Skip to content
Beis Moshiach

מלאו ימי

  • Vayeitzei
  • 5787
  • Hebrew
View printout

השבת יחול ט' בכסלו, יום ההולדת ויום ההסתלקות של האדמו"ר האמצעי. מלאו ימיו ושנותיו. כאשר שלימות עבודת הצדיק באה לידי ביטוי לא רק בעבודתו הרוחנית, אלא גם בימיו הגשמיים, הרי שלפנינו שלימות שבשלימות. שלימות הנגלית לעין.

עבודתו של כל צדיק היא בהחדרת אלוקות בגשמיות העולם. חייו הרוחניים חודרים ומאירים גם בחייו הגשמיים עד כדי כך שהחיים הגשמיים מהווים השתקפות מדויקת של חייו הרוחניים. לכן כאשר ימיו הרוחניים מלאים מיום ליום, כך גם שנותיו הגשמיות מלאות מיום ליום. זוהי, אם כן, משמעות ימי חייו של אדמו"ר האמצעי – שלימות החיבור בין הרוחניות והגשמיות, שלימות החיבור בין העליון והתחתון.

היות ומכל דבר ניתן ללמוד הוראה בעבודת ה' לגבינו, גם אם איננו בדרגת צדיק, בא הרבי ומעמיד בפנינו את העבודה הנדרשת מאיתנו, את הלימוד שאנו יכולים להפיק מחייו של אדמו"ר האמצעי.

השלימות שהזכרנו ניכרת גם בפרשת השבוע בה אנו נמצאים – פרשת ויצא. פרשת ויצא וכן פרשת וישלח, הנקראת במנחה של שבת זו, מתווה דרך לעבודת היהודי בעולם. בפרשות אלו מסופר על יעקב אבינו לא כפי שהוא שוהה באהלו, לא כפי שהוא באהלו של עבר על תלמודו, אלא כפי שהוא בחרון אף של מקום, כשהוא במגע עם עשו הרשע, כפי שהוא פועל בעולם בו הקליפות והסטרא אחרא גוברים – ובכל זאת יכול להם, עד כדי כך, שלמרות נחיתות המקום וגשמותו, רוב בניו נולדו שם, ולא זו בלבד שלא הושפע ממגרעות המקום, אלא שמיטתו שלימה.

בהתבוננות בפרשה אנו רואים את הכיוון מיד עם הפסוק הראשון: "ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה" – יציאה זו היא המסמלת את ירידת הנשמה ממקור חוצבה, תחת כיסא הכבוד, אל הגוף הגשמי – "חרנה". הכוונה בירידה זו היא, שיהודי יצליח לגבור על כל המכשולים ולהקים בית לה' דווקא במקום נמוך זה.

כאשר אנו מתבוננים בביטוי "וילך חרנה", אנו שמים לב כי הכתוב לא נקט בביטוי "וילך לחרן", בו ההליכה והמקום הם שני דברים שונים. בביטוי "וילך חרנה" ניכר שההליכה הרוחנית מתבטאת גם בחרון אף של מקום, עד כדי כך ש"חרן" מתווספת האות ה' – אות משמו של הקב"ה שבה נברא העולם, שכן בזכות עבודתו של יעקב גם בחרן ניכרת עצמותו ומהותו של הקב"ה, גילוי כח הפועל בנפעל.

אכן יש הוי'ה

התבוננות בהמשך הפרשה מביאה אותנו לגילויים נוספים בקשר לעבודתו של יעקב אבינו. בדרכו לחרן נאמר "וישכב במקום ההוא". עלינו לברר את מהותה של שכיבה זו שלא מצאנו כדוגמתה – שכיבה במקום שבו נבנה מאוחר יותר בית המקדש.

כאשר אדם שוכב, הרי שהראש והרגל משתווים בקומתם. החלק העליון שבגוף משתווה עם החלק התחתון ביותר. בהסתכלות רוחנית, הרי ששכיבה מסמלת השתוות בין החלק הרוחני שבאדם וחלקו הגשמי. השתוות זו מאפשרת המשכת אור הנשמה בתוך גופו הגשמי. יותר מכך, השוויון בין הרוחני והגשמי אפשרי רק כאשר קיים גילוי עצמותו ומהותו של הקב"ה. מול עצמותו ומהותו של הקב"ה אין חילוקי מדרגות, שכן מעלה ומטה שווים אצלו. כתוצאה מכך, גם לאחר שהאדם מתעורר ועומד על רגליו, הרי שעצמותו ומהותו של הקב"ה עדיין מאירה בכל ישותו וברור הוא שהחילוק בין הראש והרגל הוא חיצוני בלבד.

על פי זה נוכל להבין את הנאמר קודם לכן שיעקב אבינו לקח "מאבני המקום וישם מראשתיו" – כשרש"י מדבר על "מין מריב סביב ראשו" מפני חיות רעות. לא ברור מה מועיל מריב סביב ראשו בלבד, ואפילו אם הקיף את כל גופו באבנים, מה מועילות אבנים אלו בפני חיות הטרף?!

בא הרבי ומיישב בפנינו את הדברים בהסברת עבודתו הרוחנית של יעקב. יעקב אבינו גילה את אור הנשמה במציאותו הגשמית בתוקף גדול ביותר, תוקף זה מרומז בביטוי "אבן". כאשר הגשמיות מוארת בתוקף על כל כח באור הנשמה, אין ביכולת אף חיה לפגוע בו.

יותר מכך – עיקר הגילוי של תוקף הנשמה ניכר בחלקים העליונים והרוחניים של האדם – במוחין שבראש, אך גם חלקיו התחתונים, גם גופו דורש גילוי תוקף זה, גם שאר גופו מבקש כי יקיפו אותו באבנים, באותו תוקף ואור אלוקי. מענה על כך נותן הקב"ה בכך ש"מיד עשאן אבן אחת" – גילוי עצמותו ומהותו של הקב"ה, כך שתוקף האור המתגלה בגוף שווה ומאוחד עם תוקף האור המתגלה בנשמה. אבן זו מהווה מצבה ובית אלוקים – דירה לעצמותו יתברך.

זהו, אפוא, סוד כוחו של יעקב בבואו לחרן, בכח זה היה ביכולתו לפעול גם בחרון אף של מקום ויותר מכך, להגיע לבירור כל חלקו בעולם עד כדי ביטחון שהעולם מוכן לגאולה וכל שנשאר הוא לשלוח מלאכים לעשו ולבקש לחבר את אורות התוהו של עשו עם כלים דתיקון של יעקב ועל ידי זאת לפעול את גילוי העצמות שלמעלה משניהם גם יחד – הגאולה האמיתית והשלימה.

פוקח עיוורים

החיבור בין עליונים ותחתונים שכל כך מודגש בפרשת השבוע, התחזק עם גילוי תורת החסידות, והוסיף להתחזק עם גילוי חסידות חב"ד המביאה אלוקות בהבנה והשגה, ומתבטא באופן מיוחד בתורתו של אדמו"ר האמצעי. כל אחד מרבותינו נשיאינו הוסיף וגילה שלב נוסף בלימוד תורת החסידות. אדמו"ר האמצעי הוא זה שגילה את שלב ה"בינה" – ההתרחבות והתפשטות של דברי החסידות, ביאור מורחב בהבנה והשגה של הנקודות אותן אנו מוצאים בדברי אדמו"ר הזקן.

כאשר בנוסף לחכמה קיימת גם הבינה – הרי שזה מאפשר את חיבור העליונים עם נחיתות העולם ביתר שלימות, חיבור האלוקות עם השכל, הרוחניות עם הגשמיות. כפי שניכר באדמו"ר האמצעי עצמו שאם היו חותכים את אצבעו לא היה נוזל ממנו דם כי אם חסידות – שלימות החיבור בין האלוקות – חסידות וגשמיות הגוף.

כעת ברור מדוע דווקא אצל אדמו"ר האמצעי ניכר בגילוי כי מלאו ימיו ושנותיו. כאשר אופן עבודתו ולימודו הוא בחיבור מעלה ומטה אזי יש לכך השתקפות מדוייקת גם בחייו הגשמיים ושלימותו הרוחנית באה לידי ביטוי אף בהם.

זו הסיבה מדוע ט' כסלו הוא הכנה לחג הגאולה י' כסלו – שלימות החיבור בין עליון ותחתון מהווה את ההכנה המתאימה ביותר לפעול בעולם מצב של גאולה בה יכיר כל בשר כי פי ה' דיבר – גילוי מושלם של כח הפועל בפועל.

ברור הוא שבלא מעשה בפועל אין אנו יכולים לצאת ידי חובתנו, לכן בא הרבי ומדריך עבורנו את הדברים מלימוד רוחני אל המעשה הגשמי המחייב על ידינו –

כיוון שכבר העולם כולו מזוכך, נסתיימה עבודת הבירורים, העולם הוא כלי המוכן לגילוי אורו של משיח בכל רגע, לא נותר אלא לפקוח את העיניים ולראות כי הכל מוכן לגאולה, "כבר יש את ה'שולחן ערוך', יש כבר את הלוויתן ושור הבר ויין המשומר ויהודים כבר יושבים סביב השולחן -שולחן אבותיהם".

היה מי שאמר – כי לפקוח את העיניים הוא ראשית כל – לא לעצום אותן. הרבי כרועה נאמן מנחה אותנו לפרטי פרטים מה עלינו לעשות על מנת להצליח במשימה זו של פקיחת העיניים, בחיבור העליון והתחתון בפועל ממש –

דבר ראשון – לימוד חסידות, הן מתורתו של אדמו"ר האמצעי והן חסידות בכלל. בנוסף, מורה הרבי לערוך התוועדויות חסידיות ולקבל החלטות טובות, לערוך התוועדויות גדולות בחג הגאולה י"ט כסלו הבעל"ט עד שבכל קצוות עולם יוכר ויירגש החום והאור שבתורת החסידות, להמשיך ולהתוועד בשאר ימי החודש עד סיום ימי החנוכה, וכמובן, לימוד ענייני משיח וגאולה על מנת להתכונן כראוי לגילוי אור ה' בגאולה, לרגע בו נצליח לפקוח את העיניים ולראות כי משיח כבר כאן וכי כל עם ישראל יצא מן הגלות אל הגאולה עם כספם, זהבם ושאר ענייניהם הגשמיים בגאולה האמיתית והשלימה.