פנקס חטאים והכפרה בזמן הזה
היה אדם גדול שנהג כך. התנא רבי ישמעאל, חברו ובר פלוגתתו של רבי עקיבא, עמד בראש ישיבה חשובה שדברי התורה שלה מכונים בשם "תנא דבי רבי ישמעאל". מדי בוקר מצטטים מדבריו: "רבי ישמעאל אומר בשלוש עשרה מדות התורה נדרשת". פעם ישב רבי ישמעאל ולמד תורה בשבת לאור הנר, וכדי להאיר יותר, הטה את הנר לכיוונו. לפתע תפש כי עבר כעת בשוגג מעשה חמור של הבערה. מספרת הגמרא כי במוצאי שבת "כתב על פנקסו: לכשייבנה בית המקדש אביא חטאת שמנה".
שבת יב,ב: לא יקרא לאור הנר שמא יטה ... פעם אחת קרא והטה, וכתב על פנקסו: אני ישמעאל בן אלישע קריתי והטיתי נר בשבת, לכשיבנה בהמ"ק אביא חטאת שמנה.
הדבר המעניין הוא שרבי ישמעאל לא היה דעת יחיד, חלפו מאתיים שנה והגיעו ימי האמוראים, והנה מוצאים בגמרא הרחבה ופירוט של המנהג להחזיק פנקס שגגות ולציין בו את העוונות בשוגג:
יומא פ: האוכל חֵלֶב בזמן הזה, צריך שיכתוב שיעור אכילתו, שמא יבוא בית דין אחר וירבה בשיעורין. הגמרא יורדת לפרטי הכתיבה בפנקס ומורה לא לכתוב סתם 'חטאתי והתחייבתי חטאת', אלא את שיעור האכילה בו חטא. שכן יתכן כי יבוא בעתיד בית דין אחר ויגדיל את השיעור עליו חייבים קרבן.
השל"ה הקדוש מציג זאת כהוראה פשוטה לרבים:
של"ה עמוד התשובה יומא עא: באם יזדמן לאדם בשוגג איזה חטא שחייב עליו קרבן, ירשום אותו בפנקסו להיות לו לזיכרון, אולי יזכה לבניין בית המקדש ואז יביא הקרבן.
אולם דברי השל"ה לא הובאו ברמב"ם ובשולחן ערוך ולא מצאנו פוסקים אחרים שהחמירו כך (ראו לקו"ש יח/416 הע' 50). השאלה עלתה בפגישת הרבי מליובאוויטש והראשון לציון הרב מרדכי אליהו בתחילת שנת תשנ"ב, והרבי השיב כי זו עוצמת הדין של "ונשלמה פרים שפתנו". דרך הכפרה המושלמת על החטאים כיום היא "נשלמה" באמצעות השפתיים, עד שאין צריכים השלמה בעתיד.
הרבי בפגישתו עם הראשון לציון הרב מרדכי אליהו: חיוב הקורבן הוא כשיבנה ביהמ"ק, אבל ברגע שלפנ"ז התשובה היא בשלימותה ע"י הקריאה והעסק בתורת הקרבנות באופן ד'ונשלמה פרים שפתינו' - נשלמה גם מלשון שלימות [כמו נשלימה] כך שהתשובה היא בשלימות.
ההסבר הוא, שהתפילה מוליכה באותה דרך של הקורבן. עניינו של הקורבן הוא לקרב בין האדם והקב"ה. בעוד שהחטא נוצר כתוצאה משקיעה בחיי חומר, הקורבן מזעזע את הנפש להפסיק ירידתה הרוחנית ולהחיות את המחויבות לקב"ה. גם התפילה מצמצמת את המרחק ומנכיחה את מציאות ה' בתוך חיינו. המזמורים נוטעים את ההבנה כי הקב"ה קרוב לעולם הזה, יותר מאשר לעולם האצילות.
