האם היכולת להרגיש ולראות אלוקות יכולה להגיע לידי השגה אצל אנשים כערכנו? אם כן - מדוע זה לא קורה לאי-מי מאתנו. אם לא - מדוע בכה הרש"ב שהוא אינו זוכה לגילוי זה?! ומה בעצם מצפים מאתנו?! על כך ועוד, בלימוד ה'דבר מלכות' השבועי בשפה בהירה
עשרות פעמים קראנו את הפתגם המופיע בלוח "היום יום" ביום ט' מרחשוון אודות אדמו"ר הרש"ב. התרגשנו והתפעלנו מצערו של ילד בן ארבע או חמש המבכה על כך שהקב"ה אינו נגלה אליו, הפנמנו את תשובתו של הסבא, כ"ק אדמו"ר ה'צמח צדק' כי יהודי בן תשעים ותשע שמחליט למול עצמו, ראוי שהקב"ה יתגלה אליו ו... זהו. שום שאלה, שום העמקה מעבר לכך, שום תהיות לגבי הטעם שלשמו חשף הרבי את הסיפור בפנינו, כמו הכל מובן.
עד שאנו מתעכבים כדי לתהות, בא הרבי מחיינו ומציב בפנינו את התהייה המתבקשת: ראו בני, כי לא מחשבותיי מחשבותיכם. היה לכם לשאול, הרי רוב בני ישראל אינם בדרגת הרבי הרש"ב בקטנותו, בוודאי שהם אינם בדרגתו של אברהם אבינו, מדוע אם כן מובא הסיפור לידיעתנו? מה לנו האנשים הפשוטים ולאבותינו? מה אנו יכולים ללמוד מכך במקום שבו אנו נמצאים?!
כדי להבין את התשובה, יש צורך בהסבר מעמיק על הנושא כולו. להבין כראוי את משמעות מצוות מילה על מנת לדעת על מה עלינו לבכות.
ברגע שאברהם אבינו ערך ברית מילה, התגלה אליו אור ה' באופן שאינו דומה לשום גילוי שהכיר וחווה קודם לכן. החידוש הגדול הוא, שהיה בו הכוח לקבלו. הדבר התאפשר בזכות מצוות המילה שיצרה מצב חדש שלא היה קיים לפני כן – התקשרות עם הקב"ה למעלה מטעם ודעת שחדרה בבשר הגשמי של היהודי. ההשפעה איננה על האדם הפרטי בלבד, אלא אף על גשמיות העולם כולו, שכן בעקבות ברית המילה הובטחה ארץ ישראל לאברהם ולזרעו.
כשאנו מביטים על העובדה שהקב"ה בחר משום מה להשכין את עצמותו ומהותו בעולם נחות כשלנו, מקבלת מצוות מילה את המקום הראוי לה – שלימות החיבור בין שני הקצוות – עליונים, עצמותו ומהותו של הקב"ה כפי שבא לידי גילוי בעולם הזה התחתון, בבשר הגשמי של היהודי.
יוצא אפוא, שבכל ברית מילה שעורך יהודי, מתקיים בו מאמר הפסוק "וירא אליו ה'". תחילת כניסת נפש האלוקית, שהיא חלק אלוקה ממעל ממש, היא מיד עם עריכת ברית המילה. עצמותו ומהותו של הקב"ה מתגלה בגופו הגשמי של זה התינוק. גופו של היהודי אוחז במקצת נפש האלוקית, במקצת עצמותו של הקב"ה, והתופס במקצת העצם תופס בכולו.
ותחזינה עינינו
לתובנה זו של חיבור מעלה ומטה, יש השלכות מעשיות לגבינו, כבר מגיל קטנות. ההכרה באלוקות מורגשת אצל ילדים קטנים יותר מאשר אצל מבוגרים. אצלם מאירה העצמות. הם אינם מבינים בדרגות אלוקיות, ספירות והשתלשלות, ועל כן פנייתם היא לעצמותו ומהותו של הקב"ה, הוא ולא ספירותיו. לא בכדי הייתה תמימות זו מושא קנאתם של גדולי ישראל.
בנוסף להכרה הרוחנית, הרי שאצל ילדי ישראל ניכרת ההכרה האלוקית גם באכילתם הגשמית, בברכה שלאחר המזון, בנישוק המזוזה ובחפצי הקודש שברשותם. הילד הקטן הוא הדוגמית לאופן הפעולה הנדרש מאיתנו – להפוך את ביתנו לבית תורה, עבודה וגמילות חסדים; להכיר בכך שביתנו הוא מקום להשראת השכינה, בית מקדש מעט שעליו ניתן לומר "ושכנתי בתוכם". יש לדעת כי הפעולה היא מבית ומחוץ. עלינו לפעול גם בתוככי העולם ולגלות בו את שמו של הקב"ה, או במילים המוכרות לנו מדברי כ"ק אדמו"ר ה'צמח צדק', עם הדגש התובעני של הרבי: לעשות כאן, ובכל מקום, ארץ ישראל ("מאך דא ארץ ישראל").
דברים אלו מובילים למסקנה אחת ויחידה: הקב"ה אכן מתגלה אלינו, לכל אחד מאתנו. "וירא אליו ה'" חוזר ומתממש לכל יהודי, אלא שאנו איננו מרגישים זאת, אם משום גשמיותנו החוסמת את כוח ההרגשה העדין, ואם משום שאיננו ראויים. כך או כך, אין זה משנה את עצם הגילוי. מצדנו הדבר רק מצריך עבודה מאומצת יותר על מנת לזכות לראות זאת.
על זה בדיוק בוכה אדמו"ר הרש"ב כילד. הוא אינו בוכה על עצם ההתגלות, שכן ברור שה' מתגלה לכל יהודי; הרבי הרש"ב בוכה על כך ש-ה-ו-א עדיין לא רואה זאת. שאיפתו היא לראות ולהרגיש אלוקות כפי שאברהם אבינו ראה וחש. בקשתו היא שיכולת זו של אברהם תעבור אלינו בירושה מעצם היותנו בניו. כאשר אין הדבר כך, הרי זו סיבה מספקת בכדי לבכות.
תשובת ה"צמח צדק" מציבה בפנינו את סדר העבודה: על מנת לזכות לגילוי יש לעבוד. יש להיות ראויים לכך, כאברהם בשעתו שמסר נפשו לקיים ברית המילה בגיל 99.
עבודת היהודי מתחילה בהבנה שה' נגלה אליו. כל יהודי ויהודי, מעצם היותו בנו של אברהם אבינו, זוכה לגילוי זה. כעת עליו לעורר את התשוקה לראות זאת, ולא להסתפק בידיעה בלבד, אפילו עד כדי בכי. יותר מכך, עליו לפעול שתשוקה זו תביא לידי מעשה.
לפקוח את העיניים
הרבי מלך המשיח מלמד אותנו זה שנים, לקשר כל עניין לגאולה האמיתית והשלימה. אך גם אנשים מורגלים כמונו בענייני משיח, מודפקים במקומותיהם בגין סיומו המיוחד של ה"דבר מלכות" השבועי.
נבואת אחרית הימים "לא יכנף עוד מוריך" היא המקבילה הגאולתית ל"וירא אליו ה'". שלימות נבואה זו אפשרית דווקא בגאולה האמיתית והשלימה. גם כאן דורש הרבי עבודה של היחיד שבכוחה, בסופו של דבר, להשפיע על העולם כולו.
בכל יהודי ישנו ניצוץ מנשמתו של משיח. הגאולה מתחילה מן האדם הקטן. כאשר הוא מגלה ניצוץ זה שבתוכו על ידי מילוי שליחותו של הקב"ה בבירור חלקו בעולם; כאשר הוא חש בכל ישותו שהוא "שליח", אזי בתוספת עשר כוחות נפשו מתגלה בו בחינת משיח. עבודה זו של גילוי משיח בעולם אמורה להיעשות בהשתוקקות ובכמיהה עצומה לזכות ל"וירא אליו ה'" שבגאולה. אז זוכים שגילוי ה"משיח" שבכל אחד יביא את גילוי המשיח הכללי "וראו כל בשר כי פי ה' דיבר".
עוד לא השתכנעתם לעשות משהו?!
ממשיך אפוא הרבי ומקשר גם את תאריך כ' מרחשוון, יום הולדתו של כ"ק אדמו"ר הרש"ב, לאותה הנקודה ממש. חידושו של הרבי הרש"ב בייסוד ישיבת 'תומכי תמימים' היה בכך שההבנה בתורת החסידות, שהיא מעין תורתו של משיח, תהיה כפי שמבינים בנגלה דתורה – ביאור ענייני החסידות בראיה שכלית עד כי "וירא אליו ה'". הדבר בא לידי ביטוי גם בעצם מטרתה של הישיבה – הקמת צבא של חיילים, חיילי בית דוד שתפקידם הוא להלחם באלו "אשר חרפו עקבות משיחך" עד לניצחון המושלם בגאולה. אמן ואמן.
כעת, לאחר עבודת הריכוך המקדימה, בא הרבי ומציב בפנינו את העובדות הבאות: בדור השלישי לאדמו"ר הרש"ב, נשלמה והסתיימה עבודתם של חיילי בית דוד להביא את הגאולה בפועל. לא זו בלבד, אלא שכבר קיימת מציאותו של משיח כפשוטו, ולא רק מציאותו אלא אף ההתגלות הייתה כבר!! לא נותר לנו כי אם לקבל את פניו, לקבל את הגילוי בבחינת היירא אליו ה'"; לחוש איך כל מעשיו ועבודתו חדורים בתשוקה לגאולה האמיתית והשלימה.
משיח כאן, משיח התגלה, ואנו אין לנו אלא לבכות אל הקב"ה מדוע אלינו איננו נראה?! רצוננו לראות את מלכנו! רצוננו לאכול מסעודת שור הבר והלווייתן! רצוננו לראות את דוד מלכא משיחא האומר "אני אברך ולי נאה לברך שנאמר 'כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא'", רצוננו לזכות לגילוי בו כל אחד ואחד מישראל מראה באצבעו ואומר 'הנה זה מלך המשיח בא', 'הנה אלוקינו זה, זה ה' קיווינו לו נגילה ונשמחה בישועתו'.