היא הנותנת, כיון דברישא קא עביד מצוה שהרי כבר הגיע זמנו, הו"ל מתקן ויש לחייבו כיון דהו"ל מילה שלא בזמנה ואינה דוחה את השבת, אבל בסיפא שעדיין לא הגיע זמנו, כיון דלא קא עביד מצוה, הו"ל מקלקל בחבורה ופטור.

אמנם אם נאמר כסברת האתוון דאורייתא, דכל דאריא דאיסורא רביע עלה לא חשיב כזמנו, א״כ גם כשמל את התינוק של ערב שבת בשבת נמי לא קא עביד מצוה, דכיון דאיסורא רביע עליה הו"ל כמל בתוך זמנו והו"ל מקלקל בחבורה דפטור לרבי יהודה, ואם כן בין אם מל את של ערב שבת בשבת ובין אם מל את של אחר שבת בשבת יש לפוטרו מדין מקלקל בחבורה [ויעויין עוד בגליוני הש"ס (קידושין כט, א) שפלפל בזה לגבי פטור מל את של ערב שבת בשבת מצד אחר, עיי"ש באריכות].

המורם מדברינו, שאם נאמר שהזמן שאי אפשר לקיים בו את המצוה מחמת אריא דרביע עליה מקרי זמן המצוה, יש סברא לחלק בין טעה ומל את של ערב שבת בשבת שהוא מתקן במילתו, לבין טעה ומל את של אחר השבת בשבת שהוא מקלקל בחבורה שיש לפוטרו. אבל אם נאמר שהזמן שאי אפשר לקיים בו את המצוה מחמת אריא דרביע עליה לא מקרי זמן המצוה, ובכל גוונא צריך להטיף ממנו דם ברית, אם כן הו"ל מקלקל בחבורה ויש לפוטרו בכל אופן.

ומעתה יש לומר, שבזה היה המדרש מסתפק, מי שנולדו לו שני בנים אחד בערב שבת ואחד בשבת, ושכח ומל את של ערב שבת בשבת, או את של שבת בערב שבת, מה הוא שיהא חייב. מי אמרינן שאף שמצד האיסור אינו יכול למול את של ערב שבת בשבת, מכל מקום חשיב כזמנו, ואם כן יש לחייבו שהרי הוא מתקן במילתו, או שמא כיון שבמציאות אינו רשאי למול את של ערב שבת בשבת, לא חשיב זמנו, ונמצא שהוא מקלקל בחבורה ופטור. ועל כך השיב, כך שנו רבותינו, מי שנולדו לו שני בנים אחד בערב שבת ואחד בשבת, ושכח ומל את של ערב שבת בשבת או של שבת בערב שבת חייב. ועל כך הוקשה לו, למה, הרי כיון שמילה שלא בזמנה אינה דוחה את השבת הרי הוא מקלקל ומקלקל בחבורה פטור, והשיב, שחלל את השבת, דכיון שבאמת הזמן ראוי למילה אלא דאריא דאיסורא רביע עליה, שפיר יצא ידי חובתו במילה זו והרי הוא מתקן וחילל את השבת, ודו״ק.

אכן הדבר מבואר, שכל דברינו אלה שכל שקיים מצוה במילתו יש סברא טפי לחייבו, הם לפי שיטת רבי יהודה דמקלקל בחבורה פטור, אבל לשיטת רבי שמעון שהמקלקל בחבורה חייב, הסברא היא להיפך, דכל שקיים מצוה במילתו הסברא נותנת יותר לפוטרו משום טעה בדבר מצוה וכמסקנת הסוגיא בש"ס דילן.

אברהם אבינו זכה בארץ ישראל מכוח שהקב"ה מקיים את מצוות התורה וצריך לקיים שבועתו

ד) והנה רש"י פירש על הפסוק וה' אמר המכסה אני מאברהם את אשר אני עושה, וה' אמר המכסה אני מאברהם, בתמיה, אשר אני עושה, בסדום, לא יפה לי לעשות דבר זה שלא מדעתו, אני נתתי לו את הארץ הזאת, וחמשה כרכין הללו שלו הן, שנאמר גבול הכנעני מצידון וגו׳ באכה סדומה ועמורה וגו', קראתי אותו אברהם אב המון גוים, ואשמיד את הבנים ולא אודיע לאב שהוא אוהבי, עכ"ל. מבואר מדבריו, שטענת המכסה אני מאברהם היתה מכח שכבר זכה אברהם אבינו במתנת ארץ ישראל לזרעו אחריו.

אמנם בבנין דוד (פרשת לך אות ס״ג) כתב להקשות בשם הקדמונים, איך אמר הקב״ה לאברהם (לעיל יג, טו) כי את כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה ולזרעך, שנתן הקב"ה את ארץ ישראל לאברהם אבינו עבור זרעו, הא קיי”ל (עיין ב״ב קמב, א, כתובות ז, ב ושם בתוס' ד׳׳ה המזכה) דהמזכה לעובר לא קנה, מפני שהעובר עדיין לא בא לעולם. ותירצו, שבהיות שהקב"ה נשבע לאברהם שיתן את הארץ לזרעו, כדכתיב (להלן כד, ז) ואשר נשבע לי לאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת, א״כ אף שעדיין לא חל הקנין משום דהו"ל מזכה לעובר, מכל מקום נתחייב הקב״ה לקיים שבועתו, דגם הקב״ה שומר תורתו (עיין מדרש תנחומא נשא כ״ח) , ומכח השבועה ניתנה ארץ ישראל לזרעו של אברהם. נמצא שזכות אברהם אבינו בארץ ישראל היא מכח שהקב"ה מקיים את מצוות התורה.

איך נהפכה סדום בשבת

אלא שלכאורה יש להקשות על מה שנתבאר שהקב"ה מקיים את מצוות התורה, שהרי איתא במדרש (הובא במעייני הישועה סוף פרשת לך) דסדום נהפכה בשבת, והקשה במעייני הישועה (שם) איך נהפכה סדום בשבת, הלוא הקב״ה שומר תורתו, וקיי”ל (סנהדרין לה, א) דרציחה אינה דוחה שבת, עיי׳׳ש מה שכתב לתרץ, ודפח״ח. אכן בפשטות יש לומר, דשפיר נהפכה סדום בשבת משום דהו"ל מקלקל, ומקלקל בחבורה ובהבערה פטור כרבי יהודה, וכפי שכבר הקשו שם בתוס׳ (ד״ה אין) למה אין רציחה דוחה שבת הא הו״ל מקלקל, עיי״ש מה שתירצו, ובמה שכתב בזה במעייני הישועה שם.

המורם מדברינו, שממאמר הקב"ה המכסה אני מאברהם וכפי' רש"י שלו נתתי את הארץ הזאת, מוכח שהקב"ה שומר את מצוות התורה, ומזה יש ללמוד דהמקלקל בחבורה פטור, דאל"כ תקשי איך נהפכה סדום בשבת. ומאחר שנתברר שהמקלקל בחבורה פטור, אם כן יש לצדד שהמל מילה שלא בזמנה בשבת פטור אפי' בכי האי גוונא שאינו טועה בדבר מצוה, שהרי הוא מקלקל בחבורה, ומשום הכי עלה המדרש ונסתפק מי שנולדו לו שני בנים אחד בערב שבת ואחד בשבת, ושכח ומל את של ערב שבת בשבת, או את של שבת בערב שבת, מה הוא שיהא חייב, דשמא יש לפוטרו בכל גוונא משום דהו"ל מקלקל בחבורה ופטור כדמוכח מפרשתן. ועל כך השיב לו, כך שנו רבותינו, מי שנולדו לו שני בנים אחד בערב שבת ואחד בשבת, ושכח ומל את של ערב שבת בשבת או של שבת בערב שבת חייב. ולא חשיב מקלקל, ומפרש, ולמה, לא חשיב מקלקל, שחילל את השבת, משום דבאמת שבת זמן מילה היא, אלא דאריא הוא דרביע עלה, ולכן שפיר חשיב כמתקן, וחייב שחילל את השבת, ודו"ק.