וישלח אברהם את ידו ויקח את המאכלת לשחט את בנו

וישלח אברהם את ידו ויקח את המאכלת לשחט את בנו: ויקרא אליו מלאך ה' מן השמים ויאמר אברהם אברהם ויאמר הנני: ויאמר אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה כי עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה ולא חשכת את בנך את יחידך ממני: ואיתא בפרקי דר' אליעזר (פרק ל"א), ר' יהודה אומר, כיון שהגיע החרב על צוארו פרחה ויצאת נשמתו של יצחק, כיון שהשמיע קולו מבין שני הכרובים ואמר אל תשלח ידך אל הנער, חזרה הנפש לגופו והתירו ועמד על רגליו וידע יצחק תחיית המתים מן התורה שכל המתים עתידין להחיות, באותה השעה פתח ואמר ברוך אתה ה' מחיה המתים עיי"ש.

ובפירוש הרד"ל כתב דמה שאמר תחיית המתים מן התורה הוא טעות סופר וצ"ל וידע שיש תחיית המתים, אמנם בספר פלח הרימון (אופן י') פירש, דבוודאי לא יעלה על הדעת דיצחק לא ידע עד עתה שיש תחיית המתים דהרי עיקר הבריאה לחיי הנצח בעולם התחיה, אלא שלא ידע איה מקומה בתורה, ועתה השיג להבין באיזה מקום מרומז בתורה ענין תחיית המתים עיי"ש.

והנבס"ד, עפימש"כ בס' תפארת בנים עה"ת (פ' וירא) לפרש, דאמאי אמר לו הקב"ה אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה, דהיה די באמרו אל תעשה מאומה ולמה הוכפל הדברים במלות שונות, דלכאורה להמ"ד דתפוס לשון ראשון, והנה אאע"ה לא היה יודע אז עדיין שזה נסיון העקידה רק להעלותו ולא לשחטו, וא"כ היה לו להסתפק באמת לדינא לאיזה לשון ישמע, או לראשונה או לשניה ואיך היה פשיטא ליה לאאע"ה להשגיח רק בקול האחרון, אמנם לפימ"ש המפ' דלא אמרינן עשה דוחה ל"ת בשני לאוין א"ש, דאם היה א"ל רק אל תעש לו מאומה ל"ה רק ל"ת חדא, וכיון דקיי"ל דעשה דוחה ל"ת א"כ אולי היה ס"ל לאאע"ה כי לשון צווי הראשון עיקר שצוה לשחטו שהוא עשה נגד הל"ת שנצטוה עתה, ע"כ אמר לו אל תשלח ידך וגו' ואל תעש לו מאומה דהוי ב' לאוין ואין עשה דוחה ב' לאוין ובודאי לא ישמע להעשה וכו' עיי"ש.

ולפי"ז דס"ל דעשה אינו דוחה שני לאוין בע"כ צ"ל דאאע"ה שחרר את הגר, דהמהרש"א במסכת יבמות (דף ק:) הקשה, דהיאך נשא אאע"ה את הגר שהיתה מצרית דעתידה תורה לאסור, ואאע"ה קיים כל התורה כולה, וכתיב לא יבוא מצרי בקהל ה' עכ"ק, ובפשיטות י"ל דכיון דלא קיים מצות פו"ר י"ל דעשה דפו"ר דחי הל"ת דלא יבוא מצרי, אמנם אי אמרינן דלא שחרר את הגר, א"כ איכא גם הלאו דלא יהיה קדש, והלא קיי"ל דאין עשה דוחה ב' לאוין, וא"כ איך אפשר לומר דנשא אאע"ה את הגר משום עשה דוחה ל"ת, כיון דאיכא כאן שני לאוין, לאו דלא יהיה קדש ולאו דלא יבוא מצרי, ועכצ"ל דשחרר את הגר וליכא רק הלאו דלא יבוא מצרי, וע"ז שפיר י"ל עשה דוחה ל"ת.

ולכאורה יש להעיר, דבספר שושנת העמקים (סוף כלל ה') הקשה, דלרבא דס"ל במסכת תמורה (דף ד:), דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני, א"כ איך מועיל שחרור בכל מקום, הא איתא במסכת גיטין (דף ל"ח.), אמר רב יהודה אמר שמואל, כל המשחרר עבדו עובר בעשה שנאמר לעולם בהם תעבודו, וא"כ אף אם שחרר העבד, כיון דהוא דבר איסור נימא דלא מהני, ותירץ כיון דילפינן לה לה מאשה, וגבי אשה כתבו התוס' בתמורה (דף ה.) ד"ה מיתבי, דבגט לא שייך אי עביד לא מהני דילפינן ממיתה עיי"ש, ולפי"ז י"ל גבי עבד כיון דילפינן לה לה מאשה ג"כ מהני השטר שחרור אף דאסור לשחררו עכ"ד.

ואיתא במדרש רבה פרשת לך לך (מ"ו-ד) דלא ניתנו גזירות שוה לאברהם אבינו, ובס' בית האוצר (חלק א' כלל א' אות י"ב) כתב בכוונת המדרש, דכיון דאין אדם דן גזרה שוה מעצמו אלא אם כן קיבלה מרבו, על כן לא היה אברהם יכול לדון גזרה שוה, דנהי דידע מעצמו את התורה ברוח קדשו, עם כל זה הרי לא נאמרה וניתנה הגזרה שוה, וגזרה שוה אין אדם דן מעצמו עיי"ש, ולפי"ז אי אפשר לומר דאאע"ה שחרר את הגר, דהשחרור לא מהני, דהא כל הטעם דלא אמרינן בשחרר את עבדו אי עביד לא מהני, משום דילפינן לה לה מאשה, וא"כ לאאע"ה דלא ניתנו הגז"ש, וליכא הגז"ש דלה לה מאשה, א"כ לא מהני השחרור וישמעאל לא נקרא זרע אברהם.

אך יש לתרץ קושית הששונת העמקים, די"ל דלכן לא אמרינן בשחרר עבדו אי עביד לא מהני, לפימש"כ כ"ק רבינו זי"ע בחידושי סוגיות על הסוגיא אי עביד לא מהני, לדייק ממש"כ רשיז"ל במסכת תמורה (דף ד:) לא תעביד, לא תעשה, דכוונתו לדייק דפלוגתת אביי ורבא אינו רק בל"ת אבל בעשה לכו"ע אמרינן אי עביד מהני, דאל"כ מה הוסיף רשיז"ל על לשון הגמ' שאמרו לא תעביד עיי"ש, וכ"כ הפנ"י מסכת גיטין (דף צ.) ד"ה א"ל רב פפא לרבא, דאי עביד לא מהני לא אמרינן רק באיסור לא תעשה ולא באיסור עשה עיי"ש, וכ"כ בשיורי קרבן בירושלמי פסחים (פ"ה) דהא דאמרינן אי עביד לא מהני זהו דוקא בלאו שלוקין עליו ולא באיסור עשה או בלאו שאין בו מעשה עיי"ש, ולפי"ז כיון דכאן ליכא רק איסור עשה דלעולם בהם תעבודו, ובאיסור עשה הא אמרינן אי עביד מהני, וכה מצאתי בשו"ת חת"ס חאבהע"ז (ח"ב סי ס"ג) שכ"כ וז"ל, ומ"מ סברת הפנ"י שלהי גיטין דמחלק בין עשה לל"ת מוכרח לכאורה, דלאת"ה תקשי ממשחרר עבדו איך מהני, אע"כ עשה שאני עכ"ל עיי"ש, [ועיין בשיטה מקובצת (שם) אות ט"ז שכתב וז"ל, לא תעביד, לאו דוקא לאו אלא אפילו לאו הבא מכלל עשה עיי"ש].

אך הקשה כ"ק מרן זי"ע, דלכאורה הא מפורש בסוגיא דאף בלאו הבא מכלל עשה פליגי, כדחזינן דפריך הגמרא מתורם מרעה על היפה וממין על שאינו מינו, דשם ליכא ל"ת רק לאו הבא מכלל עשה, אך י"ל דלהס"ד הוי ס"ל שאין חילוק, ולמסקנא דרבי קרא דתורם מהני י"ל דה"ה בכל מקום דליכא מלקות עיי"ש, וכ"כ בשו"ת מהרש"ם (ח"א סי' ס') עיי"ש.

והנה לכאורה יש לנו עוד קרא דבעשה אמרינן אי עביד מהני, דהגמרא (דף ה:) פריך, והרי מקדיש תמימין לבדק הבית דאמר רחמנא נדבה תעשה אותו זה קדשי בדק הבית, ותנן המקדיש תמימים לבדק הבית אעפ"י שהוא בלא תעשה מה שעשה עשוי, וכתב רשיז"ל דהוי ל"ת מדכתיב בתחלת הפרשה לאמור דדרשינן לר' יהודה לאו אמור כמבואר בפסחים (דף מ"ב.) ובתמורה (דף ז.), אבל הרמב"ם בהל' ערכין (פ"ה-ה"ה) כתב, המקדיש בהמה טהורה תמימה לבדק הבית אעפ"י שעבר על עשה מה שעשה עשוי עיי"ש הרי דהרמב"ם ס"ל דהוי רק עשה, ועיי"ש בהלכה (ו) שכתב דהוי לאו הבא מכלל עשה, ותמה הכס"מ דהא בברייתא איתא דהוא בל"ת, וכתב הלח"מ דל"ת דקאמר בברייתא הוי רק אסמכתא בעלמא, ולהכי כשהקשה בתמורה והרי מקדיש תמימים לבדק הבית דאמר רחמנא נדבה תעשה אותו, לא הזכיר בדבריו המקשה כלל לא תעשה, דהוי רק לאו הבא מכלל עשה ולא ל"ת עיי"ש, מבואר מזה דמקדיש תמימים לבדק הבית הוי רק עשה, וע"ז משני הגמרא דגלי קרא דמהני.

ולפי"ז כתב בשו"ת אבני ציון (ח"א סי' י"א אות ח') דזה אי אמרינן באיסור עשה אי עביד מהני תליא אי ס"ל שני כתובים הבכ"א מלמדין או אין מלמדין, דאי ס"ל שני כתובים הבכ"א מלמדין שפיר ילפינן מכאן דבכל עשה אמרינן אי עביד מהני, משא"כ אי ס"ל דשני כתובים הבכ"א אין מלמדין אז אמרינן גם באיסור עשה אי עביד לא מהני עיי"ש.

ואיתא במסכת קידושין (דף מ"ג.) דבמעילה אמרינן יש שליח לדבר עבירה דילפינן חטא חטא מתרומה, ופריך הגמ' ונילוף מיניה לכל התורה, ומשני דהו"ל מעילה וטביחה ומכירה שני כתובים הבכ"א ואין מלמדין, ופריך הניחא למ"ד שני כתובים הבכ"א אין מלמדין, אלא למ"ד מלמדין מאי איכא למימר, ומשני, גלי רחמנא בשחוטי חוץ דם יחשב לאיש ההוא דם שפך, הוא ולא שלוחו וכו', ופריך, ולמ"ד שני כתובים הבכ"א אין מלמדין, הני ההוא ההוא מאי דריש בהו, ומשני, חד למעוטי שנים שאוחזין בסכין ושוחטים (שפטורים מחטאת דשחוטי חוץ), וחד הוא ולא אנוס, הוא ולא שוגג, הוא ולא מוטעה (דההוא משמע שיהא בהוייתו וביישוב דעתו), ולמ"ד שני כתובים מלמדין יליף להו מהוא ההוא דה"א מיותר, ולמ"ד שני כתובים הבכ"א אין מלמדין הוא ההוא לא דריש עיי"ש, היוצא לנו מזה, דמאן דס"ל שני כתובים הבכ"א מלמדין דריש ה"א דההוא, ולמאן דס"ל אין מלמדין לא דריש ה"א דההוא.

ובספר שתי ידות פרשת ויקרא (דף ע"ה.) כתב, דזה אי דרשינן הוא ההוא תליא בזה, אי ס"ל דברה תורה כלשון בני אדם לא דרשינן הוא ההוא, ולמאן דס"ל לא דברה תורה כלשון בני אדם דרשינן הוא ההוא, ונמצא לפי"ז דהא אם שני כתובים הבכ"א מלמדין תליא אי דברה תורה כלשון בני אדם, דמאן דס"ל מלמדין ס"ל לא דברה תורה כלשון בני אדם, ולמאן דס"ל אין מלמדין ס"ל דברה תורה כלשון בני אדם, וכ"כ בספר אור חדש עמ"ס קידושין בפתיחה (אות כ"ח).

ואיתא במסכת סנהדרין (דף צ:), תניא, א"ר אליעזר בר' יוסי, בדבר זה זייפתי ספרי מינים שהיו אומרים אין תחיית המתים מה"ת, אמרתי להם זייפתם תורתכם ולא העליתם בידכם כלום, שאתם אומרים אין תחיית המתים מה"ת, הרי הוא אומר הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה, הכרת תכרת בעוה"ז, עונה בה לאימת לאו לעולם הבא, א"ל רב פפא לאביי ולימא להו תרוייהו מהכרת תכרת, אינהו הוו אמרי ליה דברה תורה כלשון בני אדם עיי"ש, ומבואר מזה דלהמ"ד דס"ל לא דברה תורה כלשון בני אדם, מוכח מהקרא דהכרת תכרת דתחיית המתים מה"ת, משא"כ למ"ד דדברה תורה כלשון בני אדם לא נשמע מכאן תחיית המתים עיי"ש.

ובזה יבואר דברי המדרש, כששמע יצחק שאמר הקב"ה לאברהם אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה, כדי שיהיה שני לאוין ואין עשה דוחה שני לאוין, א"כ עכצ"ל דאאע"ה שחרר את הגר, ולכאורה איך מהני השחרור כיון דהמשחרר עבדו עובר בעשה ונימא אי עביד לא מהני, וע"כ דבאיסור עשה ס"ל אי עביד מהני, ומעתה ס"ל דשני כתובים הבכ"א מלמדין, ולא דברה תורה כלשון בני אדם, ומוכח מקרא הכרת תכרת תחיית המתים מה"ת, ולכן עתה למד יצחק להבין מקור רמז הדבר בתורה שיש תחיית המתים ודו"ק.