על חורבן בית-המקדש של חבירו יש לבכות... על חורבן ביהמ"ק שלו אין לבכות, כ"א... לתקן ולבנות!
על חורבן בית-המקדש של חבירו יש לבכות... על חורבן ביהמ"ק שלו אין לבכות, כ"א... לתקן ולבנות!
עה"פ "ויפול על צוארי בנימין אחיו ויבך ובנימין בכה על צואריו" איתא בגמרא (מגילה טז, ב. פרש"י עה"פ מה, יד): "בכה (יוסף) על שני מקדשין (והם המרומזים בתיבת "צואריו" ל' רבים) שעתידין להיות בחלקו של בנימין, ועתידין ליחרב, ובנימין בכה על משכן שילה שעתיד להיות בחלקו של יוסף ועתיד ליחרב".
אמנם צריך להבין: למה בכה יוסף על המקדשות בחלקו של בנימין, ובנימין בכה על המשכן בחלקו של יוסף: לכאורה: אדרבא כל אחד מהם עלה עליו לבכות על חורבן בית המקדש שבחלקו הוא? הרי "אדם קרוב אצל עצמו"! — הרי בודאי שלכל אחד מהם נוגע יותר חורבן ביהמ"ק שלו, ובמילא גם הבכי' היא ראשית כל על חורבנו של המקדש שלו.
וביאור הדבר: ענין הבכי' כפשוטו, בעניני העולם, הוא בכדי להקל על הכאב. וכנראה בחוש, שכאשר האדם בוכה על ענין המיצר ומעיק לו, אין בבכיה של בכי' זו לתקן משהו בדבר שגרם אותו, אלא שבכיה — וירווח לו ועדמ"ש (תהלים מב, ד וראה פרש"י ואוה"ת שם. וש"נ) הייתה לי דמעתי לחם וגו'. מזה מובן אשר כשיש בידו לתקן את הענין, הרי, אדרבא, אין מקום להרגיע רוחו בבכי' אלא צריך הוא לעשות ולתקן.
ולכן כשרואה "חורבן מקדשו" של חברו — משתתף בצערו ובוכה, אבל (עיקר) התיקון ובנין ביהמ"ק מחדש אינו תלוי בו אלא בחברו. הוא יכול ומחוייב לעזור לחבירו: א) ע"י שיוכיחו (בדרכי נועם), ב) ע"י שיעורר רחמים ויתפלל עליו, אבל הביטול בפועל של החטאים שגרמו שנתחלה יד במקדש חברו תלוי בחברו שהוא בעל בחירה.
ובשעה שעשה את כל מה שבכחו לעזור לחבירו ולאחר כי"ז רואה שמקדש חבירו חרב עדנו — הנה נוגע הענין בנפשו ויבכה עליו וכו'.
אולם בשעה שרואה אדם את חורבן בית-המקדש הפרטי שלו, אין לו להסתפק באנחה ובבכי', כ"א להשתדל לתקן ולבנות מחדש ע"י שיעבוד עבודתו להביא את הגאולה הפרטית בנפשו.
ולפעמים הבכי' מחלישה עבודתו בבנין המקדש שלו באמרו בלבו כי כבר יצא ידי חובתו בבכי' וכו'.
ולכן בכיית יוסף ובנימין הייתה — כל אחד — על בית המקדש שבחלקו של השני.
ו. ואין להקשות: כיון שראו ברוח הקודש שהמשכן והמקדש עתידין ליחרב, הרי כבר נגזר ע"י מלמעלה — ומה אפשר לעשות בזה? — דהלא כבר אמרו חז"ל (ברכות י, סע"א) "אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים" — ואפילו לאחר גזר דין, אפשר — ע"י עבודה — לקרוע (ר"ה טז, ב).
וכדמצינו בחזקיה: שישעי' מסר לו הנבואה שנגזר על חזקי' שימות — אמר לו חזקי' לישעי' "כלה נבואתך וצא" (ברכות שם); "ויסב פניו אל הקיר ויתפלל אל ה'" — ותפלתו הועילה — "שמעתי את תפלתך" — הוסיפו לו חמש עשרה שנה על שנות חייו. חמש עשרה שנות חיים — כפשוטם, גם בעוה"ז.
ז. אמרו חז"ל (ירוש' יומא פ"א ה"א. מדרש תלים קלו, ז) "כל דור שאינו נבנה (ביהמ"ק) בימיו מעלין עליו כאילו הוא החריבו". ועד"ז י"ל בנוגע לכל אחד, מה שלא נבנה ביהמ"ק בימיו הוא מפני שבית מקדשו הפרטי הוא חרב: אם עבודתו הפרטית, בית המקדש שלו, הי' קיים בשלימות, הי' בא משיח ובונה בית המקדש — הכללי.
וההתבוננות בזה — כוונתה ותכליתה לא האנחה והבכי' כ"א הפעולה והעשי' — הגאולה הפרטית ובנין ביהמ"ק שבנפשו, וע"י זה ימהר וימשיך את הגאולה הכללית ובנין ביהמ"ק במקומו, ע"י משיח צדקנו, בקרוב ממש.
(משיחת ש"פ ויגש תשב"ח — לקו"ש ח"י ע' 150)
