מעשה שהיה: כשקרבה חתונת בתו של הג"ר אברהם דב ליפל שליט"א, חתנו של כ"ק האדמו"ר מגור בעל ה"פני מנחם" זצ"ל, בא לביתו של הג"ר אברהם גנחובסקי זצ"ל להזמינו לשמחה, וביקש לכבדו באחת משבע הברכות תחת החופה.
הג"ר אברהם גנחובסקי סירב. שכן בחופה זו האדמו"ר מסדר קידושין, וכל חסידי גור משתתפים בה, כך שהקהל עצום, וכדי שכל הציבור ישמע את הברכות יש לברך ברמקול. ומנהגו של הג"ר אברהם גנחובסקי היה שלא לברך ברכת חתנים ברמקול, שלדבריו אין זו ברכה בעשרה, שהרי השומעים שומעים את קול הרמקול ולא את קולו של המברך.
מאידך, גם לברך בלא רמקול לא רצה, שאין עושים דבר המתמיה בפני רבים, ויש בכך גם משום יוהרא, שכולם מברכים ברמקול והוא לא.
המחותן מצא עצה לקיים את שני הצדדים. "כשיגיע תורו של הרב לברך," אמר, "אכבה את המיקרופון. הרב יברך במיקרופון כבוי, והרואים יחשבו שהמיקרופון התקלקל, וכך תיאמר הברכה כרצונו. לאחר מכן נדליק אותו שוב, ויחשבו שתיקנו אותו."
וכך אכן נעשה. (אגן הסהר, עובדות והנהגות, חלק א עמוד רסב-רסג)
מעשה נפלא זה מלמדנו, כיצד דרו בכפיפה אחת אצל הג"ר אברהם גנחובסקי דקדוק עצום בהלכה וזהירות יתירה בבין אדם לחבירו, ולא נדחה אחד מהם מפני חברו אף כחוט השערה.