"ןֵּהֹ כַה ֹותֹא ריִּטְקִּהְו ליִּ דְבַי אֹל ויָפָנְכִּב ֹותֹא עַ סִּ שְו ַחיֵּר הֵּ שִּא א וה הָלֹע שֵּאָה לַע רֶ שֲא םיִּצֵּעָה לַע הָחֵּ בְזִּ מַה נִּיחֹחַ לַה'" (א יז).
'לא יבדיל וכו'. נאמר בעוף ריח ניחוח, ונאמר בבהמה ריח ניחוח, לומר לך אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוין את לבו לשמים' (רש"י).
מקור דברי רש"י הם מהמשנה בשלהי מנחות (דף קי.) ששנינו בה 'נאמר בעולת בהמה (ויקרא א ט) אשה ריח ניחוח, ובעולת עוף (שם א יז) אשה ריח ניחוח, ובמנחה (שם ב ב) אשה ריח ניחוח, לומר לך אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים.ע"כ ,'
והט"ז (אורח חיים סימן א סק"ג) הקשה שאם גם המרבה וגם הממעיט שניהם מכוונים לשם שמים, אם כן מדוע אין למרבה מעלה יותר מן הממעיט, שהרי למעשה הוא הוסיף והרבה יותר מן הממעיט, הרי אין מדובר שהממעיט עשה לשם שמים יותר מן המרבה שעשה פחות ממנו לשם שמים, אלא שניהם עשו לשם שמים גמור, ואם כן מדוע נשארה דרגתו של המרבה כמו דרגתו של הממעיט, הרי בפועל הוא הִ רבה ונתן יותר.
ויתכן לפרש הענין בזה דהנה מצינו בתחילת הבריאה, שהיו שנים שהביאו קרבנות, והיו הם קין והבל בניו של אדם הראשון אשר הקריבו קרבן לפני ה'.
וכפי שדרשו במדרש רבה בפרשת צו (פרשה ז ס"ד) 'הדא הוא דכתיב (מלאכי ג ד) וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות וכו', כימי עולם כימי נח, וכשנים קדמוניות כימי הבל, שלא היתה עבודת כוכבים בימיו ע"כ ,' דברי המדרש רבה.
והנה קין הביא את קרבנו לפני הבל, כמו שנאמר בפסוקים בפרשת בראשית (בראשית ד ג) "ויהי מקץ ימים ויבא קין מפרי האדמה מנחה לה'", ורק לאחר מכן נאמר (פס' ד) "והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלבהן".
ונאמר שם בפסוקים בפרשת בראשית (פס' ד-ה) "וישע ה' אל הבל ואל מנחתו. ואל קין ואל מנחתו לא שעה ויחר לקין מאד ויפלו פניו".
ולכאורה יש לדקדק בלשונות הפסוקים שם, מפני מה נאמר "וישע ה' אל הבל ואל מנחתו", וכן "ואל קין ואל מנחתו לא שעה", ולא היה לו לומר אלא "וישע ה' אל מנחת הבל ואל מנחת קין לא שעה", ומהו ביאור כפילות זו "אל הבל ואל מנחתו" ו"אל קין ואל מנחתו".
ולמדנו מזה שעיקר תכלית הקרבן צריכה להיות האדם עצמו, שהוא העיקר בהבאת הקרבן ולא הקרבן שהוא מביא בפועל.
ולפי זה מדוקדקים הכתובים שרק מחמת ששעה הקדוש ברוך הוא להבל עצמו משום כך שעה אף למנחתו, ורק מחמת שלא שעה הקדוש ברוך הוא לקין מחמת כן לא שעה למנחתו של קין, כיון שהחיסרון בקין היה שהביא מן הגרוע כפי שפירש רש"י שם (בפס' ג) ש"מפרי האדמה" היינו מן הגרוע, ולכן היה חיסרון כבר בקין עצמו ובמחשבה שלו בהבאת הקרבן, והחיסרון היה בקין עצמו ולא בקרבן שהביא לפני הקדוש ברוך הוא.
ואם כן לפי זה אין העיקר הקרבן שהאדם מביא ,אלא העיקר הוא רק המחשבה.
ומבואר בזה היטב מפני מה אין כל מעלה למרבה על הממעיט, כיון שהמודד הוא רק הכוונה שמכוון לשם שמים, ואם הוא מתכוון לשם שמים התוצאות שלאחר מכן תלויות רק בכוונתו שמקודם, וכנתבאר בפסוקים בפרשת בראשית שתחילה שעה ה' "אל הבל "ורק לאחר מכן שעה "אל מנחתו."
ועל כן במרבה ובממעיט בקרבן אין המודד בריבוי הקרבן ובמיעוטו, אלא האדם הוא זה שעומד מאחורי הקרבן ואליו הקדוש ברוך הוא פונה ולא אל קרבנו, ועל כן אם שניים מביאים קרבן ושניהם מתכוונים לשם שמים, לא אכפת לנו כלל מה שהאחד המעיט והביא פחות מחבירו, כיון שהקדוש ברוך הוא פונה תחילה לאדם עצמו ואינו פונה תחילה לקרבנו.
ומיושבת היטב קושיית הט"ז מדוע אין למרבה מעלה על הממעיט, אף שהביא יותר מן הממעיט, כיון שכפי שפירשנו המודד אינו הקרבן עצמו אלא מי שעומד מאחורי הקרבן וכוונתו בהבאת הקרבן.
