וַיֹּאמֶר הִנֵּה ש הָא וְהָעֵּצִים וְאַיֵּה הַשֶה לְעֹּלָה (בראשית כב, ז:)
וַיֹּאמֶר הִנֵּה ש הָא וְהָעֵּצִים וְאַיֵּה הַשֶה לְעֹּלָה (בראשית כב, ז:)
למה רק ביום השלישי יצחק שואל את אביו "איה השה לעולה"? אברהם מוריד את המשא, עצים למזבח, מהחמור ושם על גבו של יצחק. אם עד עכשיו ליצחק היה צד שהוא עתיד להיות קרבן למזבח, כעת הוא אינו חושב כך משום שלפי ההלכה אסור לעבוד עבודה בקודשים (אסור להשתמש בקורבנות לעבודות משא וחרישה,) וא"כ לא יתכן שהוא עצמו הקרבן, שהרי הוא נושא על גבו את העצים. כעת נאמר" :וילכו שניהם יחדיו," להראות גדולתו של אברהם אבינו, שהגם שידע שהולך לשחוט את בנו, ויצחק שחשב שיקריבּו שה לעולה, בכל זאת היו שניהם שווים בשמחת לבם לקיים מצות ה.'
כעת ליצחק יש תמיהה: אם לא הוא הקרבן אלא שה, היכן הקרבן? מדוע להכין מראש ולשאת את העצים, כשאפשר להכינם שם במקום, ואילו את הקרבן, השה שאינו מצוי בכל מקום, אברהם לא הביא איתו? לכן שאל רק עכשיו כאשר הוא נושא את העצים" :הנה האש והעצים ואיה השה לעולה"?
אברהם עונה ליצחק "אלקים יראה" - ה' אמר לי בנבואה" :השה לעולה בני," כלומר: "בני, אתה השה לעולה, אבל עדיין לא הקדשתי אותך לכן מותר לי לשים עליך את העצים." נמצא שאברהם לא שיקר, רק אמר בלשון שמשתמעת לשני פנים. יתכן שאמר זאת כדי שיצחק לא יפחד, אבל למעשה, מה שאמר באמת התקיים, שאכן לבסוף הקריב שה ולא את יצחק בנו.
כעת, לאחר שגילה אברהם ליצחק שהוא עצמו קרבן במקום שה לעולה, נאמר שנית" :וילכו שניהם יחדיו," להראות שבחו של יצחק, שבכל זאת הלך יצחק בשמחה כמו אברהם, וכמו שכתוב במדרש" :זה לשחוט וזה להשחט."
ואברכך ואגדלה שמך (בראשית, יב, ב)
ס"ת נוט' מ"ה המרמז על ענוה כמאמר משה "ונחנו מה" וכן נוט' אד"ם אפ"ל שבא לומר לאדם שקיבל "שם טוב" ועלה לגדולה, אחר כל זה תשאר אדם בלייב א-מענטש ותתנהג בענווה כנאמר באגרת הרמב"ן "עקב ענווה יראת ה'.
וע"ז מסיים והיה ברכה, שכשתתנהג ככה זו תהיה ברכה הן לעצמו והן לאחרים, וזה רש"י הק' אומר "בך חותמין" דהיינו החתימה של המילים דהיינו הסופי תיבות, שהוא נוט' הנ"ל.
ועל זה דוד המלך אומר בתהילים (פד, ו) אשרי "אדם" עוז לו "בך". דהיינו אדם שאמרנו לעיל בך של בך חותמין מהחתימה של הפסוק הנ"ל.
