יקח נא מעט מים ורחצו רגליכם והשענו תחת העץ ואקחה פת לחם וסעדו לבכם וגו' ויאמרו כן תעשה כאשר דברת (שם, ד-ה).
יש לפרש בלשון המלאכים 'כן תעשה כאשר דברת', שאמרו לאברהם שעשייתו תהיה שווה לאמירה, ולא כדרך הרשעים ה"אומרים מעט" (ב"מ פז.). הרבה ועושים
ועד"ז מובא טהורות שלום שכאשר באו המלאכים לאברהם אבינו רצה ללמוד מהם דרך חדשה בעבודת ה', ואמר להם 'כי על כן עברתם על עבדכם' - כדי ללמוד מכם דרך חדשה בעבודה. ועל זה אמרו לו 'כן תעשה כאשר דברת,' כלומר כי מדרך האיש שבשעה שאומר ורוצה לעשות מצוה הוא בכל אוות נפשו ובכל לבו, אך מעט מעט מתקרר ובשעת מעשה אין הוא בהתלהבות הזו שהיה בה בספה"ק להרה"ק מאמשינוב אמרות רבי זי"ע, שמעון בשעה שאמר לעשות המצוה. ואמרו לו 'כן תעשה העשיה תהיה בזו ההתלהבות כמו בשעת הדיבור. ולכן 'ואל הבקר רץ אברהם' (פסוק ז) כמו שהיה בשעת הדיבור אליהם 'וימהר לעשות אותו' 'והוא עומד עליהם תחת העץ' (פסוק ח), כלומר שהעשייה הייתה באותה זריזות והתלהבות כמו הדיבור. כאשר דברת,' שבשעת (שם),
ויש להוסיף שיתירה מזו מצאנו שלא רק שהשווה לאמירה, אלא שעשה יותר ממה שאמר, שהרי מכאן למדו בגמרא (שם) שצדיקים אומרים מעט ועושים הרבה, שתחילה אמר אברהם 'ואקחה פת לחם' ואחר כך (פסוק ז) כתיב "ואל הבקר רץ אברהם." אברהם אבינו העשיה
הלא מצער הוא ותחי נפשי (יט, כ).
יש לפרש על דרך הרמז על פי מה דאיתא בגמרא (סנהדרין צב.) "אמר רבי אלעזר לעולם הוי קבל וקיים, אמר רבי זירא אף אנן נמי תנינא בית אפל אין פותחין לו חלונות לראות נגעו שמע מינה" (פירש"י: הוי קבל, הוי עניו ותחיה, קבל לשון אפל עשה עצמך אפל ושפל, בית אפל אין פותחין בו חלונות לראות את נגעו, 'כנגע נראה לי בבית' כתיב דמשמע נראה ממילא, ועוד דכתיב 'לי' ולא לאורי, נמצא שאפלתו הצלתו דכל זמן שאין כהן רואהו אין מטמא בנגעים.)"
וזהו גם כן כוונת הגמרא (תמיד לב.) "מה יעביד איניש ויחיה, אמרו ליה: ימית עצמו", והיינו שישפיל ויכניע את עצמו (כמו שפירש המפרש שם), כי על ידי מידה זוכה זוכים לחיים.
וזהו הרמז בפסוק, 'הלא מצער היא', בבחינת קטנות ושפלות, שעל ידי זה 'ותחיה נפשי'.
ויגדל הילד ויגמל וגו' (כא, ח).
יש לדקדק שלכאורה הוא כפל הלשון שלא לצורך מה שאמר הכתוב גם 'ויגדל' וגם 'ויגמל', ולא היה לו לומר אלא 'ויגמל הילד' ותו לא.
וי"ל שהנה שנינו (כתובות ס.) "תנו רבנן יונק תינוק והולך עד עשרים וארבעה חדש מכאן ואילך כיונק שקץ דברי רבי אליעזר, רבי יהושע אומר אפילו ארבע וחמש שנים פירש לאחר עשרים וארבעה חדש וחזר כיונק שקץ."
והנה מצאנו עניין 'גדלות' ו'קטנות' לעניין החיוב במצוות, שכאשר האדם הוא 'גדול' הרי הוא מתחייב במצוות, משא"כ ה'קטן' אינו מחוייב במצוות. 'ויגדל', היינו שעי"ז ש'ויגמל', ואשר ממילא חל עליו איסור לינוק שוב, א"כ לעניין איסור זה נעשה 'גדול', שעד עתה לא היה שייך אצלו איסור זה.
וי"ל שזהו שאמר הכתוב
וי"ל עוד ע"ד הרמז, שבפרישות האדם נמדדת גדלותו ורוממותו, וכאן ע"י שפירש יצחק מאיסור זה נאמר עליו 'ויגדל', וכן שייך דבר זה בכל עניין של פרישות, שבזה ניכרת האדם. מדרגתו של
וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל אחר נאחז בסבך בקרניו וילך אברהם ויקח את האיל ויעלהו לעלה תחת בנו (שם, יג).
יש להסתפק אם מה שנזדמן האיל לאברהם מיד אחר שנצטווה שלא להקריב את בנו הוא כחלק ממעשה העקדה, או שלא היה זה אלא קרבן בעלמא.
וממה שאמרו חז"ל הובא ברש"י שהיה האיל "מוכן היה לכך מששת ימי בראשית" נראה שלא היה זה קרבן בעלמא, שא"כ מדוע היה צריך בריאה מיוחדת לאיל זה, וכלום חסר אילים בעולם. אלא היה בהקרבת האיל השלמת העקדה, ולכן היה צריך להיות מוכן מששת ימי בראשית, כי היה צריך שבעת הבריאה כבר יהיה הכנה לכל מעשה העקדה.
וי"ל הטעם לזה, שהכח שהיה לאברהם לעמוד בניסיון הגדול היה צריך להיות קיים כבר בשעת בריאת העולם, כי בלי שיהיה כח זה מוטבע בבריאה עצמה, לא היה שייך לעמוד בניסיון.
שם.
ידוע בשם כ"ק אדמו"ר הצעיר מווארקא זי"ע שפירש הכתוב בלשון קדשו: "איין אנדערע איל". והמכוון בזה כי הנה רש"י פירש: "אחר, אחרי שאמר לו המלאך אל תשלח ידך, ראהו כשהוא נאחז", והיינו כי אין לפרש 'איל אחר' כפשוטו דקאי על האיל, שהרי לא היה איל נוסף מלבדו, אכן הרבי מווארקא אמר שהכוונה כפשוטו.
והתלמידים (ראה ישמח ישראל אות ז) פירשו כוונתו, שאברהם אבינו ע"ה היה בטל כל כך לקיום רצון ה', שכאשר עמד להקריב את יצחק בנו לא הרגיש כלל קושי בזה עד שהיה אצלו כאילו מקריב איל בעלמא ולא את בנו יחידו אשר אהב, וממילא האיל שהקריב אחר כך היה כ'איל אחר' במקום יצחק.
ונמצא לפי זה שהשתבח אברהם בזה שבא לקיים רצון ה' בלי להרגיש אמנם בבחינה הפוכה כלל מתאמרא משמיה דהרה"ק מאפטא זי"ע (ראה לעיל עה"פ קח נא) שבזה שאמר הקב"ה לאברהם "קח נא את בנך" (לעיל, הקושי. ב), אזי מלבד הקשר הטבעי שיש בין האב לבנו, חיזק בלבו הקשר ביותר לאין ערך, וכן כאשר אמר לו "את יחידך" (שם), נעשה דבוק ליצחק הרבה יותר מן הטבע הרגיל בבן יחיד, וכן כאשר אמר לו "אשר אהבת" (שם) הגדיל בקרבו את האהבה עד אין שיעור למעלה משכל האנושי. ועם אהבה וקשר מופלא זה ציווהו הקב"ה להעלות את בנו לעולה. ולכאורה הדברים סותרים את האמור שהיה יצחק בעיניו כאיל.
ויש לפרש כוונת הרבי מווארקא להיפך, שהנה בוודאי כאשר הייתה אהבת יצחק בוערת בלב אברהם כ"כ, היה העקידה מעשה מסירות נפש נפלא ונשגב עד לאין ערוך, ובוודאי שאברהם התכונן והכין את נפשו בהכנות מיוחדות ונעלות לקראת קיום מצוה גדולה כזו. ולכאורה לעומת זאת הקרבת האיל היא מצווה רגילה שאין בה את מעלת המסירות נפש שהיה בעקידת יצחק, והדעת נותנת שלמצווה זו לא יתכוננו בהכנה דרבה כ"כ כמו למצווה גדולה ונפלאה של הקרבת בן יחיד ואהוב.
אולם לא כן אברהם, כי מיד כאשר נאמר לו "אל תשלח ידך אל יב), וראה להקריבו תחתיו, לא עשה מצוה זו בהכנה קטנה יותר, רק המשיך באותם הכנות נפשיות כמקודם, שווה בשווה להכנתו להקרבת יצחק בנו. וזהו 'א אנדערע איל', שהקרבת האיל הייתה שווה אצלו כהקרבת יצחק בנו, שעשאה באותה דרגה של הכנה והתעוררות. הנער" את האיל (לעיל,