יקח נא מעט מים ורחצו רגליכם והשענו תחת העץ
יקח נא מעט מים ורחצו רגליכם והשענו תחת העץ: ואקחה פת לחם וסעדו לבכם אחר תעברו כי על כן עברתם על עבדכם ויאמרו כן תעשה כאשר דברת:
והנבס"ד לפרש ההמשך, עפימש"כ בספר חקל יצחק עה"ת (בפרשתן עה"פ והשענו), דאיתא בפייט (יום שני דסוכות) אלים כהשעין אב תחת עץ סוכה, וכתב המטה לוי דהיינו כשהשעין אברהם את המלאכים תחת העץ, והיו יושבין תחתיו כתחת סוכה, וקשה, דהלא קיי"ל דאין עושין סוכה תחת האילן כדאיתא באו"ח (סי' תרכ"ו), אלא אם השפיל הענפים של האילן ויערבם עם הסכך ויהיה הסכך רבה עליהם ומבטלם, והקשה הטו"ז (סק"ב), הלא אין מבטלין איסור לכתחילה, ותירצו דהני מילי בדבר הרשות במקום שנהנה, אבל במצוה אמרינן דמותר לבטל איסור לכתחלה משום דאין לו הנאה מזה דקיי"ל מצות לאו ליהנות ניתנו עיי"ש עכ"ד.
ואיתא במסכת שבת (דף פ"ח:), אמר ר' יהושע בן לוי, בשעה שעלה משה למרום, אמרו מלאה"ש לפני הקב"ה, רבש"ע מה לילוד אשה בינינו, אמר להם לקבל תורה בא, אמרו לפניו חמדה גנוזה שגנוזה לך תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם אתה מבקש ליתנה לבשר ודם, מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו, ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים וכו', אמר לפניו, רבש"ע תורה שאתה נותן לי מה כתיב בה, אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, אמר להן כלום למצרים ירדתם לפרעה השתעבדתם תורה למה תהא לכם וכו' עיי"ש, מבואר מזה דלכן זכו בני ישראל לקבל התורה ולא המלאכים, מחמת שהמלאכים לא היו במצרים.
ולכאורה יש להעיר, דהנה המפ' הקשו דהיאך יצאו ישראל ממצרים קודם הזמן, דהגזירה היתה ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה, והם לא היו במצרים כ"א רד"ו שנים, ובספר ילקוט ראובני השלם פרשת בא (אות ק"ד) הביא מספר ציוני (פרשת לך לך) עה"פ והכנעני אז בארץ וז"ל, בברית בין הבתרים כשנגזר גלות על אבותינו, ירדו מלאכי השרת למצרים, ושהו שם עד שבאו ישראל לשם ויצאו משם, כל אותו זמן היו המלאכים שם, וכשנגאלו ישראל יצאו המלאכים אתם, ולכן התחיל חשבון הגאולה מברית בין הבתרים שהרי המלאכים נשתעבדו מאותה שעה, והיינו דכתיב יצאו כל צבאות ה' אלו המלאכים עכ"ל, וכיון דהמלאכים היו במצרים שוב נופל טענת משה כלום למצרים ירדתם, דהא לפי"ז היו במצרים, והדרא טענת המלאכים דהתורה שייכת להם.
אך איתא במד"ר פרשת בא (פרשה ט"ו-א), אמרו ישראל לפני הקב"ה רבון העולמים, ארבע מאות שנה אמרת לנו להשתעבד ועדיין לא שלמו, אמר להם כבר שלמו שנאמר (שה"ש ב-יא) הנה הסתיו עבר, ופי' ביפה תואר (שם) דקושי השעבוד הדומה לסתיו השלים הגלות עיי"ש, ולפי"ז י"ל דהמלאכים לא היו במצרים.
אך איתא במסכת שבת (דף י:), אמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב, לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים, שבשביל משקל שני סלעים מילת שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו, נתקנאו בו אחיו ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים עיי"ש, וכתבו התוס' (ד"ה ה"ג), ואע"ג דבלא"ה נגזר דכתיב ועבדום וענו אותם, שמא לא היה נגזר עליהם עינוי כ"כ אלא ע"י זה עכ"ד, הרי דקושי השעבוד הוא בשביל חטא דמכירת יוסף, וא"כ לא היה יכול להשלים הזמן דד' מאות שנה, וכתבו המפ' דתליא בהא, דאי נימא דמכירת יוסף נחשב לחטא אז קושי השעבוד בא לכפר על חטא דמכירת יוסף ולא השלים הזמן, משא"כ אי נימא דמכירת יוסף לא הוי חטא אז שפיר י"ל דקושי השעבוד השלים הזמן.
ואיתא (בבראשית רבה פרשה פ"ד-ז) עה"פ ויבא יוסף את דבתם רעה, מה אמר, ר' מאיר אומר, חשודין הן בניך על אבר מן החי וכו' עיי"ש, והקשו המפ' ממ"נ אם היה אמת שאכלו אבר מן החי, יוקשה על השבטים היתכן שיעברו בשאט נפש על איסור אבר מן החי דהוא מז' מצות שב"נ נצטוו עליהם, ואם לא היה אמת הדבר, היתכן דיוסף הצדיק יוציא חלילה שקר מפיו ויוציא שם רע על אחיו.
ובספר פרדס יוסף (פרשת וישב דף רס"ח ע"ד) כתב לתרץ, די"ל שעירבו האבר מן החי ברוב, דמדאורייתא בטל חד בתרי כמוש"כ הרא"ש במסכת חולין (פ"ז סי' ל"ה) ורק מדרבנן לא בטיל, וכיון דמדאורייתא שרי לכן אכלו ע"י ביטול, ואף שמדרבנן אסור לא חששו לקיים מצות דרבנן, וכמ"ש החיד"א דאף דאיתא במסכת יומא (דף כ"ח:) שהאבות קיימו כל התורה אפילו עירוב תבשילין עיי"ש, אף שעירוב תבשילין הוא מדרבנן, מ"מ על שאר מצות דרבנן לא חששו, ובפרט לגירסת הרשב"א דגריס בגמ' אפילו עירוב תחומין שהוא איסור דאורייתא, א"כ בודאי י"ל שעל שום איסור דרבנן לא חששו, ולכן א"ש מה שאכלו אבר מן החי ע"י ביטול ברוב, כיון דמדאורייתא שרי עכ"ד, וכ"כ בספר בנין דוד פרשת מקץ (אות ס"ג).
ולכאורה יש להעיר, לפי"מ שכתב בשו"ת אמרי כהן (סי' כ"ג) לחדש דקודם מתן תורה היה אסור אבר מן החי בהנאה, לפי"מ שכתב המנחת חינוך (מצוה י"ד אות ח'), דלבני נח מהראוי שיותסר אבר מן החי בהנאה גם כן, כיון דקיי"ל כר' אבהו במסכת פסחים (דף כ"א:), דכל מקום שנאמר לא תאכל גם איסור הנאה במשמע, א"כ ה"ה באיסור אבר מן החי דבני נח מוזהר עליו, אסור בהנאה ג"כ עליו, ואף דבמסכת פסחים (דף כ"ב.) אמרינן דאבר מן החי מותר בהנאה משום דאיתקש לדם, מ"מ אצל ב"נ לא שייך ההיקש, די"ג מדות לא שייך אצלם, אך באמת מותר לבני נח מכח מי איכא מידי דלישראל שרי ולבן נח אסור, וכיון דלישראל מותר בהנאה שרי גם לבני נח עכ"ד המנ"ח.
אך לדברי המהר"ש יפה מובא בפרשת דרכים (דרך האתרים דרוש א'), דאף למאן דס"ל מי איכא מידי דלישראל שרי ולבן נח אסור, זהו דוקא לאחר שכבר הותר לישראל, ליכא למימר דלבני נח יהיה אסור, אבל מעיקרא קודם מתן תורה דלא הותר עוד לישראל, שפיר היה אסור לבני נח עיי"ש, ובספר שושנת העמקים (כלל ט"ז), נמצא לפי"ז דקודם מ"ת היה אסור אבמה"ח בהנאה, כיון דעיקר היתר הנאה הוא משום מי איכא מידי וכו' לפי"ד המנ"ח הנ"ל, א"כ קודם מ"ת דלא שייך מי איכא מידי, שפיר י"ל דהיה אסור אבמה"ח בהנאה לב"נ וכו' עיי"ש.
ולפמש"כ בחוו"ד (סי' צ"ט סק"ח), ובספר ישועות יעקב (חאו"ח סי' תרע"ז), ובשו"ת מהרש"ם (ח"א סי' קל"ו), דבאיסורי הנאה לכו"ע אין מבטלין איסור לכתחלה מה"ת, דמה שנהנה מהביטול הוי כנהנה מאיסור הנאה עיי"ש, א"כ הדקל"ד איך אכלו השבטים אבר מן החי, דאי"ל דאכלו ע"י ביטול וס"ל דאין מבטלין איסור לכתחלה הוא רק מדרבנן, דהא כיון דאבר מן החי קודם מ"ת היה אסור בהנאה לב"נ, ובאיסורי הנאה כו"ע מודים דאין מבטלין איסור לכתחלה מה"ת.
ובשו"ת אבני ציון (ח"ג סי' ע"ה אות א') כתב, דמ"ש החוו"ד דבאיסורי הנאה לכו"ע אין מבטלין לכתחלה מה"ת, תליא בפלוגתא אי מצות ליהנות נתנו או לאו ליהנות נתנו, דאיתא במסכת יבמות (דף ק"ג:), חלצה בסנדל של עכו"ם ושל משמשי עכו"ם חליצתה כשרה, ופירש"י משום דלאו לשריפה קיימי דאית ליה תקנתא בביטול, ואי משום דאסור בהנאה, חליצה לאו הנאה הוא דמצות לאו ליהנות ניתנו עיי"ש, ולכאורה קשה הא אית לה הנאה דמותרת עי"ז לינשא, ותי' הרשב"א והרמב"ן שם דכיון דגם מקודם היתה יכולה לינשא ורק האיסור היה מעכב עליה, נמצא שכל הנאתה הוא רק מה שיכולה עכשיו להינשא מבלי שתעבור על איסור, וזה חשוב ג"כ רק כהנאת מצוה דל"ה הנאה דמללה"נ עיי"ש.
ולפי"ז י"ל דה"ה במבטל איסור, לא חשיב נהנה במה שיכול לאכול ע"י הביטול, כיון דגם לפני הביטול היה יכול לאכול, ורק דאז היה עובר על איסור, ועכשיו ע"י הביטול יכול לאכלו בהיתר, ונמצא שכל מה שהרויח ע"י הביטול הוא רק שיכול לאכול בהיתר, וזה חשיב רק כהנאת מצוה דמללה"נ, וא"כ אין הכרח לומר דבאיסורי הנאה לכו"ע אין מבטלין, כיון די"ל דזה לא חשוב הנאה, משא"כ למ"ד מצות ליהנות ניתנו והנאת מצוה חשיבא הנאה, א"כ ודאי דמה שיכול לאכלו ע"י ביטול חשיב כנהנה מהאיסור, ולכן ודאי דלכו"ע אין מבטלין איסורי הנאה מה"ת עכ"ד האבני ציון עיי"ש.
ולפי"ז י"ל דיוסף והשבטים פליגי אי מצות ליהנות ניתנו או לאו ליהנות ניתנו, דיוסף ס"ל מצות ליהנות ניתנו, ולפי"ז אסור לבטל איסורי הנאה מה"ת, דהלא נהנה במה שמבטלו ונתרבה ההיתר, ולכן הוציא דבה עליהם שאוכלים אבר מן החי, והשבטים ס"ל מצות לאו ליהנות ניתנו, ולפי"ז באיסורי הנאה נמי אמרינן דמותר לבטל לכתחלה, ולכן אכלו אבר מן החי ע"י ביטול ברוב.
אמנם איתא (בשמות רבה פרשה כ"ח-א) באותה שעה בקשו מלאכי השרת לפגוע במשה, עשה בו הקב"ה קלסטירין של פניו של משה דומה לאברהם, אמר להם הקב"ה אי אתם מתביישין הימנו, לא זהו שירדתם אצלו ואכלתם בתוך ביתו וכו' עיי"ש, ובדעת זקנים לבעלי התוספות (פרשת וירא) הביא ממדרש, כשרצה הקב"ה ליתן התורה לישראל, אמרו המלאכים תנה הודך על השמים, אמר להם כתיב בתורה לא תבשל גדי בחלב אמו, ואתם כשירדתם למטה אכלתם בשר בחלב, שנאמר ויקח חמאה וחלב ובן הבקר אשר עשה, מיד הודו להקב"ה, והיינו דכתיב כי על פי הדברים האלה כרתי עמך ברית וגו', ולעיל מיניה כתיב לא תבשל גדי בחלב אמו עיי"ש, מבואר מזה דלכן לא יתכן ליתן התורה להמלאכים משום שאכלו בשר בחלב.
וכתב בספר תורה משה להחת"ס ז"ל (פרשת וירא), דלפי פשטות הקרא משמע דלא אכלו בשר בחלב יחד, רק דמקודם אכלו חמאה וחלב ואח"כ בשר, וכמו שפירש"י קמא קמא שתיקן אמטו ואייתו קמייהו, ומאי איסור בשר בחלב איכא, וצ"ל, דמבואר בשו"ע (יו"ד סי' פ"ט סעיף ב') דצריך לקנח פיו בין חלב לבשר עיי"ש, ואין קינוח אלא בפת, ולחם לא הביא לפי שפירסה שרה נדה ולא היה קינוח והיה אסור להם לאכול בשר, וכיון שאכלו עברו על איסור דבשר בחלב, ולכן לא קיבלו התורה עיי"ש.
ומעתה יבואר, והשענו תחת העץ דהיינו דיושבין בסוכה, וקשה הלא אין עושין סוכה תחת האילן, וע"כ דהשפיל הענפים ויערבם עם הסכך, וע"ז קשה הלא אין מבטלין איסור לכתחילה, וע"כ דגבי מצוה מבטלין איסור לכתחילה משום דמצוות לאו ליהנות ניתנו, וא"כ הצדק הוא עם השבטים, ומעתה י"ל דקושי השעבוד השלים, והמלאכים לא היו במצרים, ומעתה אף אם יביא להם פת ויוכלו לעשות קינוח, עכ"ז לא יקבלו את התורה כיון דלא היו במצרים, ולכן ואקחה פת לחם וגו' ודו"ק.
ואקחה פת לחם וסעדו לבכם אחר תעברו כי על כן עברתם על עבדכם ויאמרו כן תעשה כאשר דברת: ואיתא במדרש, היה איוב מתרעם על היסורים שבאו עליו, כיון שראה אברהם אבינו אמר לאורחים ואקחה פת לחם וסעדו לבכם וגו' נתקררה דעתו (מובא בספר אבקת רוכל), והוא פלאי.
והנבס"ד, דאיתא במסכת ב"ב (דף י.) שאל טורנוסרופות הרשע את ר"ע, אם אלקיכם אוהב עניים הוא, מפני מה אינו מפרנסם, א"ל כדי שניצול אנו בהן מדינה של גיהנם, א"ל אדרבה זו שמחייבתן לגיהנם, אמשול לך משל למה הדבר דומה, למלך בשר ודם שכעס על עבדו וחבשו בבית האסורין, וצוה עליו שלא להאכילו ושלא להשקותו, והלך אדם אחד והאכילו והשקהו, כששמע המלך לא כועס עליו, ואתם קרויין עבדים שנאמר כי לי בני ישראל עבדים, אמר לו ר"ע, אמשול לך משל למה הדבר דומה, למלך בשר ודם שכעס על בנו וחבשו בבית האסורין, וצוה עליו שלא להאכילו ושלא להשקותו, והלך אדם אחד והאכילו והשקהו, כששמע המלך לא דורון משגר לו, ואנן קרויין בנים דכתיב בנים אתם לה' אלקיכם עיי"ש, ובספר פרשת דרכים כתב דזה פירוש הפסוק צדקה תרומם גוי אילו ישראל, וחסד לאומים חטאת מה שעושים חסד לאומים חטאת דהם נקראים עבדים כדברי הגמרא הנ"ל עכ"ד.
ובספר משען המים (פרשת ברכה) כתב, דלפי"ז קשה היאך עשה אברהם חסד עם עוברים ושבים ומאכילם, הלא אז כולם ערלים ערביים היו וחסד לאומים חטאת, וצ"ל דאיתא במדרש רבה דלאחר שאכלו ושתו אמר להם ברכו לאלקי שמים וארץ, ואם לאו הריני נוטל מה שבידך, כי כך וכך הוצאתי בשר, וכך וכך לחם, ושאר דברים עיי"ש, וא"כ כיון דגיירו אחר כך שפיר דמי, וכתב שמצא קושיא זו וגם התירוץ בספר פרשת דרכים (דרך צדקה).
ובס' עיר דוד הביא בשם יפה תואר שהקשה, מאי אהני ליה בגירות זה, הא הוה אונס, והוי שלא לשמה, ותירץ היפה תואר, אף דהוי שלא לשמה, מתוך שלא לשמה בא לשמה עכ"ד. ובס' יד אבי שלום (פ' בא דף כ"א:) כתב, דאי ס"ל תפלות כנגד תמידין תקנום, אז תפלה צריך כוונת הלב כמו קרבן שהמחשבה מפגל, כך התפלה מחשבה פוסלת בו, ופירוש הפסוק ולעבדו בכל לבבכם איזה עבודה שהיא בלב הוי אומר זו תפלה, ולא כפשוטו ולעבדו בכל לבבכם על כל התורה ומצוות שצריך ללמוד לשמה, רק מותר ללמוד אף שלא לשמה ומתוך שלא לשמה בא לשמה, אבל אי ס"ל תפלות אבות תקנום ואינו דוגמת קרבן ואין צריך כוונה לתפלה ופירוש ולעבדו בכל לבבכם על תורה ומצוות שצריך ללמוד לשמה עכ"ד.
ואיתא במסכת קידושין (דף כ"ג:), אמר רב הונא בריה דרב יהושע, הני כהני (לענין הקרבת קרבנות) שלוחי דרחמנא נינהו, דאי סלקא דעתך שלוחי דידן נינהו מי איכא מידי דאנן לא מצי עבדינן ואינהו מצי עבדי עיי"ש, והקשו התוס' (ד"ה דאמר), דבמסכת נדרים (דף ל"ה:) מיבעיא ליה להגמ' אי כהני שלוחי דידן נינהו או שלוחי דרחמנא, ולא איפשטא האיבעיא, ולמה לא פשטוה מהא דר"ה בריה דרב יהושע עכ"ק.
ובס' בנין שלמה על הרמב"ם הל' תפלה (פ"א-ה"א) כתב לתרץ קושית התוס' הנ"ל, דהנה בקידושין (שם) פריך הגמרא על ר"ה בריה דרב יהושע, ולא, הא עבדא דאיהו לא מצי מקבל גיטיה ושליח מצי משוי, ומשני, ולא היא, ישראל לא שייכי בתורת קרבנות כלל (שיהיו הן עובדים את העבודה), עבד שייך בגיטין, דתניא נראין הדברים שהעבד מקבל גיטו של חבירו מיד רבו של חבירו (אם אינו מקבל גיטו משום דלא יצא הגט מרשות רבו מקבל הוא גט לחברו שאינו עבדו של רבו אלא של איש אחר דהא יצא הגט לרשות שאינו שלו), אבל לא מיד רבו שלו (אם היו שניהם של איש אחד) הרי מזה דאם שייך במקצת אותו דבר הו"ל בגדר מצי עבד דמצי משוי שליח, ולפי"ז למ"ד דתפלות כנגד תמידין תקנום, א"כ ישראל נמי איתנייהו בתורת קרבנות דהרי רמיא עליה חובת תפלה, וא"כ י"ל דמשו"ה כהני הוי שלוחי דידן כיון דכל ישראל נחשבו בגדר איתנייהו במקצת תורת קרבנות משום דתפלות כנגד תמידין תקנום והו"ל התפלה כעין עבודה, ועיין בטו"ז או"ח (סי' ק"כ סק"א) דלחד פירושא ואשי ישראל הכוונה על התפילות, דתפילה דהוא נגד הקרבנות נקרא אשי ישראל, הרי שהתפלה בגדר עבודת קרבנות, ומשו"ה שפיר י"ל דכהנים הוי שלוחי דידן.
ובזה מתורץ קו' התוס', די"ל דר"ה בריה דרב יהושע ס"ל דתפלות כנגד אבות תקנום, ולכן לדידיה העבודה הו"ל בכלל מידי דלא מצי עביד, וע"כ ס"ל דכהנים הוי שלוחי דרחמנא, אבל הגמ' במסכת נדרים קאי להמ"ד דתפלות כנגד תמידין תקנום, והו"ל בכלל מצי עביד, ולכן שפיר איבעיא ליה אי הוה שלוחי דידן או שלוחי דרחמנא, אמנם ר"ה בריה דר' יהושע דס"ל דשלוחי דרחמנא נינהו דמי איכא מידי וכו' ס"ל כמ"ד דתפלות אבות תקנום וא"כ ישראל ליתנייהו כלל בתורה קרבנות, משום הכי לא מצי משוי לכהנים לשלוחי אבל הגמ' בנדרים ס"ל דתפלות כנגד תמידין תקנום ושפיר מצינן למימר דכהנים שלוחי דידן נינהו עכ"ד, וכ"כ בספרו חכמת התורה פ' לך (דף שכ"ז.) עיי"ש.
והיוצא לנו מזה דאי ס"ל דתפלות כנגד תמידין תקנום, אז י"ל דכהנים הוה שלוחי דידן, משא"כ אי ס"ל דתפלות אבות תקנום, אז י"ל דכהנים הוה שלוחי דרחמנא.
ובספר מאמר מרדכי (בפרשתן) כתב וז"ל, והנה ידוע איוב שהקריב עולות על הרהור הלב, באומרו אולי חטאו בני, והקריב בלא דעת בניו הגדולים, דודאי הם לא גילו על עוונם בפני אביהם, דאם גילו קשה למה אמר אולי, מכיון דגילו ודאי חטאו מה לשון אולי, וצ"ל שלא שאל את פיהם והקריב עולות לכפרה, וקרבן כזה היתה צריכה דעת בעלים, וא"כ לחטא יחשב לאיוב דצריך דעת בעלים, ולכן קיטרוג השטן עליו שהקריב עולות בלא ידיעת הבעלים עד שבאו יסורים עליו עיי"ש.
ובמסכת קידושין (דף כ"ג:) בתוס' ד"ה דאמר רב הונא כתבו, דהנפקא מינה אי ס"ל כהנים הוי שלוחי דידן או שלוחי דרחמנא, היכא דהכהן הקריב שלא לדעת הבעלים, דאי ס"ל דכהנים שלוחי דרחמנא נינהו הוי הקרבן כשר, ואי ס"ל דהוי שלוחי דידן אינו כשר כיון שהקריב שלא מדעת הבעלים עיי"ש.
ובזה יבואר דברי המדרש, דאיוב היה מתרעם על היסורים, דאי"ל דהוא בשביל שהקריב עולות בלי ידיעת בעלים, שהרי עכצ"ל דכהנים הוי שלוחי דרחמנא דמי איכא מידי וכו', ואי הוי שלוחי דרחמנא מותר להקריב קרבן בלי ידיעת בעלים, אך כשראה שאמר אברהם ואקחה פת לחם, ולכאורה קשה כיון שנדמו לו כערביים וחסד לאומים חטאת, וע"כ כיון דגיירם אח"כ שפיר דמי, ואף דהוי באונס והוי שלא לשמה, אך מתוך שלא לשמה בא לשמה, ומעתה ס"ל תפילה כנגד תמידין תקנום, ומעתה שפיר י"ל דכהנים הוי שלוחי דידן ואסור להקריב קרבן בלי ידיעת בעלים, ואז נתקררה דעתו ודו"ק.
