א. משה רבינו מתחנן להיכנס לארץ
ובתגובה הקב"ה משתיק אותו: "רב לך! אל תוסף עוד דבר אלי בדבר הזה". נורא: אני לא רוצה לשמוע אותך. התמיהה עצומה: למה להשתיק? מה המסר בכך שיהודי צריך לבלום פיו משפיכת הנפש? הרי הקב"ה מתאווה לתפילתם של צדיקים וכל תפילה מקרבת את משה יותר אל ה'?
הרבי ציטט פעם בשיחה פרטית עם מישהו, תשובה מעוררת שכתב הגאון ממונקאטש, בעל המנחת אלעזר, מגדולי רבני אירופה בין שתי מלחמות העולם (ימים טובים עם הרבי, ראש השנה/85): ה' השתיק את משה מסיבה הפוכה: כי לא היה 'מסוגל' לעמוד בתחינה שלו. כי התפילה עמדה לנצח את הגזירה. ה' אוהב כל יהודי כמו בן יחיד וכל דמעה עולה עד כיסא הכבוד, אולם כאן נגזרה הגזירה שמשה מוכרח להישאר על אדמת המדבר (מסיבות שונות שדנו בהן בעבר) ולכן ה' השתיק את משה שלא יגבר בתחנוניו על הגזירה העליונה.
לכן הקב"ה עצר אותו אחרי 515 תפילות, כי לכל נושא ישנו מניין מסוים של תפילות שפועל את הדבר וכאן עוד תפילה אחת היה שובר את הגזירה. כמו ילד שמתחנן לפני אביו לבטל החלטה מסוימת, וככל שההחלטה חשובה יותר, כך נדרשת כמות של תחינות כדי לשבור את המחסום. לפעמים פורץ הילד את התעקשות האבא אחרי יום, לפעמים אחרי יומיים ולפעמים אחרי שבועיים.
בכך יישב הגאון ממונקאטש את העובדה שמתפללים שלוש פעמים ביום על בניין ירושלים. והרי אם ה' לא ענה לאבותינו למה שיענה לנו? ומה העניין להמשיך לבקש על דבר שמסורבים לו כבר אלפיים שנה? התשובה היא שההיפך הוא הנכון: התפילות הקודמות פעלו את פעולתן וריככו בהדרגה את הדרך לגאולה. אלא שנדרשות תפילות נוספות כדי לפעול את הגילוי הגדול וכל התפילות של היום מתווספות אל התפילות הקודמות ועוד תפילה אחת תפעל את הנס הגדול מכולם.
