הרה"ח אריה קדם - ר"מ בישיבת תות"ל לוד, אה"ק
בשיחת ש"פ ויצא תשנ"ב, מדבר הרבי על חיבור הרוחניות וגשמיות הנלמד מכך שיום ההולדת וההילולא של אדמו"ר האמצעי חלים באותו תאריך - ט' כסלו.
בהמשך לכך מבאר הרבי את פרשת השבוע, ועוסק בנושא שינתו של יעקב בבית א-ל, בדרכו לבית לבן. הרבי מקשה, שלכאורה, זהו דבר שאינו מתקבל על הדעת: הרי כל י"ד השנים שהיה יעקב בבית שם ועבר לא שכב לישון, ודוקא בהגיעו למקום המקדש, המקום הקדוש ביותר, נשכב יעקב לישון? מזה מוכיח הרבי, ששכיבת יעקב היתה ענין למעליותא.
רוחניות וגשמיות בהשוואה
כדי להבין זאת, מקדים הרבי ומבאר את משמעותו של ענין השכיבה בכלל. כשאדם עומד, הראש וחלקי גופו העליונים נמצאים מעל לרגליים וחלקי גופו התחתונים; אך כשאדם שוכב, הראש והרגליים הינם בהשוואה אחת. אף אחד מהם לא נמצא מעל חברו. דבר זה רומז על השוויון בין הכוחות הרוחניים שבאדם - הראש, לבין הכוחות הגשמיים שלו - הרגליים.
כעת ניתן להבין מדוע יעקב שכב דוקא במקום המקדש. שכן דוקא במקום זה, בו ישנו גילוי העצמות - שלגביו רוחניות וגשמיות הינם בהשוואה אחת - מבטל יעקב את עצמו, באופן שהראש והרגל הינם בהשוואה אחת.
ההתבטאות של השוואת הראש והרגל בחיי היום יום שלנו, היא כשאנחנו מבטלים את עצמנו לרבי. שכן לגבי הרבי, המסמל את כח העצמות, הן הכוחות הרוחניים והן הכוחות הגשמיים שלנו הם בביטול גמור.
משמעותו של ביטול זה היא - שגם השכל, שמצד עצמו הוא כח נעלה, צריך להתבטל לרבי. לא לנהוג לפי החלטותיו השכליות, אלא לפי רצונו של הרבי.
מקרה מביך...
ניתן להביא דוגמא לזה, ממקרה מענין ששמעתי בעבר:
בשנים שלמדתי ב-770, שיתף אותי חבר בחוויה מטלטלת שעברה עליו במבצעים. מדי יום שישי נהג להסתובב עם חבר נוסף בין מסדרונות המשלחת הכלכלית של ישראל בניו יורק. היו אנשים בודדים שתמיד ניאותו להניח תפילין, היו כאלו שניאותו מדי פעם (למשל, לפני ראש חודש) והיו כאלו שסירבו בקביעות, בנימוס או לא כל כך.
אחד מהסרבנים המנומסים הקבועים היה יהודי מבוגר, ישראלי יורד, שנטל חלק בתחזוק מערכת המחשבים של המשלחת. הנכונות שלו כלפי הבחורים התחילה והסתיימה בזה שהואיל בטובו לקחת מהם עלון לכבוד שבת.
ביום שישי אחד התפתחה שיחה באחד המשרדים על נישואי תערובת. את הנושא העלה יהודי נחמד, מאלה שהניחו תפילין לכבוד ראש חודש. הבחורים שלנו הציגו כמובן את עמדת התורה, שאינה מתפשרת ולא מתירה בשום אופן שהוא תופעה כזו.
ופתאום היהודי המבוגר 'שלנו' התעורר. שאל שאלות, חידד תובנות. ואז, פתאום הוא ירה לחלל החדר: 'תשמעו, הבן שלי נשוי לגויה. הם חיים נפלא. יש להם ילדים. כן, הנכדים שלי... אתה רוצה לומר לי', פנה אל הדומיננטי יותר שבין הבחורים, 'שהתורה מחייבת אותם להרוס את התא המשפחתי שלהם, לקרוע את כל נימי הרגש שקושרים ביניהם?'...
כשאתה מקבל החלטות שלא מבוססות על הראש 'שלך', אלא אך ורק כמשרת את רצון הבורא, כפי שמתגלה אלינו דרך הרבי - אז, אפילו במקומות שנראים לך הכי 'חרן' שבעולם, מתגלה עצמותו ומהותו של הקב"ה
האם להקשיב לשכל?
השאלה נותרה תלויה באוויר והבחור שלנו הרגיש שהוא ממולכד. האיש מחכה למוצא פיו, כאילו רוצה לוודא האם יש סיכוי שהם עוד יחליפו ביניהם אי פעם מילה או לא...
היה ברור לבחור שאם יענה ברורות, כי אכן אין מקום לפשרות וזו דעת התורה - הוא מפסיד סופית את הסיכוי האחרון להחליף מילים באידישקייט עם הסבא הכאוב.
היתה לו שבריר של שנייה להחליט האם להיות פחות נחרץ ויותר נחמד, כדי לשמור על קשר של שפיות עם האיש, קשר שייתן סיכוי להמשיך לדבר אתו ולחבר אותו אל המסורת - או שעם כל הרצון הטוב, אסור לו לסטות אף לא כמלוא נימה מהאמת האחת והמוחלטת של התורה. אין לו ברירה אלא להשמיע את האמת כמו שהיא, גם אם היא לא תישמע נעימה, וגם אם זה יגבה מחיר כואב של הפסד הפצת יהדות.
והוא החליט. הוא החליט שהוא שליח. הוא בטל אל המשלח, ואין לו שום רשות להציג אמת מסולפת, מעוותת. הוא חייב לומר את האמת כמו שהיא. וזה מה שהוא עשה...
השקט שנותר בחדר הקטן ברגעים שלאחר שענה, היה סמיך ומעיק. ואז, שוב בהחלטת בזק, לכאורה לא שפויה לגמרי, שבר הבחור את השקט ופנה אל האיש: 'אולי הפעם תרצה להניח תפילין?'...
אין לבחור שום הסבר מניין יצאה מתוכו השאלה הכי לא מתאימה באותו רגע. גם ללא ההתפתחות של אותו שבוע, היה זה די הזוי מצדו לשוב ולהציע לאיש להניח תפילין. בתור סרבן מנוסה ועקבי, לא הייתה סיבה הגיונית שהוא ייתן הפעם תשובה אחרת מתמיד. קל וחומר לאחר שהוטחה בפניו אמת כל כך מרגיזה ומכאיבה.
ביטחון בכח המשלח
אבל כנגד כל ההיגיון, הוא נתן תשובה שונה מתמיד, מוזרה משהו: 'בשבוע הבא'... וכך היה. בשבוע שלאחר מכן הוא הניח תפילין.
יכול להיות שלפסיכולוגים יהיו הסברים שונים ומשונים להתרחשות המוזרה הזו. אבל לנו כחסידים, שליחים של הרבי, יש הסבר מאוד ברור: כשאתה דבק בָּאמת ובטל למשלח, כשאתה מקבל החלטות שלא מבוססות על הראש 'שלך', דהיינו - אינך מוחק את הראש שבך, אינך חדל מלקבל החלטות; אתה מקבל החלטות בראש אבל לא מזהה אותו כמשהו 'שלך', אלא אך ורק כמשרת את רצון הבורא כפי שהוא מתגלה אלינו דרך הרבי.
בדרך כזו - נבקעות גם החומות שנראות הכי בלתי חדירות, בעיתויים הכי בלתי צפויים. אפילו במקומות שנראים לך הכי 'חרן' שבעולם - גם שם מתגלה עצמותו ומהותו של הקב"ה. כי זה הקוד להצליח במשימה: להשתמש בראש וגם ברגל - אבל זה כמו זו בטלים לחלוטין "לגילוי פשיטות העצמות של עצמות ומהות ית', כפי שזה מתגלה בפשיטות העצמות של משיח צדקנו".