וירא אליו ה' באלני ממרא והוא ישב פתח האהל כחם היום
וירא אליו ה' באלני ממרא והוא ישב פתח האהל כחם היום: ואיתא במדרש תנחומא (אות א'), ילמדנו רבנו, כמה ברכות מתפלל אדם בכל יום, כך שנו רבותינו בכל יום מתפלל אדם שמונה עשרה וכו' עיי"ש, ותמוה שייכות הלכה זו לפסוק הנ"ל.
והנבס"ד, דרש"י ז"ל עה"פ באלני ממרא כתב וז"ל, הוא שנתן לו עצה על המילה לפיכך נגלה עליו בחלקו עיי"ש, והקשו בעלי התוספות, מדוע הלך אברהם אבינו לשאול עצה על המילה שנצטוה עליה מפי הקב"ה, והלא באברהם נאמר ומצאת את לבבו נאמן לפניך, והיאך יבא להסתפק במצות השי"ת עכ"ק.
והנבס"ד, דאיתא בפרקי דר"א (פרק כ"ט) דאברהם מל עצמו ביום הכיפורים, מדכתיב בעצם היום הזה נמול אברהם וישמעאל בנו, וביום הכיפורים כתיב וכל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה וגו' עיי"ש, ועיין בר"ה (דף י"א.) בתוס' ד"ה אלא מש"כ בזה עיי"ש.
והקשה בספר בנין דוד פרשת לך (אות פ"ה) דאיך מל אברהם אבינו את עצמו ביוהכ"פ, לפי"מ דאיתא בראש השנה (דף כ"ט:), יו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה, ואמר רבא דמדאורייתא מישרא שרי ורבנן הוא דגזור ביה כדרבה, דאמר רבה הכל חייבין בתקיעת שופר ואין הכל בקיעין בתקיעת שופר, גזירה שמא יטלנו בידו וילך אצל הבקי ללמוד ויעבירנו ארבע אמות ברה"ר והיינו טעמא דלולב והיינו טעמא דמגילה עיי"ש.
והקשה הר"ן (שם), דאמאי אמרינן דמילה דוחה שבת ולא חיישינן שמא יעביר התינוק או האיזמל ארבע אמות ברה"ר, וכן הקשו התוס' במסכת מגילה (דף ד:) ד"ה ויעבירנה, ותירץ הר"ן, דבמילה כל העם אינם טרודים רק המוהל, ולכן יזכירו אותו שלא יעביר ד' אמות ברה"ר עיי"ש, ולפי"ז קשה איך נימולו אברהם וכל בני ביתו אתו ביוהכ"פ, כיון דנימולו כולם והיו כולם טרודים, והדרא קושיא הנ"ל דניחוש שמא יעבירנו עיי"ש.
והנבס"ד, דבספר חמדת ישראל ח"ב (סי' י"ג אות א') הקשה, לפי"ד הרשב"א במסכת שבת (דף צ"ד. ודף ק"ה:) דצורך מצוה הוה מלאכה שאצל"ג עיי"ש, ולפי"ד התוס' במסכת שבת (דף ק"ו.) ד"ה מה לי וכו', לענין בישול פתילה לצורך שריפת בת כהן, או מוציא מרא לחפור לקבור בו מת, ותוכן דבריהם, דבכל מלאכת שבת עיקר הוא תכלית המלאכה, ואם תכלית המלאכה הוא לצורך דבר אשר אינה מלאכה מצד מקלקל או מלאכה שאצל"ג לר"ש דס"ל דלא הוי מלאכה אז גם על מלאכה זו אינו חייב עיי"ש, ולפי"ז קשה אמאי אמרינן דשופר ולולב לא דחי שבת משום גזירה שמא יעבירנו ד' אמות ברה"ר, הא התכלית שמעביר ד' אמות ברה"ר הוא לצורך מצוה והוא מלאכה שאצל"ג, וא"כ גם על זה שמעביר ד' אמות ברה"ר פטור מה"ת ואיך שייך לגזור שמא יעבירנו עכ"ק.
ובשו"ת אבני ציון ח"ב (סי' ס"ב אות ב') כתב לתרץ, דלכאורה לרבי יהודה דס"ל מלאכה שאצל"ג חייב לא קשה כלל כמובן, ובשו"ת תורת חסד או"ח (סי' נ' אות ד') הוכיח דרב ס"ל משאצל"ג חייב, דבמסכת כתובות (דף ו.) איתא דרב ס"ל מקלקל בחבורה פטור, וע"כ דבזה נמי ס"ל כר"י דמלאכה שאצל"ג חייב כמבואר ברש"י (שבת דף ק"ו.) ד"ה מתני' דזה תלוי בזה עיי"ש, ועיין בשו"ת בית יצחק חאו"ח (סי' מ' אות ז') שהוכיח דרב ס"ל מלאכה שאצל"ג חייב מש"ס ביצה (דף כ"ג) עיי"ש, ואיתא במסכת שבת (דף כ"ב.) דאביי אמר כל מילי דמר (רבה בר נחמני) עביד כרב, ולקמן (דף מ.) איתא כחומרא דרב עביד כקולי דרב לא עביד עיי"ש, וא"כ רבה דהוא מרא דשמעתתא דשמא יעבירנו, ס"ל מלאכה שאצל"ג חייב, ושפיר גזרינן לדידיה שמא יעבירנו עכ"ד.
ונודע מש"כ המאירי במסכת ביצה (דף ו.) דביו"ט אף לר"י מלאכה שאצל"ג פטור עיי"ש, וכ"כ הלח"מ בה' יו"ט (פ"ג ה"ג) בדעת הרמב"ם, דביו"ט פטור במלאכה שאצל"ג עיי"ש, ובשו"ת אהל יהושע ח"ב (סי' קמ"ו אות ד') הביא בשם הגאון מטשעבין זצ"ל (מחב"ס שו"ת דובב מישרים), דביום הכיפורים ג"כ פטור במלאכה שאצל"ג אף לר"י עיי"ש, ולפי"ז שפיר מל אברהם אבינו את עצמו ולא חש לשמא יעבירנו, כיון דעשה לצורך מצוה הו"ל מלאכה שאצל"ג, וביום הכיפורים ליכא חיוב במלאכה שאצל"ג אליבא דכו"ע.
אך יש להעיר, לפימש"כ החמדת ישראל (שם) ליישב קושיתו, לפי"מ שכתב בספר כפות תמרים (עמ"ס סוכה דף מ"ג.), ובספר דברי חיים בחידושים עה"ת (פרשת ויצא דף ע"ה), דבמעביר ד' אמות ברה"ר חייבין אף אי הוה מלאכה שאצל"ג, עפימש"כ בספר מעשה רוקח (פרשת ויקהל פ"ב.), דלכן מלאכה שאצל"ג פטור, משום דנסמכה מלאכת שבת למלאכת המשכן, וכמו שבמלאכת המשכן היה מלאכת מחשבת, ה"נ במלאכת שבת לא חייב אלא במלאכת מחשבת כדאיתא במסכת חגיגה (דף י.) הלכות שבת המה כהררים התלוין בשערה, והיינו מלאכה שאצל"ג דפטור עליו בשבת, משום דמלאכת מחשבת בעינן, ומלאכת מחשבת בשבת לא כתיבא עיי"ש.
ולפי"ז כתבו המפ' דר' יהודה ור"ש במחלקותם במלאכה שאצל"ג אי חייב או פטור, אזלי לשיטתם אי דרשינן סמוכין או לא, דר"ש ס"ל דדרשינן סמוכין (עיין מסכת פסחים דף כ"ח:, ובמסכת סנהדרין דף ס.), וילפינן מכח הסמיכות שיש בין פרשת שבת למלאכת המשכן דבעינן מלאכת מחשבת בשבת, ולכן ס"ל דעל מלאכה שאצל"ג פטורין, אבל ר"י אזיל לשיטתיה דלא דרש סמוכין בכה"ת (עיין מסכת ברכות דף כ"א: ובמסכת יבמות דף ד.) א"כ אין לו הוכחה דבשבת בעינן מלאכת מחשבת, ולכן ס"ל דגם על מלאכה שאצל"ג חייבין, עיין בשו"ת שו"מ מהדו"ק (ח"ב סי' ס"א), ולפי"מ דאיתא במסכת שבת (דף צ"ו:) דמעביר ד' אמות ברה"ר דמחייב, הלכתא גמירי לה ולא ילפינן ממשכן עיי"ש, ולפי"ז במעביר ד' אמות לא בעינן מלאכת מחשבת ואף לר"ש מלאכה שאצל"ג חייב, ולפי"ז שפיר גזרינן שמא יעבירנו ד' אמות ברה"ר אף דהוה מלאכה שאצל"ג, דבמעביר ד' אמות לא צריך מלאכת מחשבת ואף מלאכה שאצל"ג חייב עכ"ד, ולפי"ז י"ל דגם ביוהכ"פ איכא איסור במלאכה שאצל"ג במעביר ד' אמות ברה"ר, והדקל"ד איך מל אברהם אבינו את עצמו ביוהכ"פ ולא חש לשמא יעבירנו.
אך י"ל, עפימש"כ החת"ס בחידושיו (עמ"ס שבת דף ק"ו.) לבאר פלוגתת ר' שמעון ור' יהודה לענין מלאכה שאצל"ג, דאיתא (שם), דר"ש סבר מקלקל בחבורה והבערה חייב, דיליף לה מדאיצטריך קרא למישרי מילה בשבת הא חובל בעלמא חייב, ומדאסר רחמנא הבערה גבי בת כהן שמע מינה דבעלמא חייב, ולכאורה קשה לר"ש א"כ נילף ממילה והבערת בת כהן דמלאכה שאצל"ג חייב בכל מלאכת שבת, לשיטת הרשב"א דתיקון מצוה חשיב מלאכה שאצל"ג, ונימא מדאיצטריך קרא להתיר מילה הגם דהו"ל מלאכה שאצל"ג ש"מ דמלאכה שאצל"ג חייב, וכן נילף מהא דאסרה תורה הבערת בת כהן הגם דהו"ל תיקון מצוה דבעלמא נמי אפילו מלאכה שאצל"ג חייב, אך ז"א דהלא מילה והבערת בת כהן הו"ל שני כתובים הבאין כאחד ואין מלמדין, משא"כ ר' יהודה לשיטתיה דס"ל במס' סנהדרין (דף ס"ז:) דשני כתובים הבכ"א מלמדין, שפיר יליף ממילה והבערת כהן לכל מלאכת שבת דמלאכה שאצל"ג חייב עיי"ש.
והיוצא לנו מזה דהא אם מלאכה שאצל"ג חייב או פטור תליא אם שני כתובים הבכ"א מלמדין או לא, דאי ס"ל מלמדין ס"ל דמלאכה שאצל"ג חייב, ואי ס"ל דאין מלמדין ס"ל דמלאכה שאצל"ג פטור, ולפי"ז אי נימא דהטעם דמלאכה שאצל"ג פטור משום דשני כתובים הבכ"א אין מלמדין, לפי"ז י"ל דגם במעביר ד' אמות ברה"ר אמרינן דמלאכה שאלצל"ג פטור, ולכן שפיר מל אאע"ה את עצמו ולא חש לשמא יעבירנו.
ולפי"ז י"ל דבודאי לא עלתה על דעתו של אברהם אבינו לשאול עצה על מצות ה', רק אברהם אבינו ספוקי מספקא ליה אימתי לקיים המצוה, אם ימול עצמו בעצם יוהכ"פ, או לא ימול ביוהכ"פ משום החשש שמא יעבירנו ד' אמות ברה"ר כיון שיהיו כולם טרודים במצוה, והספק היה אי הטעם דמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור הוא משום דנסמכה מלאכת שבת למלאכת המשכן, ולפי"ז מעביר ד' אמות ברה"ר דהלכתא גמירא לה ולא ילפינן ממשכן שוב י"ל דמלאכה שאצל"ג חייב, וגם ביוהכ"פ איכא איסור במלאכה שאצל"ג, ולפי"ז איכא חשש שמא יעבירנו, או הטעם דמלאכה שאצל"ג פטור משום דשני כתובים הבכ"א אין מלמדין, לפי"ז י"ל דגם במעביר ד' אמות ברה"ר אמרינן דמלאכה שאלצל"ג פטור, ולא חיישינן ביוהכ"פ לשמא יעבירנו, וע"ז נתן לו ממרא עצה שימול עצמו ביוהכ"פ, דהטעם דמלאכה שאינה צריכה לגופה פטורה משום דשני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין, ולא משום דילפינן לה מסמיכות דמשכן, ואף במעביר ד' אמות אמרינן דמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור, וליכא החשש דשמא יעבירנו.
ואיתא במסכת זבחים (דף צ"ז:), ת"ר כל אשר יגע, יכול אפילו שלא בלע ת"ל בבשרה עד שיבלע בבשרה, יקדש להיות כמוה הא כיצד אם פסולה היא תפסל ואם כשרה היא תאכל כחמור שבה [ופירש"י (פסחים דף מ"ה.) בשר חולין או שלמים שזמן אכילתו מרובה מחטאת ונגע בחטאת יקדש להיות כמוה, שאם פסולה היתה החטאת כגון פיגול או פסול אחר, תיפסל אף זו שבלעה ממנה, ואם כשרה היא, החטאת מהניא לבולעת הימנה לאסור באכילה אלא כחמור שבה כחומר החטאת שנבלע בה לפנים מן הקלעים ולזכרי כהונה וליום ולילה אחד], ופריך ואמאי (תיפסל משום האי פורתא) וניתי עשה (דואכלו אותם דכשירה) ולידחי את ל"ת (דלא תאכל דפסולה), ומשני אמר רבא אין עשה דוחה ל"ת שבמקדש עיי"ש.
ונודע קושית העולם, דבמסכת בפסחים (דף מ"ד:) ס"ל לר' עקיבא דילפינן טעם כעיקר מגיעולי נכרים, וקרא דמשרת אתי להיתר מצטרף לאיסור, וחכמים ס"ל דטעם כעיקר ילפינן ממשרת, א"ל רב אחא בריה דרב אויא לרב אשי, מדרבנן נשמע לר"ע, מי לא אמרי רבנן משרת ליתן טעם כעיקר מכאן אתה דן לכל איסורין שבתורה, לר"ע נמי משרת להיתר מצטרף לאיסור מכאן אתה דן לכל איסורין שבתורה כולה (לריו"ח פריך דאמר לעיל כל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור חוץ מאיסורי נזיר ואוקימנא כר"ע, מכדי לר"ע שמעינן ליה דאמר באיסורי נזיר היתר מצטרף לאיסור ובשאר איסורי לא איירי מידי, ור"י אמאי לא אמר דכי היכי דאית ליה באיסורי נזיר אית ליה נמי בשאר איסורי הא ממאי דשמעינן ליה לרבנן בטעם כעיקר מצינן למשמע מינה נמי דעתיה דר"ע בהיתר מצטרף לאיסור), א"ל משום דהוה נזיר וחטאת שני כתובים הבאין כאחד ואין מלמדין, נזיר דתניא ר"ע אומר נזיר ששרה פתו ביין ואכל כזית מפת ומיין חייב, (דטעמא דר"ע משום צירוף הוא, ואי נמי לא נשרית כל הפת ביין מצטרף נמי היתר לאיסור לחיובא) וחטאת הא דלעיל דאם כשירה היא תאכל כחמור שבה (תאכל הבולעת כחמור שבה, שהרי יש בה ב' מינין אחד חמור ואחד קל, וכלה הולכת אחר החמור אלמא היתר מצטרף לאיסור), ואמרינן בגמרא דלהכא הוי שני כתובים דבשלמא אי כתב רחמנא בחטאת לא גמר נזיר מינה דחולין מקדשים לא גמרינן, אלא ליכתב רחמנא בנזיר ותיתי חטאת ותגמור מיניה, ולכן הוי שני כתובים הבכ"א ואין מלמדין עיי"ש.
והקשו המפ' דקשה טובא מסוגיא דזבחים הנ"ל, דשם רב אשי עצמו מתרץ דהיינו טעמא דחטאת מקדש הנוגע בה ולא אמרינן דעשה דאכילת קדשים ידחה לל"ת דאיסור אכילת פסולין, משום דיקדש עשה ואין עשה דוחה לתו"ע, וא"כ היכי קאמר הגמרא בפסחים דלא צריכי תרווייהו דלכתוב רחמנא נזיר ותיתי חטאת מיניה, הא איצטריך יקדש גבי חטאת כי היכא דלא נימא עשה דוחה ל"ת, וא"כ שוב לא הוי בכלל שני כתובים הבכ"א, והדקל"ד דנילוף מינה לכה"ת דהיתר מצטרף לאיסור עכ"ק, עיין שעה"מ הל' נדרים (פ"ג הל' ו') ובשו"ת בשמים ראש (סי' רל"ב) מייחס קושיא זו להרא"ש ז"ל, ובספר עין פנים לתורה, ובספר מאה שערים שהאריכו בזה.
ובמהר"ם ברבי (חידושים לפרשת צו) כתב לתרץ, דאיתא במסכת יבמות (דף ה.), אלא אתיא (דאמרינן עדל"ת) מראשו דהך תנא, דתניא ראשו מה תלמוד לומר (במצורע כתיב יגלח את כל שערו הרי ראשו בכלל למה לי דכתיב ראשו), לפי שנאמר תער לא יעבור על ראשו, שומע אני אף מצורע ונזיר כן, תלמוד לומר ראשו (דאי לאו דרבי קרא הו"א דלא ליקוף אלמא אשמעינן קרא דאתי עשה ודחי ל"ת ומהכא נפקא דעדל"ת), איכא למיפרך מה לנזיר מצורע שכן ישנו בשאלה, דאי לא תימא הכי הא דקיי"ל דאין עשה דוחה ל"ת ועשה ליגמר מנזיר (בנזיר איכא ל"ת ועשה, תער לא יעבור על ראשו, קדוש יהיה גדל פרע), אלא מנזיר מאי טעמא לא גמרינן דאיכא למיפרך שכן ישנו בשאלה, ה"נ איכא למיפרך שכן ישנו בשאלה עיי"ש.
והקשו התוס' (ד"ה שכן), וא"ת, וניגמר במה הצד מכהן ונזיר דלידחי בעלמא עשה את לאו ועשה, ובמסכת נזיר (דף נ"ח:) בתר דקאמר כהן ונזיר לא גמרינן מהדדי קאמר ובעלמא לא ילפינן מינייהו משום דאיכא למיפרך כדאמרן, פי' מה לנזיר שכן ישנו בשאלה, וכהן אינו שוה בכל, ותימה דאמאי לא ניגמר מינייהו במה הצד, וי"ל דעל מה הצד פרכינן כל דהו דאינו לא קולא ולא חומרא, ואיכא למיפרך מה להצד השוה שבהן שיש בהן איסור גילוח וכו', אבל קשיא נילוף מכהן ונזיר ומילה דדחיא צרעת דהוי עשה ול"ת וכו', ונראה דהוי כמו שני כתובים הבאים כאחד, דממילה וחד מהנך איכא למילף, נמצא חד דלא איצטריך עיי"ש.
ולכאורה קשה א"כ לר' יהודה דס"ל דשני כתובים הבכ"א מלמדין כדאיתא במסכת סנהדרין (דף ס"ז:), לדידיה קושית התוס' בדוכתא קיימא, והא לא מסתברא לומר דאית מאן דס"ל דעשה דוחה לתו"ע, ויש ליישב דר' יהודה יליף להא דאין עשה דוחה לתו"ע מדאמר קרא גבי חטאת יקדש דהוסיף הכתוב עשה, כדי שלא נימא בזה עשה דוחה ל"ת (דהו"א דעשה דאכילת קדשים דוחה לל"ת), והשתא דחזינן דהוסיף הכתוב עשה כדי ללמוד הימנה שאין הל"ת נדחה, שוב ילפינן מינה לכה"ת כולה דאין עשה דוחה לתו"ע, דלקולא ולחומרא לחומרא מקשינן, ולכן אפילו לר' יהודה לא ילפינן מנזיר כהן ומילה, דאדרבה ילפינן מהא דאמרה תורה יקדש דאין עשה דוחה לתו"ע.
ולפי"ז שפיר מיושב קושית העולם, דאמנם רב אשי דידיה ס"ל כשינויא דרבא דאין עשה דוחה לא תעשה שבמקדש, אלא דבמסכת זבחים קאי על הברייתא דיקדש דהוא מהתורת כהנים דסתם ספרא ר' יהודה הוא כדאיתא במסכת סנהדרין (דף פ"ו.), ואליבא דר' יהודה קאמר דיקדש עשה הוא, והיינו כיון דר' יהודה ס"ל שני כתובים הבאין כאחד מלמדין א"כ בהכרח דרבי יהודה ס"ל דיקדש הוי עשה וכנ"ל, משא"כ במסכת פסחים דקאי אליבא דר"ע דס"ל שני כתובים הבאין כאחד אין מלמדין וכבר ידעינן בלא"ה דאין עשה דוחה לא תעשה ועשה, אין צ"ל דיקדש עשה הוא עכ"ד.
ונמצא לפי"ז דאי ס"ל שני כתובים הבכ"א מלמדין עכצ"ל דיקדש הוא עשה וילפינן מכאן לכה"ת דאין עשה דוחה לתו"ע, משא"כ אי ס"ל שני כתובים הבכ"א אין מלמדין, לדידיה לא צריכין לומר דיקדש הוי עשה, וי"ל כשינויא דרבא דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש.
ואיתא במסכת מכות (דף כ"ג:), דרש ר' שמלאי, שש מאות ושלש עשרה מצות נאמרו לו למשה, שלש מאות וששים וחמשה לאוין כמנין ימות החמה (שבכל יום מזהירים עליו שלא לעבור), ומאתים וארבעים ושמונה עשה כנגד איבריו של אדם (דכל אבר ואבר אומר לו עשה מצוה), אמר רב המנונא מאי קרא, תורה צוה לנו משה מורשה, תורה בגימטריא שית מאה וחד סרי (והיינו דכתיב תורה צוה לנו משה), אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום (הרי שית מאה ותליסרי) עיי"ש.
ובספר בית ישראל על תרי"ג מצות מצוה כ"א (דף ע"ד ע"ג מדפה"ס) הקשה, דלכאורה יש להבין מחלוקת רבא ורב אשי, דרבא לא אסיק לומר דיקדש הוה עשה, ורב אשי אמר דיקדש הוה עשה, וקשה ממנ"פ, או דלרבא חסר אחת ממנין תרי"ג מצות או לרב אשי יש יתר אחת על מנין תרי"ג, וכקושית התוס' במסכת סוטה (דף ג.) ד"ה ר' ישמעאל, גבי מחלוקת ר"ע ור"י אם לה יטמא, וקנא את אשתו, לעולם בהם תעבודו אם הנך ג' הוה רשות או חובה עכ"ק.
ובחידושנו לפרשת לך (שנת תשס"ד) כתבנו ליישב, דהנה הראשונים נחלקו אי מצות תפלה הוא מה"ת או מדרבנן, דהרמב"ם בהל' תפלה (פ"א-ה"א) כתב, מ"ע מה"ת להתפלל בכל יום שנאמר ועבדתם את ה' אלקיכם, מפי השמועה למדו שעבודה זו היא תפלה שנאמר ולעבדו בכל לבבכם, אמרו חכמים אי זו היא עבודה שבלב זו תפלה, וכ"כ בספר המצות (מ"ע ה') עיי"ש, והרמב"ן בהשגות (שם) האריך טובא וחולק וס"ל דתפלה הוא רק מדרבנן עיי"ש, ולפי"ז י"ל דרבא ס"ל כשיטת הרמב"ם דילפינן מקרא ולעבדו בכל לבבכם דתפלה הוא מ"ע מה"ת, ומני ליה למצות תפלה בהדי תרי"ג מצות ובזה נשלם מנין המצות, ולכן א"א לומר דיקדש הוי עשה, דא"כ יש יתר אחת על מנין תרי"ג, ורב אשי ס"ל כהרמב"ן דהקרא ולעבדו בכל לבבכם אסמכתא בעלמא הוא, ומצות תפלה ל"ה בכלל התרי"ג מצות, ולכן צריך לומר דיקדש הוי עשה, דבכך יהיו נשלמין מנין התרי"ג מצות עכ"ד.
ואיתא במסכת ברכות (דף כ"ח:), רבן גמליאל אומר בכל יום ויום מתפלל אדם שמונה עשרה, רבי יהושע אומר מעין שמונה עשרה עיי"ש, ובישמח משה (בפרשתן) כתב דלא נתבאר לא בבבלי ולא בירושלמי סברת פלוגתתם עיי"ש.
וכתב השפע חיים זצ"ל בגליון ישראל סבא (גליון ק"ג), די"ל דפליגי בהא דאיתא בשבת (י.), רבא חזייה לרב המנונא דקא מאריך בצלותיה, אמר מניחין חיי עולם ועוסקים בחיי שעה, והוא סבר זמן תפלה לחוד וזמן תורה לחוד, דרבא ס"ל שאין ראוי להאריך בתפלה כיון שבכך מתבטל מתלמוד תורה, ורב המנונא סבר דשפיר רשאי לבטל מלימוד תורה כדי להאריך בתפלה, וי"ל דבהך סברות תליא אי צריך להתפלל י"ח ברכות או מעין י"ח, דר' יהושע ס"ל דאין רשאי להאריך הרבה בתפלה דעדיף שבאותו הזמן יעסוק בלימוד התורה, ור"ג סבר דשפיר אפשר להאריך בתפלה אע"ג דעל ידי כן יתבטל מלימוד תורה ולכן ס"ל דמתפלל י"ח עכ"ד. וי"ל דזה תליא אי מצות תפלה הוא מה"ת או מדרבנן, דהנה לימוד תורה ודאי הוא מצוה מה"ת כמפורש בכמה קראי, ולפי"ז אי ס"ל דתפלה הוא מ"ע מה"ת, וא"כ בין אם יעסוק בתורה או יתפלל מקיים מצוה מה"ת, ולפי"ז י"ל דשפיר ראוי להאריך בה ולהתפלל י"ח ברכות, משא"כ אי אמרינן דמצות תפלה הוא מדרבנן, א"כ דיו בכך שיתפלל מעין י"ח ברכות, ועדיף לקצר בתפלה שהוא מדרבנן כדי לעסוק בתורה דהוה מצוה מה"ת.
ובזה יבואר שייכות שאלת המדרש, וירא אליו ה' באלני ממרא, והוא משום שנתן לו עצה על המילה, היינו דימול עצמו ביום הכיפורים דליכא חשש שמא יעבירנו, דהטעם דאמרינן דמלאכה שאצל"ג פטור הוא משום דשני כתובים הבכ"א ואין מלמדין, ולפי"ז גם במעביר ד' אמות ברה"ר י"ל דמלאכה שאצל"ג פטור, וכיון דס"ל שני כתובים הבכ"א אין מלמדין, א"כ לא צריכין לומר דיקדש הוא עשה, ומעתה קשה דא"כ חסר אחת ממנין תרי"ג מצוות, ועכצ"ל דתפילה הוא מה"ת, ולפי"ז י"ל דראוי להאריך בה ולהתפלל י"ח ברכות ולא סגי מעין י"ח, ולכן שואל כמה ברכות מתפלל בכל יום, והשיב דאה"נ דצריך להתפלל י"ח דוקא ודו"ק.
