גם כאשר יהודי נמצא בזמן הגלות ובחוץ לארץ
גם כאשר יהודי נמצא בזמן הגלות ובחוץ לארץ – הנה לא זו בלבד שהקב"ה שומר עליו בכל עת ובכל שעה שלא יאונה לו רע ח"ו... אלא הקב"ה שולח אליו – לחו"ל (גלות) – מלאכי ארץ ישראל, כדי שכל עניניו יהיו באופן של הרחבה ושלימות.
... הלשון "ויפגעו בו מלאכי אלקים" מורה שענין זה הי' בלתי צפוי מראש, כלומר, יעקב אבינו לא התכונן לבואם של מלאכי ארץ ישראל, ולכן, מה שפגש את המלאכים הי' זה באופן ד"ויפגעו בו מלאכי אלקים" - דבר בלתי צפוי מראש. . .
ולכאורה אינו מובן: מכיון שיעקב אבינו ביקש את כל עניניו מהקב"ה – מדוע לא ביקש מהקב"ה (גם) שישלח לו מלאכי ארץ ישראל (ועד שכאשר הקב"ה שלח לו את מלאכי ארץ ישראל הי' זה באופן ד"ויפגעו בו מלאכי אלקים")?!
ובהכרח לומר שהסיבה היחידה מדוע לא ביקש יעקב אבינו על ענין זה היא – מכיון שידע שזהו ענין נעלה ביותר שלא שייך לבקש עליו, ואי אפשר לקבל ענין כזה אלא ע"י המשכה הבאה מלמעלה באופן של אתערותא דלעילא שלמעלה מהאתערותא דלתתא, כלומר, שזוהי המשכה ממקום נעלה ביותר שאין עבודת האדם (תפלה ובקשה) מגעת שם.
... ועפ"ז מובן גודל העילוי ד"ויפגעו בו מלאכי אלקים" – שגם בהיותו בחוץ לארץ שלח לו הקב"ה מלאכי ארץ ישראל, כלומר, שנפעל אצלו בחי' הענין דארץ ישראל, וענין זה נפעל ע"י המשכה מלמעלה באופן של אתערותא דלעילא, שלמעלה מכל הענין דעבודת האדם.
דהנה, ידוע פתגם הצ"צ "מאך דא ארץ ישראל", כלומר, שבכל מקום שיהודי נמצא (גם בחוץ לארץ), עליו לעשות שם "ארץ ישראל", שע"י זה נפעל ע"י עבודתו ופעולתו – שזהו בדוגמת בואם של מלאכי ארץ ישראל לחוץ לארץ. אבל: בפתגם הנ"ל מדובר אודות ענין הנפעל ע"י עבודת ופעולת האדם, ואילו כאן מדובר אודות הזה המשכה הנעלית ביותר (מלאכי ארץ ישראל) באופן של אתערותא דלעילא הנמשכת ממקום עליון ביותר שאין עבודת האדם מגעת שם.
יד. והנה, כללות הענין ד"ויפגעו בו מלאכי אלקים" שנאמר אצל יעקב אבינו – שייך גם לכאו"א מישראל, וכדוגמת כל עניני התורה, שע"י משה רבינו ("תורה צוה לנו משה") נעשו הם באופן ד"מורשה" לכאו"א השייך ל"קהלת יעקב".
... ובנוגע לעניננו: מכיון שאצל יעקב אבינו הי' הענין ד"ויפגעו בו מלאכי אלקים" (כנ"ל בארוכה), מובן, שענין זה שייך גם אצל כאו"א מישראל, כלומר, שבענין זה ישנה הוראה בנוגע לכאו"א מישראל, כדלקמן.
טו. כאשר יהודי מתבונן ורואה שנמצאים עדיין בחשכת הגלות, כבר עברו אלפי שנים מאז שיעקב יצא מחרן לשוב אל בית אביו (שזהו כללות ענין הגאולה, כנ"ל), ועדיין שרויים אנו בחשכת הגלות, גלות מר וארוך כו', ובעת עתה "אנחנו לא נושענו" ומשיח צדקנו עדיין לא בא! ובפרט כאשר מתבונן במעמדו ומצבו הפרטי (נוסף על כללות ענין הגלות) כפי שיודע איניש בנפשי' כו' – אזי אומרים לו שבסיום פרשתנו ישנה הוראה נפלאה אודות גודל מעלתו של יהודי, גם בהיותו עדיין בזמן הגלות:
גם כאשר יהודי נמצא בזמן הגלות ובחוץ לארץ – הנה לא זו בלבד שהקב"ה שומר עליו בכל עת ובכל שעה שלא יאונה לו רע ח"ו, כמ"ש "ה' שומרך ה' צלך על יד ימינך", "יומם השמש לא יככה וירח בלילה" [כדוגמת הבטחת הקב"ה ליעקב אבינו: "ושמרתיך בכל אשר תלך"], ולא זו בלבד שהקב"ה מסייע לו בכל עניניו, באופן ד"מלכים אומניך ושרותיהם מניקותיך" [כדוגמת הענין ד"ויעשב לבן גד"], אלא יתירה מזו: הקב"ה שולח אליו – לחוץ לארץ (גלות) – מלאכי ארץ ישראל, כדי שכל עניניו יהיו באופן של הרחבה ושלימות (לפי ערך המצב דבזמן הגלות), מעין ובדוגמת הענין דארץ ישראל (גאולה).
וכאשר טוען שאינו רואה זאת בגלוי, ועד כדי כך שחסר אצלו גם בענין ד"מלכים אומניך ושרותיהם מניקותיך"... – אזי אומרים לו שענין זה תלוי בהנהגתו ופעולתו, כלומר, ע"י שלומד בתורה אודות ענין זה (ומתנהג בפועל בהתאם לכך, בדוגמת הנהגתו של יעקב אבינו), הרי הוא פועל את כל הענינים הנ"ל בעולם, בפועל ממש ובאופן גלוי, כי כשם שהקב"ה אסתכל באורייתא וברא עלמא, כך בנ"י עוסק באורייתא ומקיים עלמא, כלומר, שע"י לימוד התורה נפעלים כל הענינים בעולם בפועל ממש.
טז. והנה, מכיון שהוראה זו נלמדת מפשטות הכתובים – מובן, שזוהי הוראה השייכת גם לילד קטן בן חמש שנים שמתחיל ללמוד מקרא, ולילדה קטנה – עוד טרם בואה לגיל חמש שנים (מכיון ש"בינה יתירה ניתנה באשה"), ויתירה מזו: עוד לפני הגיל של התחלת לימוד המקרא, כבר מספרים גם לילדים הקטנים ביותר את סיפורי המקרא (כנהוג בכל תפוצות ישראל), ולכן, בשבוע דפ' ויצא מספרים לילדים את סיפור המקרא שבפ' ויצא, כולל – הסיפור דלעיל אודות יעקב אבינו.
