וירא אליו ה' באלני ממרא והוא ישב פתח האהל כחם היום

וירא אליו ה' באלני ממרא והוא ישב פתח האהל כחם היום: ואיתא בספר מגלה עמוקות, ו'ירא א'ליו י' ב'אלני ר"ת איוב עיי"ש, וצריכין להבין ההמשך דאיוב לכאן.

והנבס"ד, עפימש"כ בספר פרי אדר ליישב קושית העולם, דאיך אפשר שאברהם יצטרך לייעץ עצמו על ציווי הקב"ה, וכתב ליישב, דרש"י פרשת לך (פרשה י"ז-כ"ה) עה"פ בהמולו את בשר ערלתו כתב, באברהם לא נאמר את, לפי שלא היה חסר אלא חתוך הבשר, שכבר נתמעך על ידי תשמיש, אבל ישמעאל שהיה ילד, הוזקק לחתוך ערלה ולפרוע המילה, לכך נאמר את עיי"ש.

והקשה הרא"ם, הא איתא במסכת יבמות (דף ע"א:) לא ניתנה פריעה לאברהם אבינו רק ביהושע נאמר ושוב מל את בני ישראל שנית, ותי' שעשה אעפ"י שלא נצטווה, ועוד אפשר לומר דהדרש חולק וס"ל כאידך המדרש שדורש המול ימול אחת למילה ואחת לפריעה עיי"ש.

אך י"ל, דהנה כאן דורש מתיבת את שבא לרבות שעשה הפריעה, א"כ י"ל בפרשת לך (פרשה י"ז-י"א) כתיב ונמלתם את בשר ערלתכם, ששם מרבה את שנצטווה על הפריעה לפי דעת המדרש בכאן, ושוין המה דמרבינן מאת, והנה אם דרשינן את היא פלוגתא דתנאי במסכת פסחים (דף כ"ב:), ור"ע דורש את ה' אלקיך תירא לרבות תלמידי חכמים, וא"כ י"ל למ"ד דדורש את נצטווה על הפריעה ג"כ, ולמאן דאמר לא דרשינן את לא נצטווה על הפריעה.

וזהו מה שאברהם אבינו התייעץ עם ממרא, איך יעשה, אם יעשה הפריעה ג"כ כמ"ד דדרשינן את, או לא יעשה כמ"ד לא דרשינן את, ונתן לו ממרא עצה שיעשה הפריעה ג"כ כמו שעשה באמת לדעת המדרש דהיינו הלכה כמ"ד דדרשינן את עכ"ד.

ואיתא במסכת סנהדרין (דף ק"ו.), וירא את הקיני וישא משלו, אמר לו בלעם ליתרו, קיני לא היית עמנו באותה עצה (שגזר פרעה כל הבן הילוד היאורה בתמיה ודאי היית כדלקמן), ומי הושיבך אצל איתני עולם, (שעתידין בניך לישב בלשכת הגזית והיינו דכתיב איתן מושביך וכי בין איתני עולם יושב מי הזקיקך לכך), והיינו דא"ר חייא בר אבא א"ר סימאי, שלשה היו באותה עצה, אלו הן, בלעם איוב יתרו, בלעם שיעץ נהרג, איוב ששתק נידון ביסורין, ויתרו שברח זכו בני בניו לישב בלשכת הגזית וכו' עיי"ש, וכ"כ בזוה"ק (פרשת בא), דהטעם דאיוב נענש ביסורין משום דאיוב היה מקריבי עטא דפרעה ויעץ לו לפרעה שיטול הממון שלהם וישלוט בגופיהן בקשיא, ולכן נענש ביסורין מדה כנגד מדה עיי"ש.

וכתבו המפ' דס"ל לאיוב דעבור זה אינו ראוי לעונש, דעבור גזירה זו הרי נצמח טובה לישראל, לפימ"ש המפ' לתרץ דלכן יצאו ממצרים קודם הזמן דקושי השעבוד השלים הזמן, כדאיתא במד"ר פרשת בא (פרשה ט"ו-א), אמרו ישראל לפני הקב"ה רבון העולמים, ארבע מאות שנה אמרת לנו להשתעבד ועדיין לא שלמו, אמר להם כבר שלמו, שנאמר (שה"ש ב-י"א) הנה הסתיו עבר, ופי' ביפה תואר (שם) דקושי השעבוד הדומה לסתיו השלים הגלות עיי"ש, ולכן היה לו טענה לאיוב על היסורין שבאו עליו בחנם עכ"ד.

ורשיז"ל (פרשת לך ט"ו-י"ג) עה"פ כי גר יהיה זרעך כתב, דחשבינן הגלות מלידת יצחק, ומשנולד יצחק עד שישראל יצאו ממצרים הוה ארבע מאות שנה עיי"ש, וכן בפרשת בא (פרשה י"ב-מ) עה"פ ומושב בני ישראל וגו', כתב רשיז"ל וז"ל, אשר ישבו במצרים אחר שאר הישיבות שישבו גרים בארץ לא להם, שלשים שנה וארבע מאות שנה, בין הכל משנולד יצחק עד עכשיו היו ארבע מאות שנה וכו' עיי"ש, ובמדרש שוחר טוב (תהלים פרק י"ח) איתא, א"ר שמואל, לפי שהיה הקב"ה מפתה את משה כל שבעת ימי הסנה שילך בשליחותו וכו', אמר להקב"ה, רבון העולמים, כבר חשבתי מה שאמרת לאברהם אבינו בבין הבתרים ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה, ועדיין לא נשלמו ולא עשו שם אלא מאתים ועשר, א"ל הקב"ה, לא כמו שאתה מחשב לעצמך, שמיום שנולד יצחק הקדמתי להם הקץ ודלגתי אותו וכו' וכבר נשלם עכ"ל.

אמנם כתבו המפ', דזה דחשבינן מלידת יצחק הוא רק אי נימא דהגלות הוא בשביל חטאו של אאע"ה, משא"כ אי נימא דגלות מצרים הוא בשביל חטא דמכירת יוסף, אז אין לומר דהגלות התחיל משנולד יצחק עכ"ד.

ואיתא במסכת נדרים (דף ל"ב.), אמר ר' אבהו אמר ר' אלעזר, מפני מה נענש אאע"ה ונשתעבדו בניו למצרים מאתים ועשר שנים, מפני שעשה אנגרייא בתלמידי חכמים, שנאמר וירק את חניכיו ילידי ביתו, ובר"ן שם כתב שהוליכן למלחמה כדכתיב וירק את חניכיו דהיינו בני אדם שחנך לתורה עיי"ש.

וכתב בספר יושב אהלים (פרשת תצוה), דזה תלוי אי דרשינן את לרבות תלמידי חכמים, דאיתא במסכת פסחים (דף כ"ב:), שמעון העמסוני היה דורש כל אתין שבתורה, כיון שהגיע לאת ה' אלקיך תירא פירש וכו', עד שבא ר' עקיבא ולימד את ה' אלקיך תירא לרבות תלמידי חכמים עיי"ש, ומעתה אי דרשינן את לרבות, הרי אית לן אזהרה על מוראת תלמידי חכמים, ואסור לעשות אנגרייא בהם, ונחשב זה לחטא לאברהם אבינו ונענש בשביל כך שנשתעבדו בניו במצרים, משא"כ אי לא דרשינן את לרבות, הרי ליכא אזהרה על מוראת תלמידי חכמים, ומותר לעשות בהם אנגרייא, ולא חטא אברהם בעשותו כן, ועיין בספר והוכח אברהם (דף קל"א:) עיי"ש.

ובזה יבואר, וירא אליו ה' באלני ממרא שהוא נתן לו עצה על המילה דהיינו שיעשה הפריעה, א"כ דרשינן את, ולפי"ז איכא אזהרה על מורא ת"ח, ונחשב זה לחטא לאאע"ה על שעשה אנגרייא בת"ח, ושפיר י"ל דהגלות התחיל מלידת יצחק, ולא צריכין לקושי השעבוד שישלים הזמן, ושפיר נרמז כאן ענין איוב ודו"ק.

ב) עוי"ל, דבספר עמודיה שבעה (עמוד שני אות י"א), ובספר שמנה לחמו (דרוש לסוכות פ"ב) כתבו, דיעקב נתגלגל באיוב, ובאו היסורים על איוב כדי לתקן החטא דשתי אחיות עיי"ש.

ובספר כסף נבחר (פרשת וישלח) ד"ה איתא בצרור המור כתב, די"ל דיעקב לא עבר על איסור דשתי אחיות, עפימש"כ הרמב"ן בפרשת אחרי (פרשה י"ח-י"ח) עה"פ ואשה אל אחותה לא תקח לצרור וגו' וז"ל, ובכאן יפרש הכתוב טעם האיסור, יאמר שאינו ראוי שתקח אשה אל אחותה לצרור אותן זו לזו, כי הן ראויות שתהיינה אוהבות זו את זו לא שתהיינה צרות עכ"ל, ולפי"ז י"ל דהיכא דליכא לצרור שאינה צרה לחברתה שרי, וא"כ אצל רחל ולאה לא היה שום חשש שיהיו צרות זל"ז, שהרי רחל עצמה מסרה הסימנים ללאה כדאיתא במסכת מגילה (דף י"ג:), ובודאי שלא היתה שנאה ביניהם, וליכא לצרור לגבייהו, ובכה"ג שרי גם ב' אחיות עיי"ש.

וכתב בספר יושב אהלים (פ' מקץ ופ' משפטים), דזהו רק למאן דס"ל דרשינן טעמא דקרא, אז יש לומר דהטעם דאסרה תורה שתי אחיות הוא משום שלא יהיו צרות זו לזו, והיכא דלא שייך הטעם לא שייך האיסור, משא"כ אם לא דרשינן טעמא דקרא, אין לחלק וגם היכא שי"ל דאוהבות זו את זו, ג"כ יש איסור דב' אחיות עיי"ש.

ואיתא (בבראשית רבה פרשה מ"ח אות ט'), והנה שלשה אנשים, א"ר לוי, אחד נדמה לו בדמות סדקי (סוחר תבואה), והשני בדמות נווטי (מנהיג ספינות), והשלישי בדמות ערבי סוחר מדברי עיי"ש, ובספר זרע ברך ראשון (בפרשתן ד"ה ובמד"ר) כתב הטעם דבאו המלאכים בדמות הנ"ל, דאיתא (בבראשית רבה י"ב-ט), אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, אל תקרי בהבראם אלא באברהם דבשביל אברהם נברא העולם עיי"ש, ואחז"ל (עיין תוס' מסכת פסחים דף צ"ד. ד"ה כל) דהעולם נחלק לג' חלקים שליש ישוב שליש ימים שליש מדבריות, ועל כל שליש ושליש ממונה מלאך אחד, ויען כי בשביל אברהם נברא העולם, לכן כאשר חלה באו כולם לבקרו, וע"כ המלאך הממונה על שליש ישוב בא בדמות סוחר תבואה התמנות שלו, ומלאך הב' הממונה של שליש ים הוצרך לבוא בדמות מנהיג ספינה, ומלאך הג' הממונה על שליש מדבר הוצרך לבוא בדמות סוחר מדברי עיי"ש.

ואיתא במסכת נדרים (דף ל"א:), גדולה מילה שאלמלא היא לא ברא הקב"ה את עולמו, שנאמר כה אמר ה' אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי, ובגמ' (דף ל"ב.) איתא, ופליגא אדר' אלעזר, דאמר ר' אלעזר, גדולה תורה שאלמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי עיי"ש, ופלוגתתם תליא בזה, דאי ס"ל דמילה שלא בזמנו נוהג בין ביום ובין בלילה, אז י"ל דהקרא אם לא בריתי "יומם ולילה" קאי על מצות מילה, משא"כ למ"ד דמילה שלא בזמנו אינו נוהג אלא ביום, לא שייך לומר דאם לא בריתי יומם ולילה קאי אמצות מילה, כין שאינו נוהג בשום פעם בלילה רק ביום ועיי"ש בתוי"ט, ולפי"ז למ"ד דמילה שלב"ז אינו נוהג אלא ביום א"א למידרש קרא על מצות מילה, ועכצ"ל דדריש ליה על התורה וכר' אלעזר.

וכתב בספר שמנה לחמו ח"ב דרוש למילה (דרוש ג'), דאי נימא דהקרא דאם לא בריתי יומם ולילה וגו' קאי על ברית מילה, אז שפיר י"ל דבזכותו של אברהם דהיה ראש לנימולים נבראו שמים וארץ עיי"ש.

ואיתא במסכת קידושין (דף כ"ט.) דנשים פטורות ממ"ע דמילה דכתיב וימל אברהם את יצחק בנו כאשר צוה אותו אלקים ודרשינן אותו ולא אותה, והקשו התוס' דלמ"ל קרא דנשים פטורות תיפ"ל דהוה מ"ע שהז"ג שנימול בשמיני ללידתו ונשים פטורות, וי"ל דכיון דמיום השמיני והלאה אין לה הפסק לאו זמן גרמא הוא, וא"ת אכתי מעשהז"ג הוא דאין מלין אלא ביום, וי"ל דאתיא כמ"ד התם דמילה שלא בזמנה נוהגת בין ביום ובין בלילה עכ"ד.

אך יש לתרץ קושית התוס' כמ"ש הפנ"י, דהך כללא דנשים פטורות ממ"ע שהז"ג לא שייך אלא במצות הגוף דאי אפשר לקיים על ידי שליח, כגון לולב שופר סוכה ותפילין, משא"כ במצות האב על הבן שאפשר לקיים על ידי שליח נשים חייבות אף דהוה מעשהז"ג, וכיון דמצות מילה אפשר לקיים על ידי שליח, א"כ י"ל דגם נשים חייבות אף דהוה מעשהז"ג, ולכן איצטריך הקרא דאותו ולא אותה עיי"ש.

והנה הטעם דנשים פטורות ממעשהז"ג כתב הכלבו (סי' ע"ג) מפני שהאשה משועבדת לבעלה והאשה היא לעזר לאיש והוא ימשול בה להנהיגה ולהדריכה בדרכיו ולעשות כל מעשיה על פיו, והיותה על הדרך הזה היא סבה גם כן שהיא פטורה מכל זה, כי אלו היתה טרודה לעשות המצוה בזמנה הי' הבעל בלא עזר בימים הם, והיתה הקטטה נופלת בהם, ותסור הממשלה המכוונת לתועלתו ולתועלתה ע"כ.

וכתב בספר עט סופר (כלל מ"ט פ"א), דלפי"ז שפיר מובן סברת הפנ"י הנ"ל דמצוה דאפשר לקיים ע"י שליח נשים חייבות, דכיון דלא הוה מצות שבגופה לא שייך הטעם שכתב הכלבו, וכתב בשו"ת שם אריה (או"ח סי' ב') דרק להמ"ד דס"ל דדרשינן טעמא דקרא אז י"ל הטעם דנשים פטורות ממעשהז"ג, משום דמשועבדות לבעליהן, והיכא דאפשר לקיים על ידי שליח נשים חייבות אף במ"ע שהזמן גרמא כדברי הפנ"י עיי"ש, היוצא לנו מזה דאי מילה שלב"ז אינה נוהגת אלא ביום, ע"כ דס"ל דדרשינן טעמא דקרא.

ובזה יבואר, דכיון דכתיב וירא אליו ה' וגו' והנה שלשה אנשים נצבים עליו, דאחד מוכר פת ואחד מנהיג ספינה ואחד סוחר מדברי, דכיון דבשבילו נברא העולם דהוא ראש לנימולים, וכיון דהעולם עומד בזכות מצות מילה, ע"כ דמילה נוהג גם בלילה ולכן לא הוי מ"ע שהז"ג, וי"ל דלא דרשינן טעמא דקרא, ואיכא חטא דשתי אחיות, ושפיר באו היסורים על איוב, ולכן נרמז כאן ודו"ק.

ג) עוי"ל, דבספר יד דוד (בפרשתן) מדייק מאי דכתיב והוא יושב פתח האוהל כחום היום, דלכאורה הני סימני למה לי באיזה מקום ובאיזה שעה היה יושב שם, וכתב לבאר, עפימש"כ רש"י דיום שלישי למילתו היה ובא הקב"ה ושאל בשלומו עיי"ש, ואיתא במסכת פסחים (דף צ"ב.), גר שנתגייר בערב פסח, בית שמאי אומרים טובל ואוכל את פסחו לערב, ובית הלל אומרים הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר (וצריך הזאה שלישי ושביעי) עיי"ש, וקיי"ל בית שמאי במקום בית הלל אינה משנה.

נמצא שהיה אברהם ביום שלישי למילתו עדיין טמא טומאת מת, דכל הפורש מן הערלה כאלו פורש מקבר, ועיין בזוה"ק (בפרשתן), דכל מי שהיה טעון טבילה היה אברהם טבלו, ומי שהיה צריך הזאה שלישי ושביעי היה אברהם מזה עליו, הרי שהיה לו מי חטאת ואפר פרה.

ואיתא בספר מנחה בלולה ועוד כמה ספרים, דהמלאכים באו לאברהם בערב פסח, וא"כ לכאורה לא היה אפשר לו להקריב קרבן פסח במועדו, שהרי היה עדיין טמא טומאת מת, אך במסכת פסחים (דף ס"ו:) דרשו על הפסוק פרשת בהעלותך (פרשה ט-י), איש איש כי יהיה טמא לנפש וגו', איש נדחה לפסח שני ואין ציבור נדחין לפסח שני, ומצינו במדרש תנחומא פרשת וירא (אות ב') על הפסוק בפרשת לך (פרשה י"ז-כ"ז) עה"פ וימל אברהם יליד ביתו, דהיינו ישמעאל, ומקנת כספו זהו אליעזר, נמצא שהיו שלשה נמולים ודיניהם כציבור, ושפיר עשו הפסח בזמנו.

ובזה נמלטנו מקושיא עצומה, דאברהם שהיה טמא טומאת מת איך נגלה עליו השכינה, הרי טמא מת צריך שילוח חוץ למחנה שכינה והוא מצות עשה בתורה, ואיתא במסכת קידושין (דף ל"ג:), טמא יושב תחת האילן וטהור עומד טמא, טמא עומד תחת האילן וטהור יושב טהור, ואם ישב הטמא הטהור טמא עיי"ש, וא"כ כיון שהיה אברהם אבינו יושב בפתח האוהל, הוה ליה טמא יושב וקשה כנ"ל איך הותרה לשכינה לבקרו.

אמנם לענ"ד יתכן, דאיתא במסכת יומא (דף ו:), אמר רב נחמן טומאה הותרה בציבור, פי' דכשעושין פסח הבא בטומאה טומאה בטל ונעשה כהיתר, וגדולה מזו איתא במסכת פסחים (דף צ"ה:), אמר רב יוסף, דחקו טמאי מתים ונכנסו להיכל בפסח הבא בטומאה, ופשט רבא להיתר, דאין חייבין על ביאת מקדש דהיכל עיי"ש באר היטב דאין טמאי מתים ושארי טומאות משתלחים, וכיון שהוכחנו שהיו שם שלשה נמולים ודיניהם כציבור, הרי הותרה טומאתם להקריב קרבן פסח במועדו, ושוב היה אפשר שיתגלה אליו השכינה.

ולכן אתי שפיר מה דכתיב וירא אליו ה' כחום היום, והיינו בשעה שישית כמבואר בבראשית רבה (פרשה מ"ח-ח), ולכאורה קשה למה לא בא לפני זה, אך להנ"ל ניחא, דבאמת היה לאברהם דין טמא מת שמשתלח חוץ למחנה שכינה, אבל כיון שהגיע סוף שעה שישית דהיינו חצות שהוא זמן שחיטת הפסח, והותרה טומאתו מכח הדין של טומאה הותרה בציבור, דוקא אז היה אפשר שיתגלה אליו השכינה עכ"ד היד דוד.

ואיתא במסכת יומא (דף ז:), ציץ בין שישנו על מצחו (של כהן גדול כשאירעה טומאה על הקרבן) בין שאינו על מצחו מרצה, דברי ר' שמעון, ר' יהודה אומר עודהו על מצחו מרצה, אין עודהו על מצחו אינו מרצה, א"ל ר"ש כה"ג ביוהכ"פ יוכיח, שאין עודהו על מצחו (בשעת עבודת היום הפנימית שאינו נכנס לפנים בבגדי זהב) ומרצה, א"ל ר' יהודה הנח לכה"ג ביוהכ"פ שטומאה הותרה לו בציבור (שכולו קרבן ציבור ואינו צריך לרצויי ציץ) עיי"ש.

והרמב"ם בהל' ביאת מקדש (פ"ד-ה"ח) פסק כר' יהודה דעודהו על מצחו מרצה אין עודהו על מצחו אינו מרצה, והקשה עליו הכס"מ, דהלא הרמב"ם (שם הל' ט"ו) פסק דטומאה דחויה בציבור, ולפי"ז תקשי עליו קושית ר"ש כה"ג ביוהכ"פ יוכיח, ועיי"ש מה שהביא תירוץ בשם הר"י קורקוס והאריכו בזה האחרונים.

ובשו"ת אבני נזר חחו"מ (סי' צ') הביא מנכדו לתרץ דברי הרמב"ם, דבמסכת פסחים (דף ע"ז.) כתב רש"י (ד"ה שאינו על מצחו) וז"ל, דהא אין נכנס שם בבגדי זהב, כדאיתא במסכת ר"ה (דף כ"ו.), אמר רב חסדא מפני מה אין כהן גדול נכנס בבגדי זהב לפני ולפנים לעבוד עבודה, לפי שאין קטיגור (זהב העגל ושופר של פרה נמי קטיגור דעגל הוא) נעשה סניגור עכ"ל, ובגליון הש"ס הקשה, תמוה לי וכי צריך ראיה לזה הלא מפורש בכתוב דלפני ולפנים עובד רק בד' בגדים, שנאמר כתנת בד קודש ילבש ומכנסי בד יהיו על בשרו ובאבנט בד יחגר ובמצנפת בד יצנף וגו', וכתבו המפ', דבלא רב חסדא הו"א דאמנם ד' בגדי לבן חובה עליו ללבשם, אבל מ"מ גם להוסיף וללבוש בגדי זהב, וא"כ יתכן שילבש הציץ, ולכן הביא רש"י הך דאין קטיגור נעשה סניגור דשמעינן מינה דאסור ללבוש בגדי זהב.

אך הא מילתא דרב חסדא א"ש אי נימא כר"ש דס"ל דדרשינן טעמא דקרא, אבל לר' יהודה דס"ל לא דרשינן טעמא דקרא, לא אמרינן דמשו"ה אין הכהן גדול לובש בגדי זהב דאין קטיגור נעשה סניגור, ושפיר יתכן לומר דמלבד בגדי הלבן ילבש גם הציץ, אלא דר"ש דס"ל דדרשינן טעמא דקרא, שפיר הביא ראיה מכהן גדול ביום הכפורים דאין עודהו על מצחו ומרצה, אבל הרמב"ם י"ל דס"ל דהכהן רשאי ללבוש הציץ ביום הכפורים, וממילא דאין הכרח לומר טומאה הותרה הוא בציבור, דאה"נ אי אירע טומאה לובש הציץ, ולכן שפיר י"ל שאין הציץ מרצה אלא בעודו על מצחו, ואפי"ה טומאה דחויה הוא בציבור עכ"ד.

ואיתא במסכת ב"ב (דף ט"ז.), דרש רבא, מאי דכתיב (איוב כ"ט-י"ג) ברכת אובד עלי תבא ולב אלמנה ארנין, ברכת אובד עלי תבא, מלמד שהיה גוזל שדה מיתומים ומשביחה ומחזירה להם (ברכת אובד שהיה סבור שהיה אובד את שדיהו), ולב אלמנה ארנין, דכל היכא דהוה אלמנה דלא הוו נסבי לה הוה אזיל שדי שמיה עילווה (אומר שהיא קרובתו או מדבר בה להשיאנה) והוו אתו נסבי לה עיי"ש.

והקשו המפ' (עיי"ש בתורת חיים, וביד רמ"ה, ובטל תורה, ובקובץ שיעורים), דהיכא עבד הכי, הלא מלא תגנובו ילפינן דאסור לגנוב אפילו על מנת לשלם תשלומי כפל, כדאיתא במסכת ב"מ (דף ס"א.), אמר רבא, למה לי דכתב רחמנא לאו בריבית לאו בגזל לאו באונאה (ילמדו זה מזה שבכולן חסרון ממון שמחסר את חבירו) וכו', לא תגנובו דכתב רחמנא למה לי (לילף מריבית ואונאה שהרי מחסרו ממון), לכדתניא, לא תגנובו על מנת למיקט (לצער), לא תגנוב על מנת לשלם תשלומי כפל (שרוצה לההנותו ויודע בו שלא יקבל) עיי"ש, מבואר מזה, דאסור לגזול ולקחת משל אחר גם כשכוונתו לטובת חבירו שירויח על ידי גזילה זו עכ"ק.

וכתבנו ליישב, דבטור חו"מ (סי' שנ"ט) כתב, ואסור לגזול אפילו על מנת לשלם, וכתב א"א הרא"ש ז"ל, דווקא שאין התשלומין בעין כההוא דמייתי עלה (מסכת ב"ק דף ס:), שרצו אנשי דוד ליקח גדיש של שעורים ולתת במקומו של עדשים, ועדיין לא היה בידם העדשים אלא רצו ליקח גדיש של שעורים של ישראל ולכשיקחו את גדישי העדשים של פלשתים יתנום לישראל במקום גדיש השעורים, אבל אם היו מזומנים העדשים לפניהם, אפילו אין בעלי גדיש השעורים לפנינו, מותר לזכות להם גדישי עדשים על ידי אחר דעדיפי השעורים וזכין לאדם שלא בפניו עיי"ש.

וכתב הב"ח (שם) וז"ל, ואין להקשות, דבגניבה אסור על מנת לשלם אפילו זכות הוא לו כגון על מנת לשלם תשלומי כפל, כדאיתא ריש פרק איזהו נשך, גם רבינו (ריש סי' שמ"ח) כתב סתם דאסור, דהתם היינו טעמא כדי שלא ירגיל עצמו בכך, כדכתב הרמב"ם ריש הלכות גניבה (פ"א-ה"ב), וכ"כ רבינו לעיל (סי' שמ"ח), וטעם זה לא שייך אלא בגניבה שהיא בסתר ושכיחי ליה טובא, משא"כ בגזילה בפרהסיא דלא שכיחא עכ"ל, ועיין בפרישה (שם).

ובתוספתא מסכת ב"ק (פ"י-הט"ו) איתא, לא תגנובו על מנת למיקט, לא תגנובו על מנת לשלם תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה, ובספר חסדי דוד על התוספתא ד"ה לא תגנובו כתב וז"ל, בפרק איזהו נשך (דף ס"א:), ופירש"י, למיקט לצער, ע"מ לשלם תשלומי כפל שרוצה לההנותו ויודע בו שלא יקבל, והרמב"ם בהל' גניבה מוסיף, אפילו דרך שחוק, ומסיים דהכל אסור כדי שלא ירגיל עצמו בכך, ומשמע לכאורה דר"ל שאינם אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא, אבל אין נראה כן מהסוגיא, ואפשר דטעמא דקרא קדריש עכ"ל, מבואר מזה די"ל דהרמב"ם ס"ל דעל מנת למיקט או על מנת לשלם כפל, איסורו הוא מה"ת, ורק דרש טעמא דקרא.

וכ"כ בספר יד המלך ע"ד הרמב"ם הנ"ל וז"ל, ממשמעות לשון רבינו נראה דדעתו הוא דעל מנת למיקט אינו אסור אלא מדרבנן, ומשום חששא שלא ירגיל עצמו בכך, אבל בגמ' ר"פ איזהו נשך מבואר דעיקר קרא דלא תגנובו קאי רק על מנת למיקט, אבל איסור גניבה גמורה מצי למילף מריבית ואונאה, וכ"כ הלח"מ (שם) דגניבה על מנת למיקט איסור גמור מדאורייתא הוא עיי"ש, וכוונת רבינו להסמיך טעם לשל תורה וכדרכו בקצת מקומות עכ"ל.

ובשו"ע הרב חו"מ הל' גזילה וגניבה (סי' ג') כתב, אפילו הגונב על מנת להחזיר אותו החפץ עצמו אלא שרוצה לצערו לזמן מה, ואפילו אין כוונתו לצערו כלל אלא שגנב דרך שחוק, הרי זה עובר בלא תעשה, וי"א שאינו אסור אלא מדברי סופרים שלא ירגיל עצמו בכך, ובקונטרס אחרון (שם אות ב') כתב וז"ל, עיין בלחם משנה דאסמכתא וכו', אבל המגיד משנה לא ס"ל הכי, ועיין ביור"ד (סי' קפ"א) דאורחיה דהרמב"ם לפרושי טעמא דקרא, וכה"ג אשכחן בהל' גניבה (פ"ז-ה"ג) עכ"ל. ובשו"ת בן פורת הנ"ל (ד"ה והנה ענין הספק הנ"ל), הביא חילוקו של הב"ח הנ"ל לחלק בין גניבה דשייך שירגיל עצמו בכך לגזילה דלא שייך, וכתב ע"ז, דאין מקום לחילוקו של הב"ח רק אם נדרוש טעמא דקרא, דאיסור גזילה על מנת לשלם כפל שלא ירגיל עצמו בגניבה ויבוא פעם אחרת לגנוב סתמא עיי"ש.

היוצא לנו מזה, דאי ס"ל דרשינן טעמא דקרא, אז יש לחלק ולומר דדוקא בגניבה אסור על מנת לשלם כפל כדי שלא ירגיל עצמו בכך, משא"כ בגזילה דלא שכיחא י"ל דהיכי שמתכוון לטובת הנגזל אין בו צד איסור, משא"כ אי ס"ל לא דרשינן טעמא דקרא, וגזירת הכתוב הוא שאין לגנוב אפילו על מנת למיקט או על מנת לשלם תשלומי כפל או תשלומי ארבעה וחמשה, ליכא מקום לחלק בין גניבה לגזילה ולומר דהיכא דמתכוון לטובת הנגזל אז מותר לגזול ממנו, ובכל אופן אסור.

ומעתה יבואר הרמז, דכיון דאמר הכתוב וירא אליו ה' באלני ממרא וגו' כחום היום דהוא שעה שישית, והטעם דהקב"ה בא בשעה שישית משום דאז הזמן של שחיטת קרבן פסח, והותרה טומאתו משום טומאה הותרה בציבור, ולפי"ז ס"ל לא דרשינן טעמא דקרא, ומעתה אין לחלק בין גניבה לגזילה ובכל אופן אסור, ולכן נרמז כאן יסורי איוב ודו"ק.