הקורבנות והתפילה
השבוע מתחילים את החומש השלישי, ספר ויקרא, והכינוי שלו הוא "תורת כהנים". הפרשיות הראשונות מתארות את קורבנות היחיד שמביאים כנדבה וככפרה על חטא, והפרשיות הבאות (אחרי מות, אמור) מצוות את קורבנות הציבור, כמו תמידים ומוספים שעולים בקביעות על המזבח. כיום, בזמן שבית המקדש אינו קיים, התפילה בוקעת רקיעים כמו עבודת הקורבנות.
2. ברכות כו,ב: רבי יהושע בן לוי אמר: תפלות כנגד תמידין תקנום ... תניא כוותיה דר' יהושע בן לוי: מפני מה אמרו תפלת השחר עד חצות? שהרי תמיד של שחר קרב והולך עד חצות ... ומפני מה אמרו תפלת המנחה עד הערב? שהרי תמיד של בין הערבים קרב והולך עד הערב ... ומפני מה אמרו תפלת הערב אין לה קבע? שהרי אברים ופדרים שלא נתעכלו מבערב קרבים והולכים כל הלילה.
התפילה אינה משלימה רק את קורבנות הציבור, אלא גם את חובת הקורבנות הבאים לכפרה: אדם שביטל מצוות עשה, כמו הנחת תפילין, יכול להביא קרבן עולה כנדבה. אדם שעבר בשגגה על לא תעשה חמור, כמו להדליק את האור בשבת או לאכול ביום הכיפורים - מביא קרבן חטאת. חכמים קובעים כי ניתן להשלים את כפרת הקורבן באמצעות אמירת פרשיות הקורבנות מהתורה שבכתב ובלימוד הלכותיהן. זאת אחת הסיבות לכך שתפילת שחרית נפתחת במשנת "איזהו מקומן של זבחים".
שולחן ערוך רבנו הזקן סימן א: טוב מאד לומר פרשת הקרבנות שהן עולה ושלמים ותודה וחטאת ... לקיים מה שכתוב (הושע יד) 'ונשלמה פרים שפתינו' וכמו שאמרו חכמים על פסוק 'זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת וגו'' - 'כל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה, כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת'. ומכל מקום מי שיש לו לב ללמוד ולהבין ... די לו באמירת פרק 'איזהו מקומן' [העוסק בהלכות הקרבנות מהתורה שבעל פה] כי גדול תלמוד המביא לידי מעשה ולידיעת התורה.
גם הצורה המעשית של התפילה היא בהתאם לדרך הקרבת הקורבן:
שם סימן צח: התפלה [שמונה עשרה] היא במקום קרבן ולכן צריך ליזהר שתהא דוגמת הקרבן: בכוונה ושלא יערב בה מחשבה אחרת כמו מחשבה שפוסלת בקדשים, ותהא מעומד כמו עבודה, וקביעות מקום [לעמוד במקום קבוע בבית הכנסת] כמו הקרבנות שכל אחד קבוע מקומו לשחיטתו ומתן דמו ... וראוי שיהיה לו מלבושים נאים מיוחדים לתפלה כמו בגדי כהונה.
התמיהה מתבקשת: כיצד חטאנו במעשה ונתכפר בדיבור?! הרי מדיבורים על אוכל לא נהיים שבעים ומדיון על מכון כושר לא יורדים במשקל? עוד אפשר להקשות: למה לא ננהג כך במצוות נוספות בתורה ואסיר במחנה עבודה בלי מצה יאמר את פרשת "החודש" ואסיר בלי תפילין יאמר "קדש"?
התמיהה גדולה יותר, לאור דברי הרמב"ן שהארכנו בהם בשנים הקודמות: סוד הקורבן הוא בהמחשה המזעזעת שמטלטלת את האדם להבין מה עליו לעשות עם עצמו: הבהמה היא משל חי לאדם שהתמכר ליצר הבהמי, עליו לטלטל עצמו אל הרפת ולקחת בהמה לירושלים. הוא סומך ידיו עליה כנגד הידיים שעשו החטא, אומר וידוי בפיו כנגד דיבור החטא, ושחיטת הבהמה והוצאת דמה, מעוררת לעקור את ההנאה והחיות בענייני העולם. איך דיבור התפילה מעורר חוויה משמעותית כזו?
בבדיחות הדעת: נאמר בפסוק 'ונשלמה פרים שפתנו'. היינו שהשפתיים עומדות במקום הפרים שהיינו אמורים להקריב. עולה השאלה למה התפילה עומדת במקום הפרים? הרי ישנם כל מיני סוגי קרבנות ועני היה יכול להקריב גם קרבן זול כמו תור ויונה? אלא כשצריכים להוציא כסף ולהקריב, קשה להביא פר. אבל אם רק מדברים על זה, בואו נדבר בגדול – על פרים ושוורים...
עד היכן הדברים מגיעים? הנה הביטוי החזק ביותר להיות התפילה תחליף שלם לעבודת הקורבנות. התפילה אינה רק חובה בגלל הקורבן, אלא פועלת גם לצד הזכות ופוטרת מחובת קורבן.
הפוסקים דנים בשאלה, האם יהודי שחטא בזמן הגלות, יתחייב להביא קרבן כפרה על חטאיו כשייבנה בית המקדש במהרה בימינו? למשל, אדם שהתעורר בליל שבת והדליק את האור בחדר השירותים ופתאום נזכר כי שבת היום - האם יתחייב בקרבן בימות המשיח? במידה וכן, ראוי להחזיק "פנקס שגגות" ובו לציין את החטאים בשוגג כדי להביא עליהם קרבן חטאת כשייבנה בית המקדש.
