הקדמה לפרשת ויצא
ס֥וֹף דָּבָ֖ר הַכֹּ֣ל נִשְׁמָ֑ע אֶת-הָאֱלֹהִ֤ים יְרָא֙ וְאֶת-מִצְוֺתָ֣יו שְׁמ֔וֹר כִּי-זֶ֖ה כָּל-הָאָדָֽם (קהלת, יב,יג')
ונדרש פסוק זה בברכות ו: וכן בשבת דף ל עמ' ב' בג' אופנים:
מאי כִּי זֶה כָּל-הָאָדָם
א. ר' אליעזר אומר כל העולם כולו לא נברא אלא בִּשְׁבִיל זֶה. [בשביל הירא-שמים].
ב. ר' אבא בר כהנא אמר שָׁקוּל זֶה כנגד כל העולם כולו.
ג. שמעון בן עזאי אומר ואמרי לה שמעון בן זומא אומר לא נברא כל העולם כולו אלא לִצֶוֶות לִזֶה. [מלשון צוותא, יחדיו, ויש מנקדים לִצְוָות לזה].
ומפרש המהרש"א שאין מחלוקת בדברי התנאים הנ''ל, אלא ג' עולמות הן, הנתונים בידי האדם הירא-שמים: עולם המלאכים, עולם התיכון ועולם התחתון.
וביאור דבריו:
א. לר''א שאמר כל העולם כולו לא נברא אלא בִּשְׁבִיל זֶה, נתכוון לעולם המלאכים.
ב. לר' אבא בר כהנא שאמר שָׁקוּל זֶה כנגד כל העולם כולו, נתכוון לעולם התיכון הוא עולם התכונה, השמש והירח והכוכבים.
ג. לשמעון בן עזאי או לשמעון בן זומא שאמר לא נברא כל העולם כולו אלא לִצֶוֶות לִזֶה, נתכוון לעולם תחתון [הוא עולם העשייה] שלא נברא אלא להיות לו לצוותא בעלמא ולשמשו.
ואשר על כן, לעומקו של מקרא, תבואר פרשת ויצא וכן פרשת וישלח על פי המהרש"א הנ"ל: שכל ג' העולמות הנתונים בידי הירא שמים, נתקיימו ביעקב אבינו שנאמרה בו יראת אלקים ככתוב: (כח,יז') וַיִּירָא֙ וַיֹּאמַ֔ר מַה-נּוֹרָ֖א הַמָּק֣וֹם הַזֶּ֑ה וגו'.
והרי נמצא יעקב שולט בעולם המלאכים שנא' (כח,יב') וְהִנֵּה֙ מַלְאֲכֵ֣י אֱלֹהִ֔ים עֹלִ֥ים וְיֹרְדִ֖ים בּֽוֹ, וכן לקמן (לב,ד') וַיִּשְׁלַ֨ח יַֽעֲקֹ֤ב מַלְאָכִים֙ לְפָנָ֔יו ופירש רש''י מלאכים ממש.
וכן נמצא יעקב שולט בעולם התיכון, הוא עולם התכונה, השמש והירח והכוכבים, שנא' (כח,יא') וַיָּ֤לֶן שָׁם֙ כִּי-בָ֣א הַשֶּׁ֔מֶשׁ ששקעה חמה בעבורו, וכן וַיִּזְרַח-ל֣וֹ הַשֶּׁ֔מֶשׁ (לב,לב').
וכן נמצא שולט הוא בעולם התחתון, עולם הטבע והעשייה, שנא' וַיָּ֤גֶל אֶת-הָאֶ֙בֶן֙ מֵעַל֙ פִּ֣י הַבְּאֵ֔ר. (כט,י') וכפירוש רש''י: כמי שמעביר את הפקק מעל פי צלוחית, להודיעך שכחו גדול.
ועוד יֵאָמֵר לעומקו של מקרא, כי שלשה עולמות אלו הם כנגד ג' סוגים של יראת שמים, ושלשתם נתקיימו ביעקב:
א. יראת הרוממות כנגד עולם עליון הוא עולם המלאכים. ככתוב: (כח,יז') וַיִּירָא֙ וַיֹּאמַ֔ר מַה-נּוֹרָ֖א הַמָּק֣וֹם הַזֶּ֑ה אֵ֣ין זֶ֗ה כִּ֚י אִם-בֵּ֣ית אֱלֹהִ֔ים וְזֶ֖ה שַׁ֥עַר הַשָּׁמָֽיִם.
ב. יראת חטא כנגד עולם התכונה, ככתוב: [וישלח, לב,ח'] וַיִּירָ֧א יַֽעֲקֹ֛ב מְאֹ֖ד וַיֵּ֣צֶר ל֑וֹ וכפירוש רש''י שם: וַיִּירָ֧א שמא יֵּהָרֵג, ויצר לו, אם יהרוג הוא את אחרים. ויהיה נחשב שופך דמים כאחיו עשו, וכפי שאמרו [שבת קנו.] שמזל מאדים, יכול להשפיע על האדם להיות שופך דמים, ויעקב שלט בתכונה ובמזלות לבלתי היות שופך דמים כאחיו, בכח היראת חטא שלו.
ג. יראת העונש, כנגד עולם העשייה, וכאומרו לרבקה אמו [תולדות כז,יב']: אוּלַ֤י יְמֻשֵּׁ֙נִי֙ אָבִ֔י וְהָיִ֥יתִי בְעֵינָ֖יו כִּמְתַעְתֵּ֑עַ וְהֵבֵאתִ֥י עָלַ֛י קְלָלָ֖ה וְלֹ֥א בְרָכָֽה: וַתֹּ֤אמֶר לוֹ֙ אִמּ֔וֹ [שם כז,יג']: עָלַ֥י קִלְלָתְךָ֖ בְּנִ֑י. ולא חששה שתחול עליה הקללה של יעקב כי ידעה שבכח היראת עונש של בנה לא יאונה לו כל רע, אלא אדרבה, תחול עליו רק ברכה.
ועוד יֵאָמֵר לעומקו של מקרא, כי יתבאר הפסוק בקהלת ס֥וֹף דָּבָ֖ר הַכֹּ֣ל נִשְׁמָ֑ע אֶת-הָאֱלֹהִ֤ים יְרָא֙ וְאֶת-מִצְוֺתָ֣יו שְׁמ֔וֹר כִּי-זֶ֖ה כָּל-הָאָדָֽם (קהלת, יב,יג') ועל פי דברי התנאים הנ''ל בדרך נוספת: שיכוונו דבריהם כנגד ג' עולמות של הנשמה:
א. עולם הזה, בו הנשמה בגוף, וכנגד זה אמר שמעון בן עזאי או שמעון בן זומא: לא נברא כל העולם כולו אלא לִצֶוֶות לִזֶה. ועל דרך "אל תקרי". אל תקרי צֶוֶות אלא צְבָת. כמשנה ו' בפרק ה' של פרקי אבות: עֲשָׂרָה דְבָרִים נִבְרְאוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת [וְיֵשׁ אוֹמְרִים] אַף צְבָת בִּצְבָת עֲשׂוּיָה. והיינו שבעולם הזה הגוף והנשמה אחוזים זה בזה כצבת בצבת עשוייה, ואינם יכולים זה בלא זה, והם משמשים זה את זה כל אחד לצוותא לשני, והיינו שאמר לִצֶוֶות לִזֶה.
ב. עולם הנשמות, לאחר פטירת האדם, וכר' אבא בר כהנא שאמר שָׁקוּל זֶה כנגד כל העולם כולו, ויהיה אומרו שָׁקוּל מלשון משקל על המאזנים. שם, בעולם הנשמות, שוקלים את האדם לשפטו עבירות כנגד זכויות, ואם זכה מתקיים כנאמר על ידי דניאל [יב,ג']: וְהַ֨מַּשְׂכִּלִ֔ים יַזְהִ֖רוּ כְּזֹ֣הַר הָרָקִ֑יעַ וּמַצְדִּיקֵי֙ הָֽרַבִּ֔ים כַּכּוֹכָבִ֖ים לְעוֹלָ֥ם וָעֶֽד.
ג. עולם התחייה, בו יורדת הנשמה מעולם הנשמות לדשן העצמות בקבר ולהעלותו לתחיית המתים. וכר' אליעזר שאמר: כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זֶה. שֶׁכָּל עולם התחייה לא נברא אלא בשביל הירא שמים.
או כלך לדרך זו: שֶׁכָּל עולם התחייה לא נברא אלא בשביל זֶה אותה העת שבה עתידים הצדיקים להצביע על הקב''ה ולומר הִנֵּה אֱלֹהֵינוּ זֶה כמובא בסוף מסכת תענית [לא.]: אמר עולא ביראה אמר רבי אלעזר עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות מחול לצדיקים והוא יושב ביניהם בגן עדן וכל אחד ואחד מראה באצבעו שנאמ' {ישעיה כה-ט} וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הִנֵּה אֱלֹהֵינוּ זֶה קִוִּינוּ לוֹ וְיוֹשִׁיעֵנוּ זֶה ה' קִוִּינוּ לוֹ נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בִּישׁוּעָתוֹ. שלא נברא האדם אלא כדי להגיע לעולם שכולו טוב, לעולם תחיית המתים. שכל תכליתו של האדם הוא לזכות לעולם התחייה והוא עולם הבא האמור במשנה א' בפרק חלק: כָּל יִשְׂרָאֵל יֵשׁ לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא וכמסקנת הגמרא שם, [סנהדרין צ.] שהכופר בעולם הבא הוא תחיית המתים לא יהי לו חלק בתחיית המתים. וכל המאמין בתחיית המתים והיינו יראת הרוממות, הרי יש לו חלק לעולם הבא, בתחיית המתים. ככתוב בשירת האזינו [לב,ט']: כִּ֛י חֵ֥לֶק יְהֹוָ֖'ה עַמּ֑וֹ יַֽעֲקֹ֖ב חֶ֥בֶל נַֽחֲלָתֽוֹ. וכדברי רב יצחק בשם ר' יוחנן [תענית ה:] יעקב אבינו לא מת וכדמסיים שם: מה זרעו בחיים אף הוא בחיים.
וַיֵּצֵ֥א יַעֲקֹ֖ב מִבְּאֵ֣ר שָׁ֑בַע וַיֵּ֖לֶךְ חָרָֽנָה (כח,י')
פירש רש"י: וַיֵּצֵא. לא היה צריך לכתוב אלא וילך יעקב חרנה ולמה הזכיר יציאתו אלא מגיד שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם שבזמן שהצדיק בעיר הוא הודה הוא זיוה הוא הדרה יצא משם פנה הודה פנה זיוה פנה הדרה. וכן (רות א) ותצא מן המקום האמור בנעמי ורות.
ויש להבין מה בא רש"י לחדש לנו על ידי רות.
ולעומקו של מקרא, י''ל שבא לברר מה תכלית יציאתו של יעקב אבינו. האם כדי לברוח מעשו או כדי להקים ולבנות את בית ישראל.
והנה כי כן יגלו לנו הפסוקים במגילת רות כי תכלית יציאתן של רות ונעמי משדה מואב חזרה לארץ ישראל, היא לבנות את בית ישראל, כפי שמובא בהמשך מגילת רות וַיֹּאמְרוּ כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּשַּׁעַר וְהַזְּקֵנִים עֵדִים יִתֵּן ה' אֶת הָאִשָּׁה הַבָּאָה אֶל בֵּיתֶךָ כְּרָחֵל וּכְלֵאָה אֲשֶׁר בָּנוּ שְׁתֵּיהֶם אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל". [רות, פרק ד פס' יא].
ובזה נתבאר כוונת רבקה באומרה ליצחק רק את הטעם של מציאת שידוך הגון ליעקב ולא את טעם הבריחה מעשו. שהבינה רבקה כי בריחתו מעשיו הרשע היא רק סיבובי סיבות לתכלית הנרצית לבנות את בית ישראל. ולפי זה יובן פַּן חדש בפירוש"י כאן מה כוונתו יציאת צדיק עושה רושם. לא רק רושם על המקום שיצא משם כגון פנה זיוה וכו', אלא גם רושם על המקום שמגיע לשם.
וכן יציאת צדיק עושה רושם לא רק על סיבת עזיבתו, אלא גם על תכלית הגעתו.
ועוד בענין ההשואה של רות ליעקב: כשם ששרשו של דוד בא מרות ובועז, כן שרשו של משיח בן יוסף בא מיציאתו של יעקב אל רחל. ולכן הקדים את רחל ללאה להיות רחל שרש ועיקר למלכות.
ולכן יצאו נעמי ורות ריקם ממואב, כשם שיצא יעקב ריקם בממונו. כדי לבנות את ביתו מן היסוד. וכשם שקבלו עליהם נעמי ורות מלכות שמים בצאתם ממואב, כן קבל על עצמו יעקב, בהיותו טמון בבית שם ועבר י"ד שנה, כדי להגיע לתכלית העליונה הנ"ל, ולכן יציאתן של רות ונעמי כמו של יעקב היו בבחינת "צא מאיצטגנינות שלך". יציאה מוחלטת מהחומריות אל הבנין הרוחני. ולכן סובב הקב"ה סיבותיו שיעקב יצא ללא ממון וללא רכוש, ויזדקק לבנין גשמי של פרנסה כמו רות ונעמי שנאמר בהן [רות א,כא'] אֲנִי מְלֵאָה הָלַכְתִּי וְרֵיקָם הֱשִׁיבַנִי ה'. וכל כך למה כי מתוך כך יבנה את הבית הרוחני.
ועוד יש לומר, לפירושו של רש''י, שבזמן שהצדיק בעיר הוא הודה הוא זיוה הוא הדרה וכשהוא יוצא מן העיר ההוד הזיו וההדר אמנם פנו מן העיר, אך הם הולכים עם הצדיק לכל מקום אשר יפנה.
ולכן נקט בלשון פנה. פנה לכל פינה ופינה אשר יהיו מועדות פניו של הצדיק. והוא עניין הרושם. שיציאתו של הצדיק עושה רושם בעולמות, ומלאכים יחפזון לפניו להנחותו בדרך אשר ילך בה.
והוא המובן שאמר מבאר שבע, שדולה מהבאר של התורה שנאמר בה באר היטב, והיא מאירת פניו אפילו במקומות החשוכים כמו חרן אשר שלט שם בימי תרח חרון אף של מקום. והוא אומרו וַיִּפְגַּ֨ע בַּמָּק֜וֹם. הוא לשון תפילה, שהתפלל במקום של גילוי שכינה. שבכל מקום אשר ילך, שם מביא עמו גילוי שכינה של מקומו של עולם.
וַיִּפְגַּ֨ע בַּמָּק֜וֹם וַיָּ֤לֶן שָׁם֙ כִּי-בָ֣א הַשֶּׁ֔מֶשׁ וַיִּקַּח֙ מֵאַבְנֵ֣י הַמָּק֔וֹם וַיָּ֧שֶׂם מְרַֽאֲשֹׁתָ֑יו וַיִּשְׁכַּ֧ב בַּמָּק֥וֹם הַהָֽוּא (כח,יא')
על דרך הצח, ידרשו שני הפסוקים הראשונים [י'-יא'] כמין חומר: וַיֵּצֵ֥א יַעֲקֹ֖ב מבטן אמו לאחר שדלה מִבְּאֵ֣ר התורה שלימדהו שם המלאך עד אשר שָׂבַע וְנִשְׂבַּע להמשיך לימוד התורה גם בצאתו, וַיֵּ֖לֶךְ חָרָֽנָה אל עולם חרון האף של עשו, וַיִּפְגַּ֨ע בַּמָּק֜וֹם אשר שם השכינה, באהלה של תורה, וַיָּ֤לֶן שָׁם֙ לקיים את הפסוק בצל שדי יתלונן, כִּי-בָ֣א הַשֶּׁ֔מֶשׁ במות אברהם, ולעת בֹּא הַשֶּׁ֔מֶשׁ עת הגיע זמנו של יעקב לזרוח ולהאיר את העולם בתפארת תורתו הכלולה מגבורת תורתו של אביו יצחק ומתורת החסד של זקנו אברהם, ועל ידי כך לשכך חרון האף של עשו בעולם, וַיִּקַּח֙ מֵאַבְנֵ֣י מיסודות התורה של הקב''ה הנקרא הַמָּק֔וֹם, להיות אב לבנים אשר יהיו בוני הטרקלין של העולם הבא, וַיָּ֧שֶׂם תכלית זאת מְרַֽאֲשֹׁתָ֑יו, ובראש מעייניו, וַיִּשְׁכַּ֧ב לקפל תחתיו את כל תכניותיו ולהיות מרכבה לשכינה אשר תוציא בַּמָּק֥וֹם הַהָֽוּא, בארבע אמות של הלכה, את כל מאוויו מן הכח אל הפעל.
ובמסכת חולין (צא:) מובא שקפל כל הארץ תחתיו. וארכה ורוחבה של הארץ נבחן בהליכה של אברהם אבינו שנאמר לו קום התהלך בארץ וגו', ואמרו אל תקרי הליכות אלא הלכות. מכאן ששכב בארבע אמות של הלכה.
וָֽיַּחֲלֹ֗ם וְהִנֵּ֤ה סֻלָּם֙ מֻצָּ֣ב אַ֔רְצָה וְרֹאשׁ֖וֹ מַגִּ֣יעַ הַשָּׁמָ֑יְמָה וְהִנֵּה֙ מַלְאֲכֵ֣י אֱלֹהִ֔ים עֹלִ֥ים וְיֹרְדִ֖ים בּֽוֹ. [כח,יב']
ובתרגום יונתן בן עוזיאל מבואר שהם המלאכים אשר נשלחו להפוך את סדום, ומשום שגילו מסתורין של הקב"ה, שעתידה סדום ליהפך, נדחו מהמחיצה קל"ח שנה, ועתה קבלו רשות לעלות. וזה שנאמר וְהִנֵּה֙ מַלְאֲכֵ֣י אֱלֹהִ֔ים עֹלִ֥ים וגו'.
ועל פי זה מבואר כי החלום הנבואי, הוא מציאות רוחנית, אשר יש בו ממש רוחני. ואשר על כן יכול החלום הנבואי ליהפך ממציאות רוחנית למציאות גשמית, ובמציאות זו יתקיימו כל הברכות שהובאו בחלום.
ומבואר בספר שערי אורה לר' יוסף ג'יקיטאלי, שמקורו של החלום הנבואי הוא בנקודה העליונה של קוצו של יוד אשר בכתר עליון בעולם האצילות, ונקודה עליונה זו נקראת חוֹלָם. והיא כהנקודה מעל ה-וֹ. היא הוֹ שעתיד אליהו ליתן ליעקב כמשכון שיגאל את בניו, ואשר על כן יִקָּרֵא יעקֹוב עם וֹ הוא הסולם של יעקב המחבר שמים וארץ. שראשו מגיע השמימה, ומשם משתלשל אל עולם העשייה, והופך למציאות של ברכה. ובראשו החֹולם הנכסף המקשר דרך ה-וֹ בין עולם האצילות לעולם העשייה, בו מקבל יעקב את שפע הברכה.
בתחילת דרכו של יעקב לחרן נאמר לו: [פרק כח,טו']
וְהִנֵּ֨ה אָֽנֹכִ֜י עִמָּ֗ךְ וּשְׁמַרְתִּ֨יךָ֙ בְּכֹ֣ל אֲשֶׁר-תֵּלֵ֔ךְ וַֽהֲשִׁבֹתִ֔יךָ אֶל-הָֽאֲדָמָ֖ה הַזֹּ֑את כִּ֚י לֹ֣א אֶֽעֱזָבְךָ֔ עַ֚ד אֲשֶׁ֣ר אִם-עָשִׂ֔יתִי אֵ֥ת אֲשֶׁר-דִּבַּ֖רְתִּי לָֽךְ.
ובחזרתו מחרן נאמר לו:
[פרק לא,ג'] וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָ'ה֙ אֶל-יַֽעֲקֹ֔ב שׁ֕וּב אֶל-אֶ֥רֶץ אֲבוֹתֶ֖יךָ וּלְמֽוֹלַדְתֶּ֑ךָ וְאֶֽהְיֶ֖ה עִמָּֽךְ:
ואשר על כן יש לברר שתי מידות אלו, אָֽנֹכִי וְאֶֽהְיֶה.
מידת אָנֹכִי ומידת אֶהְיֶה
וְהִנֵּ֨ה אָנֹכִ֜י עִמָּ֗ךְ וגו'. (כח, טו')
וְאֶֽהְיֶה עִמָּֽךְ (לא,ג')
יש ליתן את הדעת על ההבדלים בין אנכי, אהיה, והשילוב ביניהם ואנכי אהיה.
אָנֹכִי, היא המידה אשר בה נתברך אברהם. שנאמר [בברית בה"ב טו,א'] אַל-תִּירָ֣א אַבְרָ֗ם אָֽנֹכִ֖י מָגֵ֣ן לָ֔ךְ.
אֶהְיֶה היא המידה שבה נתברך יצחק. שנאמר (בפר' תולדות כו,ג') גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרְכֶךָּ. וליעקב ברך בשתיהן: גם במידת אָנֹכִי וגם במידת אֶהְיֶה, שנא' והנה אָנֹכִי עמך וגו', וכן נאמר [שם] וַיֹּאמֶר ה' אֶל יַעֲקֹב שׁוּב אֶל אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ וּלְמוֹלַדְתֶּךָ וְאֶהְיֶה עִמָּךְ. מכאן ואילך היתה ההנהגה של הקב"ה באָנֹכִי אֶהְיֶה.
ועל פי הזהו"ק ובספרים הק' מובא כי מידת אנכי היא כמידת מלא כל העולם כולו, לעילא ולתתא, גניז וסתים, והיא הנקראת השגחת השם, לעתים נגלית לעתים נסתרת, היא התגלות השגחת השם בעולם בשבילי התורה, והנבואה.
וכמובא בזהר הק', (דף צ''א ע''א) אָנֹכִי, רָזָא דְעָלְמָא עִלָּאָה, בְּרָזָא דִשְׁמָא קַדִּישָׁא יה''ו. אָנֹכִי, אִתְגַּלְיָא וְאִתְגְּנִיז. אִתְגַּלְיָא בְּרָזָא קַדִּישָׁא דְכֻרְסְיָיא, דְּסִיהֲרָא קַיְימָא בִּשְׁלִימוּ כַּחֲדָא, כַּד שִׁמְשָׁא שַׁלְטָא, וְסִיהֲרָא אִתְנְהִירַת, וְלֵית לָּהּ שְׁבָחָא, בַּר שְׁבָחָא (דף צ''א ע''א) דִּנְהוֹרָא דְּנָהִיר עָלָהּ. אָנֹכִי, בְּאַשְׁלְמוּת רָזִין דִּשְׁלִימוּ דְכוּרְסְיָיא לְתַתָּא, עי"ש.
ומידת אֶהְיֶה היא מידה של גבוה מעל גבוה, שרש כל המעשים והנשמות בעולמות עליונים אשר מהם מתברכת מידת האָנֹכִי להשפיע טוב ה' לבריותיו.
וכמובא בזה"ק (דף ס''ה ע''ב) אֶהְיֶה, דָּא כְּלָלָא דְכֹּלָּא. דְּכַד שְׁבִילִין סְתִימִין וְלָא מִתְפָּרְשָׁן, וּכְלִילָן בְּחַד אֲתַר. כְּדֵין אִקְרֵי אֶהְיֶה, כְּלָלָא כֹּלָּא, סָתִים וְלָא אִתְגַּלְיָיא. בָּתַר דְּנָפַק מִנֵּיהּ שֵׁירוּתָא, וְהַהוּא נָהָר אִתְעַבַּר לְאַמְשָׁכָא כֹּלָּא, כְּדֵין אִקְרֵי אֲשֶׁר אֶהְיֶה. כְּלוֹמַר, עַל כֵּן אֶהְיֶה, אֶהְיֶה זַמִּין לְאַמְשָׁכָא וּלְאוֹלָדָא כֹּלָּא. אֶהְיֶה: כְּלוֹמַר, הַשְׁתָּא אֲנָא הוּא כְּלַל כֹּלָּא, כְּלָלָא דְכָל פְּרָטָא. עי"ש.
וביאור הדברים לעומקו של מקרא: שבעוד אָנֹכִי היא מידת הסתום והגלוי, מידת השכר והעונש, מידת החיבור בין שמים וארץ, הרי מידת אֶהְיֶה היא מידת הסתום הבלתי נגלה. גבוה מעל גבוה. הכוללת הכל ולא מתפרשת אלא רק במידת אֲשֶׁר אֶהְיֶה [שמות ג, יד'], שהוא כנהר הממשיך את הנאצל אל מציאות האדם, באשר מידת אֲשֶׁר אֶהְיֶה מזומנת להמשיך את האצילות העליונה אל תוך עולם העשיה של אנכי עד פרטי הפרטים.
ואברהם התברך במידת אָנֹכִי על ידי מידת החסד שלו, ויצחק התברך במידת אֶהְיֶה על ידי מידת הגבורה שלו, כפי דרגת העבודה והיראה שהגיע אליה בעת אשר פשט צוארו בעקידה, ויעקב על ידי מידת התפארת ובכח התורה הגיע לשתי הדרגות גם יחד, אָנֹכִי אֶהְיֶה. ועל ידי כך יכול היה לשלוט בעולם התחתון ובעולם התיכון ובעולמות עליונים כנ''ל.
והיא היא הברכה אשר ברך יצחק את יעקב לפני צאתו לחרן בא-ל שַׁדַּי. שהיא מלשון שִׁדּוּד מַעֲרָכוֹת הטבע, שהוא כעין שינוי סדרי בראשית, לא כפי שהוטבעו בבריאת העולם, כאומרו: (בראשית מג, יד): "וְאֵל שַׁדַּי יִתֵּן לָכֶם רַחֲמִים". וְעוֹד שָׁם בְּרַשִׁ"י: וּמִדְרָשׁוֹ - מִי שֶׁאָמַר לָעוֹלָם דַּי, יֹאמַר לְצָרוֹתַי דַּי. שד''י נוטריקון שאמר לעולם די. ונקראת ברכת אברהם, וכן נקראת המעולה שבברכות, שהיא הפותחת את השערים לגבהי גבהים לשערי שמי שמים עליונים של אֶהְיֶה ושל אֲשֶׁר אֶהְיֶה ושל המידה המשותפת של אָנֹכִי אֶהְיֶה.
וְהִנֵּ֤ה סֻלָּם֙ מֻצָּ֣ב אַ֔רְצָה וְרֹאשׁ֖וֹ מַגִּ֣יעַ הַשָּׁמָ֑יְמָה וְהִנֵּה֙ מַלְאֲכֵ֣י אֱלֹהִ֔ים עֹלִ֥ים וְיֹרְדִ֖ים בּֽוֹ (כח,יב')
וְהִנֵּ֤ה סֻלָּם֙. סלם בגימטרי' קָל. הַקֹּל קוֹל יעקב. לומר לך מתי הקל קול יעקב כאשר הוא שואף בענותנותו כלפי הארץ. וזהו שכתוב מצב ארצה. וכן שואף הוא להגיע השמימה. לקבל שפע רוחניות ולגלות רזין סתימין.
ולכן נכתב קל ללא ו', כי ה-ו' הוא הסולם דרכו עולה קול התפילה למעלה, וכשה-"קל" הוא עצמו הסולם, אינו צריך ל-ו'.
ואשר על כן ירמוז הסולם בחלום יעקב לסולם התפילה:
וכפי שאמרו בברכות כו: אין פגיעה אלא [לשון] תפילה. ועוד אמרו [וברש"י כי תשא שמות לג, כא'] אין המקום אלא הקב"ה שנקרא מקום, שנאמר וַיֹּאמֶר יְהוָ'ה הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי. ואשר על כן באומרו [כח, יא'] וַיִּפְגַּ֨ע בַּמָּק֜וֹם היינו כוונת התפילה, ויתפלל לקב"ה שנקרא מקום. ואין מקרא יוצא מידי פשוטו, שמכוון ופוגע במטרה, עד שמגיע עד כסא הכבוד. והיינו דאמרו תִּכּוֹן תפילתי, והוא מלשון התכוננות, ומלשון מוכנות כעין והכן לבבם אליך, ומלשון מָכוֹן לשבתך, ומלשון כוונה. וכוונה יש בה ב' טעמים. כוונת התפילה לְמַה שהוא אומר, וכוונת התפילה למי שהוא אומר. וכמו שמכוונים את החץ מקשת למטרה, כן יש לכוון את התפילה למטרה. והיינו שיכוון למי שהוא אומר. והיינו לַמָּקוֹם ב"ה.
וַיִּיקַ֣ץ יַעֲקֹב֮ מִשְּׁנָתוֹ֒ וַיֹּ֕אמֶר אָכֵן֙ יֵ֣שׁ ה' בַּמָּק֖וֹם הַזֶּ֑ה וְאָנֹכִ֖י לֹ֥א יָדָֽעְתִּי: וַיִּירָא֙ וַיֹּאמַ֔ר מַה-נּוֹרָ֖א הַמָּק֣וֹם הַזֶּ֑ה אֵ֣ין זֶ֗ה כִּ֚י אִם-בֵּ֣ית אֱלֹהִ֔ים וְזֶ֖ה שַׁ֥עַר הַשָּׁמָֽיִם: (כח,טז')
וַיִּיקַ֣ץ יַעֲקֹב֮ מִשְּׁנָתוֹ֒. ואמר ר' יוחנן (מדרש רבה) אל תקרי מִשְּׁנָתוֹ֒ אלא מִמִּשְׁנָתוֹ. שלמד עד קצה היכולת ומכח מִשְׁנָתוֹ ראה מראות אלקים חיים בִּשְׁנָתוֹ.
וְאָנֹכִ֖י לֹ֥א יָדָֽעְתִּי
בשימת לב, וְאָנֹכִ֖י בטיפחא. והוא כעין הפסקה קלה. וכאומרו: והתגלות השם במידת ה-אָנֹכִי, לא התגלתה לי עד כה. ועוד, עם כל לימוד ולימוד אני מגלה יותר ויותר את מידת האנכי ה' אלקיך, ומגלה עד כמה יודע אני יותר מה שלא ידעתי עד הנה. ולכן אמר ר' יוחנן (שבת קה.) אנכי ר"ת אנא נפשי כתבית יהבית. ופירושו לפי פשוטו: אני עצמי את הכתב [שבלוחות] נתתי. ודרשו בו רוב דרשות, וכגון על דרך החסידות: כביכול אומר הקב''ה: את עצמי נתתי בתוך הכתב.
ולעומקו של מקרא יֵאָמֵר: שככל שהכתבית יהבית יותר בגילוי, כלומר ככל שעל ידי הלימוד מתגלה יותר ויותר עומק הכתוב, בדרך של פשט רמז דרש סוד, כן כביכול האנא נפשי של הקב"ה יותר בגילוי.
ועוד יש לומר בזה, באומרו וַיִּיקַ֣ץ יַעֲקֹב֮ מִשְּׁנָתוֹ֒, חשש יעקב כי עתה יהיה קֵץ לְמִשְׁנָתוֹ, שלא יוכל עוד ללמוד בבית לבן, ובקש שכָּל מה שלמד עד עתה ישאיר בו רושם וישאר להיות איש תם.
וכך יהיה ערך הדברים: אכן, יש אנכי [ה' אלקיך] במקום הזה, בזכות מה שלמדתי עד עתה, ויהי רצון שיהיה עמי גם מכאן ולהבא גם אם לא אוכל להיות פנוי ללימודי.
ועל דרך סמוכים וסרסהו ודרשהו, יש לדרוש על דרך הצח: וּבִמְקוֹם שכתוב אָכֵן֙ יֵ֣שׁ ה' בַּמָּקִ֖וֹם הַזֶּ֑ה וְאָנֹכִ֖י לִ֥א יָדָֽעְתִּי, יהיה אומרו: אָכֵן֙ יֵ֣שׁ אָנֹכִי ה' בַּמָּקָ֖וֹם הַזֶּ֑ה ויהי רצון שיהיה עמדי, אע''פ שלא ידעתי אם אוכל עוד ללמוד מהיום והלאה.
ויש לשאול, לדרשת ר' יוחנן שהקיצוהו מן השמים ליעקב מִמִּשְׁנָתוֹ: מדוע יכשילוהו לכאורה לצדיק, במשנה מפורשת [פרקי אבות פרק ג משנה ז']: רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, הַמְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וְשׁוֹנֶה, וּמַפְסִיק מִמִּשְׁנָתוֹ וְאוֹמֵר, מַה נָּאֶה אִילָן זֶה וכו' מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ.
ולחדד הקושיא מפרש הרע''ב: וְיֵשׁ אוֹמְרִים, דְּאַשְׁמוֹעִינַן רְבוּתָא דְּאַף עַל גַּב דְּעַל יְדֵי כֵּן הוּא מְבָרֵךְ בָּרוּךְ שֶׁכָּכָה לוֹ בְּעוֹלָמוֹ, אַף עַל פִּי כֵן מַעֲלִין עָלָיו כְּאִלּוּ מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ, מִפְּנֵי שֶׁהִפְסִיק מִמִּשְׁנָתוֹ.
ובשימת לב יֵרָאֶה לַמְעַיֵּן כי אין הדבר דומה.
שהאומר מה נאה אילן זה מחליף הפרט בהכלל. כי כל העולם כולו כלול במשנתו, כולל אילן זה שהוא מתפעל ממנו. והמפסיק ואומר מה נאה אילן זה, כאילו מחליף הפרט בהכלל. שהאילן הנאה הוא פרט בבריאה. ומשנתו היא כלל הבריאה, שכל העולם כולו יונק חיותו מהמשנה שהאדם שונה, אפילו בדרך. וכיצד יחליף זה בזה.
אבל הכא, שונה הדבר. כי משנתו של יעקב היא אמנם כלל הבריאה, אך היא עדין פרט אצל הקב''ה, שהוא כולל כל העולמות כולם, שהוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו. וכשהקיצוהו ממשנתו אמר מה נורא המקום הזה, אכן יש ה' במקום הזה והרי זה כולל כל העולמות כולם וגם את משנתו שעסק בה בחלומו, ועתה משעה שהקיץ הוא עוסק בעיקר ובכלל היותר גדול, שממנו כל המשניות כולן, וממנו תוצאות חיים.
וזה שאמר ר' יוחנן אל תקרי מִשְּׁנָתוֹ֒ אלא מִמִּשְׁנָתוֹ. להגיד שבחו של יעקב אבינו, שלא החליף העיקר בטפל והכלל בהפרט, ושיבח למי שהשבח שלו, וקשר העטרה למי שהעטרה שלו.
וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם
וַיִּדַּ֥ר יַעֲקֹ֖ב נֶ֣דֶר לֵאמֹ֑ר אִם-יִהְיֶ֨ה אֱלֹהִ֜ים עִמָּדִ֗י וּשְׁמָרַ֙נִי֙ בַּדֶּ֤רֶךְ הַזֶּה֙ אֲשֶׁ֣ר אָנֹכִ֣י הוֹלֵ֔ךְ וְנָֽתַן-לִ֥י לֶ֛חֶם לֶאֱכֹ֖ל וּבֶ֥גֶד לִלְבֹּֽשׁ: {כא} וְשַׁבְתִּ֥י בְשָׁל֖וֹם אֶל-בֵּ֣ית אָבִ֑י וְהָיָ֧ה ה' לִ֖י לֵאלֹהִֽים: {כב} וְהָאֶ֣בֶן הַזֹּ֗את אֲשֶׁר-שַׂ֨מְתִּי֙ מַצֵּבָ֔ה יִהְיֶ֖ה בֵּ֣ית אֱלֹהִ֑ים וְכֹל֙ אֲשֶׁ֣ר תִּתֶּן-לִ֔י עַשֵּׂ֖ר אֲעַשְׂרֶ֥נּוּ לָֽךְ: (כח,כ-כב')
לעומקו של מקרא ידרשו פסוקים אלו כמן חומר לשמירת השבת, שבזכותה ינצל ויחזור בשלום אל בית אביו: שנאמר: וְשַׁבְתִּ֥י בְשָׁלָ֖וֹם. וְשַׁבְתִּי לשון שבת. ובדרך של אל תקרי, אל תקרי וְשַׁבְתִּי אלא וְשָׁבַתִּי. וְשָׁבַתִּי בְּשָׁלוֹם. ובקש בזה שיזכה לשמור שבת בכל אשר ילך, כי השבת מקור הברכה.
ובדבריו רמז לל"ט מלאכות שבת, שיזכה לשמור את כולן כהלכתן.
כיצד:
לֶ֛חֶם לֶאֱכֹ֖ל היינו המלאכות הנעשות בלחם כגון החורש, הזורע, הקוצר, המעמר, הדש, זורה, הבורר, הטוחן, המרקד, הלש, האופה.
וּבֶ֥גֶד לִלְבֹּֽשׁ הן המלאכות הנעשות בבגד, כגון הגוזז המלבן המנפץ הצובע הטווה המיסך העושה שני בתי נירים, אורג שני חוטים, הפוצע שני חוטים, הקושר, המתיר, התופר שתי תפירות, הקורע על מנת לתפור שתי תפירות,
וְשַׁבְתִּ֥י בְשָׁלָ֖וֹם היינו מזוזה השומרת על האדם שישוב בשלום לביתו, ולשם כתיבת מזוזה יש מלאכות כגון: הַצָּד צְבִי, הַשּׁוֹחֲטוֹ, הַמַּפְשִׁיטוֹ, הַמּוֹלְחוֹ, וְהַמְעַבֵּד אֶת עוֹרוֹ, וְהַמּוֹחֲקוֹ, וְהַמְחַתְּכוֹ, הַכּוֹתֵב שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת, וְהַמּוֹחֵק עַל מְנָת לִכְתֹּב שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת.
וְהָאֶ֣בֶן הַזֹּ֗את היינו הבונה והסותר,
מַצֵּבָ֔ה היינו מכה בפטיש,
תִּתֶּן-לִ֔י היינו הכנסה,
עַשֵּׂ֖ר אֲעַשְׂרֶ֥נּוּ לָֽךְ היינו הוצאה שהם הכנסה והוצאה של עשיר ומתנות עניים.
וְשָׁבַתִּי בְּשָׁלוֹם [כנ''ל] ירמוז לנר שבת והיינו המכבה והמבעיר,
ויחד הם ל''ט מלאכות האסורות בשבת, ארבעים חסר אחת.
וזה שאמר בתחילה וְנָֽתַן לִֽי. לִֽי בגימט' מ'. והמילה לִֽי למעט אחת. והיינו ל"ט מלאכות, ארבעים חסר אחת. שכל מעייניו של יעקב שיוכל לשמור שבת בארץ נכריה אצל לבן הארמי. והשמירת שבת תשמרנו. וזה שאמר לו הקב"ה (כח,טו') וּשְׁמַרְתִּיךָ זו שמירת שבת וַֽהֲשִׁבֹתִיךָ בזכות השבת. וזה שאמר וְשַׁבְתִּ֥י בְשָׁלָ֖וֹם. אל תקרי וְשַׁבְתִּי אלא וְשָׁבַתִּי. וְשָׁבַתִּי בְּשָׁלוֹם.
וְהִנֵּה֙ רָחֵ֣ל בִּתּ֔וֹ בָּאָ֖ה עִם-הַצֹּֽאן (כט,ו')
בָּאָ֖ה עִם-הַצֹּֽאן בהווה. ולכן המילה באה נקודה ומוטעמת במלרע. בָּאָ֖ה. שיש לה מציאות של בָּאָ֖ה תמיד. וכן לעתיד לבוא, רחל עתידה להיות בָּאָ֖ה עִם הצאן עִם צאן קדשים, עִם עַם ישראל השבים מן הגלות. שהלכה ורעתה את רחליה בלא לאות, וברחמים ובחמלה. ואע"פ שלאחר מכן כתיב בָּ֣אָה בלשון עבר, רמז הוא שכשם שבאה בעבר כן תבוא לעתיד לבוא. לכן כתיב [כט,ט'] עוֹדֶ֖נּוּ מְדַבֵּ֣ר עִמָּ֑ם וְרָחֵ֣ל | בָּ֣אָה [באה כבר, עבר], עִם-הַצֹּאן֙ אֲשֶׁ֣ר לְאָבִ֔יהָ כִּ֥י רֹעָ֖ה הִֽוא. מאי כִּ֥י רֹעָ֖ה הִֽוא, כי זה תפקידה בעבר, בהווה ובעתיד. להיות רועה לצאן קדשים, עד עת שָׁבִים מן הגלויות.
ועל דרך הצח, כִּ֥י רֹעָ֖ה הִֽוא, קרי היא וכתיב הוא. ירמוז לגואל אחרון כראשון, הרועה הנאמן, יחד עם כל שבעת הרועים בב''א.
וַיֹּ֗אמֶר הֵ֚ן עוֹד֙ הַיּ֣וֹם גָּד֔וֹל לֹא-עֵ֖ת הֵאָסֵ֣ף הַמִּקְנֶ֑ה הַשְׁק֥וּ הַצֹּ֖אן וּלְכ֥וּ רְעֽוּ (כט,ז')
יש ליתן טעם לג' תמיהות לכאורה:
א. מה הוא זה שפסקו הרועים להשקות הצאן בעיצומו של יום, עד כדי שצריך לומר להם הֵ֚ן עוֹד֙ הַיּ֣וֹם גָּד֔וֹל לֹא-עֵ֖ת הֵאָסֵ֣ף הַמִּקְנֶ֑ה.
ב. לאומרו הן עוד היום גדול. והרי בעיצומו של יום הוא מדבר אליהם. וברור לכל, לכאורה, שעוד היום גדול.
ג. מדוע כביכול נותן מוסר לאנשים אשר לא ידעם, באומרו הַשְׁק֥וּ הַצֹּ֖אן וּלְכ֥וּ רְעֽוּ.
ותשובה אחת לכולן וכפירוש רש''י: [כט,ז'] לפי שראה אותם רובצים, כסבור [יעקב] שרוצים לאסוף המקנה הביתה ולא ירעו עוד, אמר להם, הן עוד היום גדול, וגו'.
פירוש: יעקב סובר שהרועים רוצים לאסוף את המקנה בעיצומו של יום בלי לרעות עוד, כי אולי חושבים הם שגם היום יחשיך העולם מוקדם כאתמול, שהרי אתמול בשעה כזאת שקעה בשבילו החמה, וְחָשַׁךְ כל העולם בעיצומו של יום, ואולי חושבים הם כי מעתה זה מנהגו של העולם. ולכן סבר יעקב שגם היום סיימו הרועים להשקות עדריהם מוקדם בעיצומו של יום, ולשוב מיד לביתם בטרם יחשך.
לכן אומר להם יעקב: מה שחשכה לכם החמה ביום אתמול זה היה בעבורי. והיום אין חשש לזה, הֵ֚ן עוֹד֙ הַיּ֣וֹם גָּד֔וֹל לֹא-עֵ֖ת הֵאָסֵ֣ף הַמִּקְנֶ֑ה הַשְׁק֥וּ הַצֹּ֖אן וּלְכ֥וּ רְעֽוּ.
אלא שלתשובה זו יש ליתן טעם מדוע אמנם לא הלכו הרועים כסברת יעקב, אלא המשיכו עדריהם לרבוץ שם, כנאמר: [כט,ב'] וַיַּ֞רְא וְהִנֵּ֧ה בְאֵ֣ר בַּשָּׂדֶ֗ה וְהִנֵּה-שָׁ֞ם שְׁלֹשָׁ֨ה עֶדְרֵי-צֹאן֙ רֹֽבְצִ֣ים עָלֶ֔יהָ כִּ֚י מִן-הַבְּאֵ֣ר הַהִ֔וא יַשְׁק֖וּ הָֽעֲדָרִ֑ים וְהָאֶ֥בֶן גְּדֹלָ֖ה עַל-פִּ֥י הַבְּאֵֽר:
ולעומקו של מקרא יֵאָמֵר, כי היו מִשְׁתָּאִים לנוכח גדלותו של יעקב. כי ראו אדם גדול עומד לפניהם. שלא הבינו שינוי מנהגו של עולם, מדוע אמש שקעה החמה מוקדם והיום לא. והרי עתה עומד לפניהם האדם שבעבורו נשתנה מנהגו של עולם.
ועוד, שראו הרועים כי יעקב גלל לבדו את האבן מעל פי הבאר מה שאין הם יכולים לעשות ללא שאר הרועים, ובזה ידעו כולם כי לא רק אדם גדול לפניהם, אלא אדם כמלאך, השולט במערכות הטבע, ובמערכות התכונה, השמש הירח והכוכבים.
ועל דרך הרמז, תרמוז הפרשה למחלוקת ר' יהודה ורבנן, במסכת ברכות, תחילת פרק תפילת השחר, גבי תפילת המנחה. רבנן אומרים תפילת המנחה עד הערב, ור' יהודה אומר תפילת המנחה עד פלג המנחה, שהוא שעה ורבע לפני השקיעה. ומכאן ואילך אפשר להתפלל מעריב אפי' בעוד היום גדול.
ומסקנת התוספות לגבי תפילת ערבית [ברכות בדף ב.] דְּעָבַד כְּמַר עָבַד, וּדְעָבַד כְּמַר עָבַד. דְּעָבַד כְּמַר עָבַד שתפילת ערבית משעת צאת הכוכבים, וּדְעָבַד כְּמַר עָבַד שיכול להתפלל ערבית כבר מפלג המנחה.
ומפרשתנו אתי שפיר מסקנת הגמ', דְּעָבַד כְּמַר עָבַד, וּדְעָבַד כְּמַר עָבַד. שאתמול עשה יעקב כר' יהודה, והתפלל מעריב מוקדם, והיינו ב"פלג". [כי השקיע הקב''ה חמה מוקדם בעבורו], והיום הוא אומר לרועים הן עוד היום גדול, כרבנן, שהיום עתיד להסתיים היום בצאת הכוכבים, ולכן אמר להם, לכו רעו.
ויש לשאול, לגבי רחל הבאה עם הצאן, מה היה בדעתה לצאת עכשיו עם הצאן, והרי אתמול בשעה כזו שקעה החמה.
ויש לומר דלכן כתיב וְהִנֵּה רָחֵל בִּתּוֹ בָּאָה עִם-הַצֹּאן, בהווה. שהיא במציאות של בָּאָה, כנגד כל חשבון והגיון. וכאז כן עתה ולעתיד לבא. היא באה ובאה ובאה, כנגד כל חשבון של חשכת הגלות, ומביאה אתה את אור הגאולה.
וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ לָבָן אֶת-שֵׁמַע יַעֲקֹב בֶּן-אֲחֹתוֹ (כט,יג')
יש לשאול מדוע נכתב בכפילות כִּשְׁמֹעַ אֶת-שֵׁמַע, מה שמועה שמע ובא, ויש לומר כנ"ל, את השמועה שיצאה עליו שאדם גדול הוא, ושולט בעולמות. ויחבק לו וינשק אותו, ופירש"י שחפש שמא זהובים הביא והנם בחיקו.
ולעומקו של מקרא יש לומר לאור הנ"ל שחפש אצל יעקב היכן הם התרפים שבעזרתם חולל כל הנפלאות האלו. ולכן כשדולק אחריו לאחר כ' שנה מזכיר ואומר לו (לא,ל') לָמָה גָנַבְתָּ אֶת-אֱלֹהָי, הרי יש לך כוחות משלך. וכן אמר שם עַתָּה הִסְכַּלְתָּ עֲשׂוֹ (לא,כח).
וכאומרו, כשהגעת חוללת נפלאות במערכות הטבע. ועתה, בלכתך תפשת אומנות עשו אחיך שפונה אל רהבים? וכדי לנקות עצמו מכל וכל מאשמה זו אמר יעקב ללבן [פרק לא פס' לב'] עִם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶת-אֱלֹהֶיךָ לֹא יִחְיֶה נֶגֶד אַחֵינוּ הַכֶּר-לְךָ מָה עִמָּדִי וְקַח-לָךְ כי לָךְ הם ראויים.
אָעֶבָדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים
וַיֶּאֱהַב יַעֲקֹב אֶת-רָחֵל וַיֹּאמֶר אָעֶבָדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים בְּרָחֵל בִּתְּךָ הַקְּטַנָּה (כט,יח')
ויש לשאול, לאומרו אָעֶבָדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים, והרי רבקה אומרת לו [כז, מד-מה'] וְיָשַׁבְתָּ עִמּוֹ יָמִים אֲחָדִים עַד אֲשֶׁר-תָּשׁוּב חֲמַת אָחִיךָ, עַד-שׁוּב אַף-אָחִיךָ מִמְּךָ וְשָׁכַח אֵת אֲשֶׁר-עָשִׂיתָ לּוֹ וְשָׁלַחְתִּי וּלְקַחְתִּיךָ מִשָּׁם. ומניין לו הבטחון להתחייב ללבן ארבע עשרה שנה בבנותיו ועוד שש שנים בעבודת הצאן.
ולעומקו של מקרא יש לומר, שכל מה שהתחייב ללבן נרמז בימים אחדים שאמרה לו אמו.
ולית מלתא דלא רמיזא באורייתא: וכן רמזה לו אמו, שיהיה שבע ועוד שבע ועוד שש.
כיצד: שהרי אמרה לו רבקה אמו בפרשת תולדות (כז, מד'-מה'): וְיָשַׁבְתָּ עִמּוֹ יָמִים אֲחָדִים עַד אֲשֶׁר-תָּשׁוּב חֲמַת אָחִיךָ: עַד-שׁוּב אַף-אָחִיךָ מִמְּךָ.
וכך הוא החשבון: עד אשר תשוב חמת אחיך הוא לשון שבע. עד שוב אף אחיך הוא לשון של עוד שבע. הרי פעמיים שבע. ולשון תשו"ב ושו"ב סובלת ו' באמצען, והוא רמז לשש שנים נוספות. ו' אחת לשון תוספת, ו' שניה שהתוספת שש שנים. ובזה נרמז לו שיהיה אצל לבן עשרים שנה.
ועוד יש לשאול, מאי אומרו אָעֶבָדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים. והרי עד עתה היה יושב אהלים ולא ידע עבודה מה היא. ומהיכן בטוח היה בעבודתו שבע שנים. אלא מתוך ההבטחה של הקב"ה כי לֹא אֶעֱזָבְךָ, נתנו לבו לומר אָעֶבָדְךָ. שהאותיות "ד" ו-"ז" מתחלפות הן, וכן יחליפו מקומן. ולכן לא חשש כי אתה עמדי.
תִּתִּי מִתִּתִּי
וַיֹּאמֶר לָבָן טוֹב תִּתִּי אֹתָהּ לָךְ מִתִּתִּי אֹתָהּ לְאִישׁ אַחֵר שְׁבָה עִמָּדִי (כט,יט')
יש ליתן טעם מדוע אמר תִּתִּי מִתִּתִּי.
ויש לומר, לפי שנאמר במדרש תנחומא לבן זה בלעם, מצינו לשון של רמאות זו של תִּתִּי מִתִּתִּי שגורה בפיו של לבן הוא בלעם. וכן אמר בלעם. שנאמר וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר וַיֹּאמֶר אֶל-שָׂרֵי בָלָק לְכוּ אֶל-אַרְצְכֶם כִּי מֵאֵן ה' לְתִתִּי לַהֲלֹךְ עִמָּכֶם. [במדבר כב,יג'] הרי שלשון של רמאות שגורה בפיו. כי בלבו רצה לילך לקללם.
וכן כאן רמז לו את רמאותו. שהרי תִּתִּי בגימט' קטנה לאה (9). מִתִּתִּי בגימטריא קטנה רחל (4) רמז לו שטוב לו לתת את לאה מלתת את רחל.
עוד רמז רמז לו, טוב תִּתִּי אותה [את לאה] לך, מִתִּתִּי אותה לאיש אחר, ומיהו איש אַחֵר - זה עשו. שעשו עכשיו הוא איש אחר לאחר שמכר לך את הבכורה. והרי היו אומרים הגדולה לגדול והקטנה לקטן.
ועוד רמז רמז לו, שאמר לו שְׁבָה עמדי. חלק התיבה עמדי לשניים: שבה עמ-די עם ד"י. שבה עם לאה י"ד שנה. ויעקב רצה קודם כל להתחתן עם רחל, לצד היותה באה עם הצאן, להבטיח גאולתנו טרם גלותנו.
וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל שֶׁבַע שָׁנִים וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ (כט,כ)
כְּיָמִים אֲחָדִים
כװנתו בזה שהיו אלו כעין מה שאמרה לו אמו, [תולדות,כז,מד'] וְיָשַׁבְתָּ עִמּוֹ יָמִים אֲחָדִים. אלא שליעקב נדמו הימים עוד יותר קלים ממה שאמרה לו אמו, לכן נכתב כאן בכ''ף הדמיון ובניקוד של ''שוא'': וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים, שהיו בעיניו כתרגומו זעירין [ובתרגום יונתן קלילין], ואף פחות מזה, שנדמו לו כימים של שָׁוְא וכהרף עין, וכפי שמנוקד כְּיָמִים ב-שְׁוָא. ונרמז באותן אותיות בניקוד הפוך, שנהפכו לו משְׁוָא לשָׁוְא והיינו שכל עבודתו אצל לבן לא שָׁוָה לו ליעקב כנגד אהבתו לרחל אלא לשוא והבל, וכהרף עין.
או כלך לדרך זו: אל תקרי אֲחָדִים אלא אחוזים. שכן ד' וז' מתחלפות במוצא הפה. ורצה לומר שהיו כל ימיו אחוזים בידו כאדם המחזיק חפץ יקר בשמירה מעולה שלא לאבדו. וכבר למוד הוא בכך מבטן אמו שנאמר וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו, ואחיזה זו היא מקור הברכה, שלא ליתן לבעל הדין לחלוק ולקטרג, ויוכל להוציא ברכת ה' אל הפועל.
הֲלֹא בְרָחֵל
(כט,כה') וַיְהִי בַבֹּקֶר וְהִנֵּה-הִוא לֵאָה וַיֹּאמֶר אֶל-לָבָן מַה-זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי הֲלֹא בְרָחֵל עָבַדְתִּי עִמָּךְ וְלָמָּה רִמִּיתָנִי (כט,כה')
הלא לשון לאה. הלא ברחל, שחשד בו מתחילה שיחליף לו רחל בלאה. לכן אמר בחילוף אותיות הלא ברחל.
וכאומרו הלא לא תחליף לי את רחל בלאה. ולכן מן הדין מגיע לו גם את רחל. אלא שנתרצה לבקשתו של לבן לעבוד עוד שבע שנים אחרות, כי ממילא לא הגיע זמנו לשוב, כפי שרמזה לו אמו, וכמובא לעיל כט,יח' בעניין שאמרה לו אמו בפרשת תולדות תשו"ב ושו"ב, שהוא חשבון של עשרים שנה, כנ''ל, ארבע עשרה שנה בנשיו, ועוד שש שנים בצאן.
וַיְהִי בַבֹּקֶר וְהִנֵּה-הִוא לֵאָה (כט,כה')
הִיא לֵאָה. הִוא כתיב. וכאילו כתוב והנה הוּא לאה. ומאי הוא לאה.
ושמא י"ל שהיתה מסטרא דדכורא, ממידת הזכר שאינה יכולה ללדת, רק מתוך שהיתה שנואה התהפך מזלה, לקיים את הפסוק (קהלת ג,טו') וְהָאֱלֹהִים יְבַקֵּשׁ אֶת נִרְדָּף.
ועל דרך הרמז והסוד, י"ל שהבין יעקב בשפת המלאכים שהוא, המלאך הנקרא בשם לאה, ובן זוגו המלאך הנקרא בשם האל, [היוצאים מע"ב שמות של ג' פסוקים ויסע ויבא ויט, לפי שיטה ג' כמפורט בארוכה בלעומקו של מקרא, פר' בשלח], הם שהיו בעצה עמוקה להסכים עם לבן להחליף את רחל בלאה, מהיות מצולות עמוקים נסתרים מעין הנבראים. ולכן נאמר הוא לאה, וכאומרו: הוא השם הקדוש האל, הוא השם הק' לאה. שנשתוו בתפקידם להחליף זו בזו.
ואשר על כן י"ל כי מעולם לא שָׂנָא יעקב ללאה, אלא נקראת שנואה על שם שהיתה בתחילה ראויה לעשו השנוא שנאמר עליו [מלאכי א,ג'] וְאֶת-עֵשָׂו שָׂנֵאתִי. וכן מובא במדרש רבה (ע,טו') שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים כָּךְ הָיוּ הַתְּנָאִים, הַגְּדוֹלָה לַגָּדוֹל וְהַקְּטַנָּה לַקָּטָן, וְהָיְתָה בּוֹכָה וְאוֹמֶרֶת יְהִי רָצוֹן שֶׁלֹּא אֶפֹּל בְּגוֹרָלוֹ שֶׁל רָשָׁע.
וממשיך המדרש לברר עד כמה גדולה תפילה בדמעות ושערי תפילה לא ננעלו: אָמַר רַב הוּנָא קָשָׁה הִיא הַתְּפִלָּה [כלומר בעלת כוח ומשקל] שֶׁבִּטְּלָה אֶת הַגְּזֵרָה, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁקָּדְמָה לַאֲחוֹתָהּ. ובכך הבין יעקב שמה' יצא הדבר.
וַתֵּרֶא רָחֵל כִּי לֹא יָלְדָה לְיַעֲקֹב וַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחֹתָהּ וַתֹּאמֶר אֶל-יַעֲקֹב הָבָה-לִּי בָנִים וְאִם-אַיִן מֵתָה אָנֹכִי: (ל,א')
וַיִּחַר אַף יַעֲקֹב בְּרָחֵל וַיֹּאמֶר הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי אֲשֶׁר מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי בָטֶן (ל,ב')
ויש לשאול מדוע וַיִּחַר אַף יַעֲקֹב בְּרָחֵל. והרי הוא בעל מידת התפארת, היא התורה הק' שנאמר בה וכל נתיבותיה שלום.
ולעומקו של מקרא י''ל שהכעס היה על כך שיש כאן חשש היפוך בצינורות השפע, ולכן בחר בחרון אף בשר ודם כדי לא לעורר חרון אף של מקום.
וכפי שמובא לעיל בפתח הדברים יעקב אבינו נתברך במידת אנכי ובמידת אהיה. וראה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה ומלאכי אלהים עולים ויורדים בו. והנה ה' ניצב עליו. וידע היטב מה היא המידה של גבוה מעל גבוה. שמידת ההשגחה השולטת בארץ היא מידת אלהים, היא מידת הטבע ובגימ' הטבע הוא אלהים. ומעל הטבע היא מידת הוי"ה ב"ה. וגבוה מעל גבוה הוא מידת ה"אנכי" שבעולם עליון. וגבוה מעל גבוה היא מידת אהיה הק'. כפי שהתגלה בהר סיני אנכי ה' אלהיך. אשר הוצאתיך מארץ מצרים. והן ג' שמות ה', גבוה מעל גבוה.
והנה, כאשר תובעת ממנו הָבָה-לִּי בָנִים וְאִם-אַיִן מֵתָה אָנֹכִי. הבה לי אתה בדרך שִׁידּוּד מערכות הטבע כפי שאתה יודע, ואם אַיִן, כביכול, מתה אנכי, תמה מידת האנכי שמושפעת עליך. ונראית רחל ליעקב כאילו תובעת ממנו בדרך הטבע להתערב בענין ההשגחה שלמעלה מן הטבע.
ולזה כעס ואמר התחת אלקים אנכי. האם מידת האנכי שהיא מעל הטבע, האם יעלה על הדעת להציבה מתחת מידת הטבע הוא האלהים. ואת תובעת ממני בדרך הטבע להשפיע על מידת האנכי. והרי מידת האנכי צריכה להוריד השפע אל מידת ההויה ומשם אל האלקים הוא דרך הטבע. ולכן בחר יעקב בחרון אף בשר ודם כדי לא לעורר חרון אף של מקום.
לכן אמרה הִנֵּה אֲמָתִי. לא אמרה שפחתי. אלא אֲמָתִי. שחזרה מיד לדבוק במידת האמת של יעקב. וכאילו אומרת אמיתתך היא אמיתתי.
וַתֹּאמֶר הִנֵּה אֲמָתִי בִלְהָה בֹּא אֵלֶיהָ וְתֵלֵד עַל-בִּרְכַּי וְאִבָּנֶה גַם-אָנֹכִי מִמֶּנָּה (ל,ג')
יש לשאול מאי גַּם שאמרה וְאִבָּנֶה גַם-אָנֹכִי מִמֶּנָּה. וְאִבָּנֶה מִמֶּנָּה הוי ליה למימר. ומאי גם.
אלא כמובא במדרש פרקי דר' אליעזר. שאמרה אעשה כמעשיה של שרה. כשם שאמרה שרה וְאִבָּנֶה מִמֶּנָּה מהגר שפחתה, כן אִבָּנֶה גם אנכי ממנה, מבלהה שפחתי.
אלא ששם במדרש מבואר, ששרה התכוונה שישמעאל הפסול יִוָּלֵד בהגר, ואז שרה תִּבָּנֶה ביצחק בזרע כשר. אבל כאן אינו דומה, כי אין פסול בזרעו של יעקב, וחוזרת השאלה מאי ואבנה גם אנכי ממנה.
ושמא יש לומר שרחל התכוונה להגיע למידת הוותרנות של שרה, שמתוך שויתרה לשפחתה, נפקדה. וזה שהתכוּנה רחל. שמוותרת היא לשפחתה, שתלד ליעקב, ומויתור זה תִּבָּנֶה גם היא, כמו שנבנתה שרה. ועל כן באומרה ממנה אינה מתכוונת לבלהה, אלא לשרה. ממנה, משרה למדתי. וְאִבָּנֶה גם אנכי ממנה, משרה.
ויש להבין מאי אנכי, שאמרה וְאִבָּנֶה גַם-אָנֹכִי מִמֶּנָּה. שהרי אנכי הוא כינוי לקב"ה. ומי ילוד אשה שיקח לעצמו כינוי זה, בלי לרמוז לבורא עולם.
ויש לומר שזו כוונתה: שֶׁאֶבְנֶה את מידת דביקותי באנכי, ממנה, מאמיתתי זאת אשר קבלתי ממך, ועל ידי כך שאגדל את בני שפחתי, ואשפיע עליהם רחמים, כן יושפעו רחמי שמים ממרומי מידת האהיה, אל מידת האנכי ומשם אל מידת ההויה ומשם אל דרך האלהות שבטבע ליתן לי בן. וְאֶבְנֶה גם את מידת האנכי ממנה, ממידת האהיה.
ועל דרך הצח, רמוזות המידות האלה בר"ת ובס"ת של וְאִבָּנֶה גַם-אָנֹכִי מִמֶּנָּה. כיצד:
וְאִבָּנֶה גַם-אָנֹכִי מִמֶּנָּה הרי מידת הוי"ה רמוזה בסופי תיבות ובאות ו שבתחילה. ומידת האנכי מפורשת בה, ומידת אלהי"ם רמוזה במילת גַּם שהאות ג' תורה על ל' בגימ' קטנה. ה' של אבנה, א-י של אנכי ו-ם של גַּם, הרי יחד אלהי"ם.
הרי לפנינו השתלשלויות כל ההויות בכל העולמות על פי הסדר של ירידת השפע בדרך האמת: אנכי-הוי'ה-א'לקים
ועל דרך הדרש מובא במדרש רבה ויצא פרשה ע''א, שבשעה שאמר יעקב לרחל ברוגזא התחת אלקים אנכי, יצתה בת קול ואמרה, כך עונין את המעוקות? חַיֶּיךָ שֶׁבָּנֶיךָ עֲתִידִים לַעֲמֹד לִפְנֵי בְנָהּ.
ואף כי פעמים מספר עמדו האחים לפני יוסף בהכנעה ובהשתחוויה, יש לומר שדברי המדרש התקיימו דווקא באותה פעם שחזרו מלקבור את אביהם.
כשאמרו הננו לך לעבדים, ויבך יוסף בדברם אליו ויאמר התחת אלהים אני, בזה תיקן את מידת הרוגז של אביו, למפרע. שכן אמר את אותן המלים שאמר אביו ברוגז - אמרן יוסף בנחת. יעקב אומר ברוגזא לרחל בטרם נולד יוסף: התחת אלקים אנכי? ויוסף אומר לאחיו בנחת: התחת אלקים אני.
ומפרש רבנו בחיי שהתכוון בזה לומר בענווה, אני תחת המרכבה. ובזה תיקן רוגזו של אביו. והיה זה נ"ב שנה לאחר שאמר יעקב התחת אלקים אנכי. ובאומרו כן לאחר נ"ב שנה, נרמז בזה מידת ב"ן, היא הופעת ה' במרכבה בעולם העשייה והשם השולט בה הוא הוי"ה במילוי וו,הה, כזה: יו"ד ה"ה ו"ו ה"ה. גימ' ב"ן
ועל דרך הצח יש לומר, כי אנכי שאמר יעקב הוא אני עם כ', והאות כ' מורה על הכעס. ויוסף השמיט את כ' הכעס ואמר בניחותא התחת אלהים אני. כלומר באומרו אני, תיקן את כ' הכעס של אביו.
ועוד, יש לעיין בדברי המדרש שנאמר בו חַיֶּיךָ. חַיֶּיךָ שֶׁבָּנֶיךָ עֲתִידִים לַעֲמֹד לִפְנֵי בְנָהּ. שנרמז בזה שהיה ראוי לנכות לו מחייו ל"ג שנה, כמנין ל"ג אותיות בדבריו, וַיֹּאמֶר הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי אֲשֶׁר מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי בָטֶן והם ל"ג אותיות, שבגללן היה ראוי לקצר ימיו בשלשים ושלש שנים. שכן במקום מאה ושמונים שנה שחי יצחק אביו חי יעקב רק מאה וארבעים ושבע שנה. אלא שתיקון יוסף באומרו באמירה רכה התחת אלהים אני ביטל את קיצור ימיו לפי שעה.
ואע''פ שאמירתו הרכה של יוסף התחת אלהים אני נאמרה לאחיו בחזרתם מלקבור את אביו, ולכאורה מאי דהוה הוה, ומה תיקון יש כאן לקיצור ימיו, מכל מקום הקב''ה מצרף מחשבה טובה למעשה, ומכיון שזו היתה מחשבתו עוד לפני מות יעקב, עזר הדבר לתקן קיצור ימיו והעמידם על מאה ושמונים שנה כבתחילה.
ומעתה, אמנם, היה ראוי יעקב לחיות מאה ושמונים שנה כיצחק אביו. אלא שגרם דבר אחר לקיצור ימיו והוא בעמדו לפני פרעה אמר ל"ג תיבות שנראו כמתרעם על מידותיו. כשאמר מעט ורעים היו ימי שני חיי וכו' ועל כן חזרה מידת הדין והורידה מסכום חייו את ל"ג השנים שקבל חזרה בתיקון יוסף. [כמידת התיבות שהתרעם לכאורה לפני פרעה, ויבואר במקומו בפרשת ויגש מז,ט']. ואשר על כן בתקנו את מידת אביו אמר המדרש על יעקב, חַיֶּיךָ. שֶׁבָּנֶיךָ עֲתִידִים לַעֲמֹד לִפְנֵי בְנָהּ, ובזה קבלת את חַיֶּיךָ.
ועוד על דרך הרמז והסוד יֵאָמֵר שהמלה אני היא אחת משמות ע"ב הקדושים, כפי המובא במסכת סוכה מה. במשנה ובגמרא וברש"י על המשנה מה היו אומרים "אני והו הושיעה נא".
והם שני שמות השם מע"ב הקדושים היוצאים מן הפסוקים ויסע ויבא ויט שבפרשת בשלח. ושמות אלה, אני והו, הן הנהגת ה' בעולמו, והם תחת מידת האלקים והם כמלאכים אשר שלח יעקב מלאכים ממש. והם אכן תחת אלקים בהשתלשלות ההויה.
ומה שאמר יעקב ברוגזא התחת אלקים אנכי וכנ"ל שמא התהפכו הצינורות ומידת האנכי שמעל אלקים האם היא ח"ו תחת אלקים?!
אשר על כן: כאן אומר יוסף בנחת: מידת ה"אני" היא תחת מידת אלקים לפי הסדר הראוי, כזה:
- אהיה
- אנכי
- הויה
- אלהים
- אני
לכן אמר: אני מרכבה לשכינה, ולכן אכלכל אתכם ואת טפכם. ובזה תיקן לא רק את מידת אביו אלא גם את מידת אמו, והסיר חרון אף מן העולם. ומידה זו תפסה רחל בצאת נשמתה ותקרא לו בן אוני. וכאומרה: בן ואני וכאומרה אני והו הושיעה נא.
וְאֶתְּנָה - וְאַתְנֶה
וַיֹּאמַר נָקְבָה שְׂכָרְךָ עָלַי וְאֶתְּנָה. (ל,כח')
וְאֶתְּנָה. לשון תנאי. שכלפי חוץ אמר וְאֶתְּנָה מלשון נתינה, ובלבו ברמאותו התכוון לומר וְאַתְנֶה, שאחליף תנאי עבודתך עשרת מונים.
וזה שאמר יעקב לנשיו בשדה: (לא,ו') וְאַתֵּנָה יְדַעְתֶּן כִּי בְכָל-כֹּחִי עָבַדְתִּי אֶת-אֲבִיכֶן: רצונו לומר וְאַתֵּנָה יְדַעְתֶּן את אשר אמר וְאֶתְּנָה ואת אשר החליף תנאיו וכו'. וַאֲבִיכֶן הֵתֶל בִּי וְהֶחֱלִף אֶת מַשְׂכֻּרְתִּי עֲשֶׂרֶת מֹנִים. והקב"ה שילם לו מידה כנגד מידה, וְלֹא נְתָנוֹ אֱלֹהִים לְהָרַע עִמָּדִי. ולא נתנו להחליף תנאיו.
וְהַכְּשָׂבִים הִפְרִיד יַעֲקֹב וגו' וַיָּשֶׁת-לוֹ עֲדָרִים לְבַדּוֹ וְלֹא שָׁתָם עַל-צֹאן לָבָן: (ל,מ')
יש ליתן טעם לאומרו וְלֹא שָׁתָם. שהרי על דרך הפשט, שָׁתָם הוא מלשון שָׂם כמו לא שָׁת לבו. וְלֹא שָׁתָם עַל-צֹאן לָבָן לא שָׂם אותם יחד עם צאן לבן. ומדוע ישתמש הכתוב דוקא בלשון שָׁת לומר וְלֹא שָׁתָם עַל-צֹאן לָבָן.
ויש לומר לעומקו של מקרא, ועל דרך הרמז, כאן רמז הפסוק ללבן הוא בלעם שתום העין, אשר בעינו האחת רצה לתת עין רעה בעם שלם. ולא עלתה בידו. באשר היו ישראל בדד עין יעקב. הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב. ולכן לא עלתה לו לבלעם.
וכך רמז הפסוק: וְהַכְּשָׂבִים הִפְרִיד יַעֲקֹב, הם צאן קדושים עם ישראל הנפרדים מן הגויים, וַיָּשֶׁת-לוֹ עֲדָרִים לְבַדּוֹ, וישת מלשון שת לבו, נתן אל לבו להיות עם לבדד ישכון, כדי שלבן הוא בלעם שְׁתֻם הָעַיִן, לא יוכל ליתן עין רעה על צאן קדושים. זה שכתוב וְלֹא שָׁתָם עַל-צֹאן לָבָן. סרסהו ודרשהו: וְלֹא שָׁתָם לָבָן שְׁתֻם הָעַיִן את עינו הרעה עַל-צֹאן קדושים, משום שיעקב לֹא שָׁתָם עַל-צֹאן לָבָן.
ולעומקו של מקרא יש לומר שיעקב למד מידה זאת להיבדל מן הגויים, מאברהם [כמובא בפרשת וירא], בהציבו את שבע כבשות הצאן לבדהן עת כרת ברית עם אבימלך. לבדד ישכון, גם כאשר נכרתת ברית עם הגויים.
וְהָיָה הָעֲטֻפִים לְלָבָן וְהַקְּשֻׁרִים לְיַעֲקֹב (ל,מב')
לית מילתא דלא רמיזא באורייתא. רמז למה שמתעטפים בטלית לבן, ואח"כ קושרים התפילין. וזה ניתן רק ליעקב ולבניו, וזר לא יבין את זאת. שנא' וְהָיָה הָעֲטֻפִים לְלָבָן וְהַקְּשֻׁרִים לְיַעֲקֹב וקרי ביה: וְהָיוּ הָעֲטֻפִים בְּלָבָן וְהַקְּשֻׁרִים – לְיַעֲקֹב. מה שעטופים בלבן וקשורים (בתפילין), זה אך ורק ליעקב.
וַיַּצֵּל אֱלֹהִים אֶת-מִקְנֵה אֲבִיכֶם וַיִּתֶּן-לִי: וגו' וָאֶשָּׂא עֵינַי וָאֵרֶא בַּחֲלוֹם וגו' וַיֹּאמֶר אֵלַי מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים בַּחֲלוֹם וגו'. (לא, ט-יא')
יש ליתן טעם לאומרו ויצל אלקים, ואחרי כן ויאמר אלי מלאך. והרי הוי ליה למימר ויאמר אלי אלקים, ואמאי אמר וַיֹּאמֶר אֵלַי מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים.
ולעומקו של מקרא ועל דרך הסוד יש לומר, שנקרא מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים על דרך אומרו וַיַּצֵּל אֱלֹהִים, הוא המלאך מע"ב שמות הנקרא יצל, היוצא מג' פסוקים ויסע ויבא ויט, (בשלח יד, יט-כא), הוא המלאך הממונה להציל רכושם של ישראל. ומכוון כנגד המילה להם בפרשת ציצית. (וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִית).
וכאומרו וַיַּצֵּל אֱלֹהִים אֶת-מִקְנֵה אֲבִיכֶם, אל תקרי וַיַּצֵּל אֱלֹהִים אלא כביכול אלקים וְיַצֵּל. אלקים והמלאך יצל, שנשלח על ידו. ולכן נאמר בהמשך וַיֹּאמֶר אֵלַי מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים בַּחֲלוֹם וגו'. הוא המלאך יצל האמור.
וַיָּשָׁב לָבָן לִמְקֹמוֹ. וְיַעֲקֹב הָלַךְ לְדַרְכּוֹ וגו'. (לב,א-ב')
ואמרו בתנחומא (בראשית טו), לבן הוא בלעם, ומצינו גם אצל בלעם לשון זאת של לבן ויקם בלעם וילך וישב למקומו, וגם בלק הלך לדרכו. (כד,כה')
ורמז בזה, שבלעם שב למקומו, שב למקומו השפל ולמדריגתו השפלה שהיה בה בתחילה. וזאת למרות הנבואה האלקית שנזרקה בו, כביכול. וגם בלק הלך לדרכו. לדרך החטאים והאבדון כבתחילה.
ונאמר אצל בלק "וגם", לרמוז לנו בזה, שגם בלעם הלך לדרך החטאים והאבדון.
וכן כאן בויצא נאמר וַיָּשָׁב לָבָן לִמְקֹמוֹ, שב למקומו השפל ולמדריגתו השפלה שהיה בה בתחילה. וזאת למרות שהיה במחיצתו של קדוש עליון, יעקב אבינו, השולט בכל העולמות.
ובשימת לב, כאן בויצא לא כתוב ביעקב גם (וגם יעקב הלך לדרכו, ככתוב בבלעם). אלא וַיָּשָׁב לָבָן לִמְקֹמוֹ. וְיַעֲקֹב הָלַךְ לְדַרְכּוֹ. שאין ליעקב שייכות וזיקה וקשר כלל למקומו השפל של לבן. לבן למקומו השפל, ויעקב לדרכו לדרך העולה בית א-ל.