תכלית הניסיון
פרשת השבוע רצופה בניסיונות – מה הוא תפקידם?
ם ישאלך אדם בשוק: מה טיב הקשר שלך עם השם יתברך, והיכן הוא בא לידי ביטוי?
סביר להניח שתהרהר רגע או שניים, ולאחר מכן תסמן אירועים מיוחדים, כמו תפילה מיוחדת, שבת וחג, או רגע אחר מרומם של קרבת השם, כדוגמה לקשר שלך עם הקב"ה.
מן הסתם לא תציין את רגע קימתך מהמיטה בבוקר, או את הזמן בו אתה עסוק בקניות וסידורים –רגעים סתמיים של יום-יום.
התחושה הרווחת היא שבזמנים הללו הקשר לא כל כך קיים או לפחות לא בא לידי ביטוי.
קשר עם השם מצטייר בעינינו כמו להבה מתפרצת בזמנים מיוחדים.
בשאר הזמנים מדובר בגחלים עוממות, שבמקרה הטוב אינן כבויות לגמרי ובתוכן רוחשת אש נסתרת.
אך למען האמת, אין זה כך.
כל יהודי מן השורה שמקיים מצוות בפשטות, גם אם לא ניכר עליו שום קשר וחיבור מיוחד – כאשר הוא ייקלע לניסיון שידרוש ממנו מסירות נפש כפשוטו, הוא יעמוד בו.
ההיסטוריה היהודית רוויית הדם הוכיחה, שאפילו אנשים שפרקו עול ונטשו לחלוטין את דרך התורה, כאשר הם עמדו בפני בחירה בין ניתוק מוחלט מהקב"ה לבין ויתור על החיים – הם בחרו למות על קידוש השם.
מה שמוכיח שהקשר הפנימי בין יהודי לאלוקיו קיים בכל מצב ובכל דרגה.
מעתה בוקעת ומתעצמת השאלה: להיכן נעלם הקשר הפנימי הזה בחיי היומיום?
מדוע בניסיונות הרבה יותר פשוטים אנו לא עומדים? איפה היא אותה אהבה שבכוחה נקפוץ לאש ונמסור נפש?
אהבת עולם ואהבה רבה
ישנם שני סוגי אהבה.
בכל יהודי טמון גרעין אהבה להשם. האהבה היא חלק ממהותו. מושרשת בו בתולדה. ירושה היא לו מאברהם אבינו.
האהבה הזו נקרא אהבת עולם – מלשון 'העלם' ומלשון 'עולם'. היא עולמית ונצחית, אך באותה מידה נסתרת ונעלמת.
במהלך השגרה איננו מבחינים בה. היא קבורה היטב בפנים. נמה בשלווה.
מתי היא מתעוררת משנתה? כאשר מאיימים על קיומה.
כשמגיע רגע בו האהבה עומדת בסכנת הכחדה; כשמופיע ניסיון של ניתוק מוחלט – היא מתעוררת לחיים ונלחמת על קיומה.
ואז היא חזקה יותר מכל, וגם מנצחת.
זו הסיבה שגם יהודים רחוקים מאד עמדו בניסיון ומסרו את נפשם.
אלא שבמהלך החיים, מול הניסיונות הרגילים, נדמה לנו ששניהם יכולים להתקיים יחד.
אנו לא מרגישים שנפילה קטנה בראיה אסורה למשל או בדיבור אסור, מאיימים על נקודת האהבה.
כביכול יש לנו מקום בלב לשתי אהבות. אהבת השם ואהבות זרות.
וכשהנקודה הפנימית אינה חשה בסכנה, היא עלולה להירדם.
סוג האהבה השני נקרא: אהבה רבה. זו אהבה גלויה ניכרת ומורגשת.
באותם רגעים בהם אנו מרגישים את האהבה, היצר הרע וכל ניסיונותיו ופיתויו אינם תופסים מקום ולא מתמודדים מולה.
התפקיד שלנו הוא להגיע כמה שיותר אל המקום הזה.
להציף את האהבה הנסתרת שקיימת בתוכנו, ולתת לה ביטוי בחיי היום יום.
כאשר האהבה מקבלת ביטוי ורוחשת על פני השטח, כל בחירה שגויה, גדולה או קטנה, מורגשת מיד כסתירה לאהבה.
כל נפילה מרגישה כמו איבוד קשר.
וכמור, כאשר יש מלחמה בין אהבה לניתוק – האהבה מנצחת.
השאלה היא כמובן: איך מביאים את הקשר לידי גילוי, באופן שיהפוך מאהבת עולם נסתרת, לאהבה רבה גלויה ומתפרצת?
שלושה מצבי קשר
קשר מצטייר בעיני העולם כמשהו שלם, פורח, קבוע ותמידי.
כביכול יש אחד מהשניים – או קשר מושלם או כלום.
האמת אינה כך.
קשר מעצם מהותו הוא דינמי ומשתנה, ובהכרח מורכב מעליות וירידות.
כך לגבי קשר בין בני זוג, כך לגבי קשר בין אנשים, וכך גם לגבי הקשר שלנו עם השם יתברך.
קשר הוא חי, וכמו כל החיים יש בו לבלוב וקמילה. ובכל מצב צבירה שהוא – הוא עדיין מוגדר קשר.
בחלוקה כללית, הקשר קיים בשלושה מצבי צבירה.
המצב האידאלי הוא קשר מורגש ומוחש שבא לידי ביטוי בדיבורים, במעשים ובהרגשה.
המצב הקטסטרופלי הוא קשר שנקלע למריבה וחיכוך.
ומצב הביניים: קשר סטטי, בו לא ניכר שום דבר – לא קשר מיוחד וגם לא מריבה מיוחדת.
אבל האמת היא שהמצב הזה הוא המסוכן ביותר. כי הוא עלול להתמשך כך לעולם, בלי ששום דבר ישתנה.
אין טריגר שיגרום לקשר לקבל ביטוי. הכל טוב, מה הבעיה?
לפעמים הנס של הקשר הזה הוא התפרצות של מריבה.
כשהקשר עולה על שרטון, זו הזדמנות לפתוח אותו להיכנס לעומקו, ולהחזיר אותו למצב פריחה.
המריבה קוטעת את המצב הסטטי, אבל בעצם מגלה את מה שהיה מאחוריו, או יותר נכון – את כל מה 'שלא היה'.
ואז דווקא יכולים להגיע למצב אמיתי של שלום וקשר, בו שני הצדדים חווים יחד את הטוב ואת האהבה.
נסיון מעורר
כל זה נכון גם ביחס לקשר שלנו עם השם יתברך.
כפי שהקדמנו, בכל יהודי קיימת אהבה מוסתרת – אהבת עולם – זו אהבה סטטית כביכול, והיא גם דו-צדדית.
מצידנו לא נרשמת התלהבות מיוחדת, וגם אין לנו סיבה מיוחדת לעמוד בנסיונות, כי ההרגשה היא שהקשר לא יינזק אם פה ושם יתרחשו מעידות קטנות.
וכך זה גם מצד הקב"ה. הוא כביכול לא מרגיש צורך לעשות דברים דרמטיים, אלא רק לתחזק את הקיים.
המצב הזה עלול להימשך שנים חלילה, עד שנוצרת מריבה.
זה קורה כאשר לאחד מהצדדים כביכול נמאס מהמצב הסטטי, והוא מעורר פרובוקציות כדי להעיר את האהבה.
זה יכול לבוא מצד השם יתברך, כשפתאום אנו מתחילים להיתקל בבעיות והפרעות שמכריחות אותנו לבחון מחדש את הקשר.
וזה גם יכול לבוא מצידנו, אם נשכיל לקרוא תיגר על המצב היבש והקר הזה, ונחפש קשר אמיתי.
ואחת ההפרעות שעוצרות את מהלך החיים הסתמי ומכריחות את האהבה המוסתרת להתגלות היא הנושא שלנו – הניסיונות.
כשאדם עומד מול נסיון לא שגרתי, נסיון שעלול לגרום לו לנפילה רצינית הרבה יותר ממה שהוא מרשה לעצמו, הוא נאלץ להחליט ולבחור צד.
או להתעלם ולאפשר לעצמו ליפול עמוק יותר, או להיפך – לומר לעצמו: אני לא מסוגל לעשות את זה. זה לא מתאים. זה לא שייך.
בהחלטה הזאת הוא בעצם מעורר את נקודת האהבה הפנימית, וגורם לה להתפרץ החוצה ולהתגלות.
דווקא המצב בו הוא עומד בפני ריחוק גדול, גורם לו להיזכר מחדש בקשר הקרוב שיש לו, ולחלץ את אהבתו מתרדמתה.
כשם שבזמן נסיון של שמד מתעוררת אצל כל יהודי נקודת האהבה הפנימית, כך היא יכולה להתעורר בכל נסיון לא שגרתי.
במילים פשוטות, כל ניסיון, אם רק נשים לב אליו ונגדיר אותו כניסיון, מסוגל להפיק מתוכנו רגש עמוק של קשר ואהבה שלא היו ניכרים בחוץ קודם לכן.
דווקא מתוך ניסיון של ריחוק נוצר קירוב גדול.
