והשיב לב

שאלות ותשובות משולחנם של יועצים רבניים ומטפלים

שלו', ראשית אנו מתפעלים מידי שבוע מהעלון "הורינו" שבהוצאתכם, כל כך חשוב לחזק נושא זה בציבור שלנו, ומאמציכם ב"ה נושאים פרי, הנושא הוא בשיח כל המחנכים. זה נכנס כל כך חזק לציבור, שכבר ראינו חיבורים שיצאו לאור עם הפניה לעלון הורינו בשבוע פלוני וכו'

רציתי להתייעץ אתכם בנוגע להתאמת מטפלת או אשת חינוך הפועלת לפי השקפת התורה ומתוך מחויבות ברורה להלכות כיבוד הורים. בתי בת ה-18 מתמודדת עם קושי מסוים ביחסיה עם אמה. עד כה היא נוהגת בכבוד רב ומתמודדת בגבורה, אך היא חשה שהמצב הנוכחי "לא בריא", כלשונה, ומבקשת לשוחח עם איש מקצוע שיסייע לה לעשות סדר בדברים ולהתמודד נכון, כך שלא יישארו אצלה משקעים להמשך חייה. נשמח להכוונה.

שלום רב, יישר כוחכם על הדברים. ב"ה הציבור מתעורר, ואנו עצמנו מקבלים חיזוק אדיר מהציבור. הדור הצעיר, בנות צעירות, פונות ומבקשות דרך כיצד לכבד את הוריהן לצד קושי מסוים. השאלה שחוזרת שוב ושוב היא "כיצד לכבד", ולא "האם לכבד". זה מרגש, כי זה מראה שהדור הצעיר שואף

שורות שנכתבו מדם ליבה של נערה החווה קושי בכיבוד הורים, במכתב למנחת הורינו לאחר אחת הסדנאות

אני יושבת בחדר, מחזיקה בידיים את החוברת הזאת שאני אמורה - אבל לא מצליחה לכתוב בה, וחושבת: מה בעצם אני אמורה להעריך באבא שלי?! אי כותבת את זה עם כאב גדול, באמת. חיפשתי. באמת חיפשתי. ישבתי שעות והתאמצתי למצוא משהו אחד, רגע אחד, מילה אחת שאפשר להיאחז בה ולומר: על זה אני מעריצה אותו, אני מכבדת. ובכל פעם הגעתי למקום ריק. לא כי לא רציתי. כי כואב שם מדי.

חברות שלי מדברות על אבא כמו על סמכות גבוהה, מקום בטוח. אני שומעת אותן, מחייכת, ומשהו בפנים מתכווץ. אף אחד לא מלמד אותנו איך מתמודדים עם זה, ואיך מכבדים כשהלב אומר לך אחרת.

ואז אני נזכרת שהתורה לא כתבה "כבד את אביך ואת אמך אם הם ראויים לכך". היא כתבה את המצווה בלי תנאים. כשעמדנו בהר סיני, בין עשרת הדברות, ניתנה לנו גם המצווה הזאת, ובלי הערת שוליים. פעם חשבתי שזה לא הוגן. היום אני מבינה שיש בזה מסר גם אליי: התורה סומכת עליי שאני יכולה לעמוד בזה, גם כשקשה.

ויש דבר אחד שאני לא יכולה להתעלם ממנו. אני כאן. אני נושמת, אני חושבת, אני מרגישה, ואפילו הכאב הזה הוא חלק לאמת ברורה בדרך התורה, ואינו מתבלבל מ"עצות מקצועיות" שמובילות לניתוק.

דווקא האופי העצמאי של הדור הזה, "חסר המשמעת" כביכול, הוא עוצמתו. זהו דור שיותר ויותר מודע ואינו מוכן לקבל "עצה" להתנתק מהוריו, כבר לא מקבל בלי שאלות חוות דעת מסוכנת כזו, ודורש לקיים ולדבוק במצווה שהתחייבנו בה כולנו במעמד הר סיני: "כבד את אביך ואת אמך".

כדי שהשינוי הזה יחלחל גם אל עולם הטיפול, עד שמטפלות (וכמובן גם מטפלים) יחדלו לחלוטין מלנתק ילדים מהוריהם, עליהן לזכור תמיד שחובת הילד לכבד את הוריו חלה בכל עת, ושעליו למצוא דרך לקיימה מבלי להיפגע. זוהי גם טובתו של הילד: שלעולם לא יתנתק משורשיו.

נדרשת מהציבור דרישה חד-משמעית: איננו מוכנים לקבל מטפלים המנתקים, בשום צורה ואופן. רק אם הציבור יעמוד על כך בבירור עוד לפני תחילת הטיפול, יהיה ער ו"על הדופק", ולא יניח לטיפול להימשך אפילו פעם אחת עם מטפלת המחדירה ריחוק מההורים, הדבר אכן ישתנה, בס"ד.

לעניין ההמלצות והפרטים האישיים, נרחיב במסגרת פרטית.