נסיים בסיפור מרגש המוכיח זאת: ד"ר טיל ניר הוא חסיד חב"ד, רופא משפחה ותיק באזור הדרום ומשמש כ'רופא ידיד' של קהילת חב"ד בקרית מלאכי. הוא גדל במשפחה קיבוצניקית שאינה שומרת תורה ומצוות ופעם בצעירותו, אימא שלו שיתפה אותו בסיפור חייה.
היא גדלה בבלגיה לפני המלחמה במשפחה דתית. אבל אז פרצה המלחמה הנוראה והיא ראתה איך מעלים את אבא ואימא ואחיותיה על הרכבות האיומות והיא נותרה לבדה כילדה בת 12. כיון שהייתה בהירת עיניים ושיער, מסרו אותה לשכנים גויים שהסתירו אותה.
יום ולילה היא חיכתה שהמשפחה תשוב, אולי יקרה נס והם יצליחו לקפוץ מהרכבת ולקחת אותה. המארחים הגויים התעמרו בה והשפילו אותה. הם העבידו אותה בעבודות פרך והיא בסך הכול ילדה בודדה. לילה אחד בשוכבה על מיטתה, החליטה לעשות הסכם עם הקב"ה: "אני אחזור לומר קריאת שמע לפני השינה, כמו שאבא ואימא לימדו אותי, ואתה תחזיר לי את המשפחה". היא עמדה בחלק שלה בגבורה. כשהייתה מסיימת ימים שבורים והרוסים, כשגופה כאב מהעבודה, הייתה מניחה יד על העיניים וקוראת קריאת שמע כתפילה פרטית שהקב"ה ישמור על משפחתה.
המלחמה הסתיימה והתברר שהמשפחה נספתה בתאי הגזים. בדרך לא דרך דודתה נותרה בחיים ופעלה בהליכים משפטיים לחלץ אותה מבית הגויים, אבל היא לא סלחה לקב"ה. "אני עמדתי בהסכם ואתה לא עמדת". היא נטשה את דרך הוריה ועלתה לארץ, לקיבוץ דגניה. כך סיפרה לו בנערותו.
השנים חלפו ודווקא בנה טל עבר מהפכים וחזר בתשובה. ביחד עם רעייתו, הקים משפחה נהדרת של ארבע בנות וארבעה בנים, כשהילדים קרויים על שם סבו וסבתו ודודותיו שנספו בשואה.
ערב אחד באו לבקר את הסבתא בקיבוץ. שולחן המטבח הקטן לא הספיק עבור המשפחה הדוסית הגדולה... והסבתא הביאה שולחן גדול מחדר האוכל של הקיבוץ. על השולחן בבית דלק נר נשמה. היה זה בדיוק "יום השואה". טל הביט על הנר ופתאום היכה בו הסיפור ההוא מלפני עשרות שנים. הוא הביט על הנכדים ואמר: "נו, אימא, הוא החזיר לך את המשפחה?! הוא עמד בהסכם?! הם קרויים על שם הורייך ואחיותייך?!". היא כיסתה את עיניה ופרצה בבכי: "כן, הוא החזיר יותר ממה שלקח, סביב השולחן יושבים יותר ממה שישבו בבלגיה..."
אבל גם הקריאת שמע שלה לא נמחקה. חלפו השנים וערב אחד, בהיותה קרוב לגיל תשעים, ד"ר טל יושב במרפאה ופתאום מצלצל הטלפון. בדיוק ישבה מולו אימא עם תינוק שבאו לבדיקה והוא ניסה להתעלם מהשיחה, אבל הטלפון לא הרפה. זאת הייתה המטפלת המסורה של האימא, שלא הייתה יהודייה וצעקה באנגלית: "הסטורציה (מד החמצן בדם) יורדת לשמונים והדופק לשלושים". הוא הבין שאלו הדקות האחרונות של אימו ושאל במהירות: "יש מישהו לידך?!". הייתה שם אישה ספרדייה שבאה לבקר את אימה שלה ששהתה באותו מוסד רפואי. הוא ביקש מהאישה לקרוא קריאת שמע והיא פשוטה ותמימה החלה לצעוק את השמע בכזו כוונה שהוא לא שמע כמותה...
הנה כי כן, הקב"ה תמיד משלם, אבל בדרכו שלו... הרבי התבטא פעם באוזני החסיד הרב זלמן גוראריה: "הקב"ה תמיד משלם, אבל לא אומר מתי וכמה זמן זה ייקח...". [אולי יש לומר שהוא משלם כשהאדם זקוק באמת לשפע...].
המסקנה לגבי התפילה הגדולה - התחינה על הגאולה היא - שאסור להפסיק לבקש. כל בקשה מועלת, כל פגישה עם ה' מקרבת ובמהרה תיפול חומת הגלות ויאיר אור שבעת הימים כפשוטו ממש.
