אפתח בווידוי אישי: לפני שנה עברנו טרגדיה משפחתית, האירוע הקשה שחוויתי בחיי ולא נדע עוד כמותו. אחייניתי בת 28, הרבנית לאה אלטהויז, שליחה של הרבי באוקראינה, עברה סיבוך בלידה שהתפתח לאירוע מוחי ותרדמת מוחלטת. היא נפטרה כעבור כשבוע והשאירה 4 יתומים קטנים ל"ע. בתוך השבוע היא הובאה לארץ וישבתי דומם בכניסה לטיפול נמרץ תל השומר. ניסיתי להתפלל לנס, אבל לא הצלחתי לבקש. גערתי בעצמי היכן האמונה בכוח התפילה, אבל מחסום מנע ממני להוציא קול. זמן רב אחרי האסון ל"ע, נותרתי עם בירור פנימי: למה ברגע האמת לא התפללתי?
חפרתי וחפרתי ומצאתי ספק בסיסי: מי אני שאשנה גורלות? איך יצור אנושי זעיר, יכול לחולל ניסים בשמים? מדוע האלוקים האין-סופי יתעניין בבקשות שלי?
זו כנראה אחת הסיבות לכך שקשה להתפלל בכלל, מדי יום ביומו. הגמרא אומרת כי אדם חוטא בשלוש עבירות בכל יום ואחת מהן היא "עיון תפילה". הקב"ה מעניק הזדמנות כבירה לשוחח אתו והראש בורח למקומות אחרים. שכן קשה להאמין ומאתגר לחוש את הקו הפתוח לאינסוף.
אנו מוכרחים לשקם את התפילה כי בלעדיה אין דבר. רבינו הזקן מגדיר את חווית התפילה כ"חוט השדרה" שמעמיד את החיים היהודיים ובהעדר התפילה - הכול נעשה שטחי וקר.1
1. היום יום כג אייר: ראשית הירידה הוא העדר העבודה בתפילה, הכול נהיה יבש וקר, אפילו קיום המצוות בדרך 'מצות אנשים מלומדה' נהיה קשה, ממהרים, חסרים תענוג בתורה והאוויר מתגשם.
התיקון מתחיל בכך שנהפוך את המבט ונתפוש את ההבנה המהממת: הרחוק מכל רחוק הוא הקרוב מכל קרוב. ה' שנמצא אי שם בשמים, יותר קרוב אלינו ממי שעומד לידנו. הנה ירושלמי מופלא:
ירושלמי ברכות ט,א: שאלו המינים את רבי שמלאי: מהו דכתיב (דברים ד) 'מי גוי גדול אשר לו אלוקים קרובים אליו כה' אלוקינו בכל קראנו אליו' ['אלוקים קרובים' לשון רבים ומשמע כי יש כמה אלוקים ח"ו]. אמר להם 'כה' אלוקינו בכל קראינו אליהם' אין כתיב כאן, אלא 'בכל קראינו אליו'. אמרו לו תלמידיו, לאלו דחית בקנה, לנו מה אתה משיב [שנאמר 'קרובים' לשון רבים?]. אמר: קרוב בכל מיני קריבות ...עבודה זרה נראית קרובה ואינה אלא רחוקה ...אלוהיו עמו בבית והוא צועק עד שימות ולא ישמע ולא יושיעו מצרתו, אבל הקב"ה נראה רחוק ואין קרוב ממנו. דאמר לוי מהארץ ועד לרקיע מהלך ת"ק שנה ומרקיע לרקיע מהלך ת"ק שנה ועביו של רקיע ת"ק שנה, וכן לכל רקיע ורקיע ...ואדם נכנס לבית הכנסת ועומד אחורי העמוד ומתפלל בלחישה והקב"ה מאזין את תפלתו. שנאמר 'וחנה היא מדברת על לבה, רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע' והאזין הקב"ה את תפילתה.
כמה מחנכים נכנסו לאדמו"ר מסוים בבני ברק וביקשו עצה איך לעורר את התלמידים להתפלל בהתלהבות? האדמו"ר חשב רגע ואמר שזאת בעיה קשה ואין לו פתרון בשבילה, אבל במקום זה הוא רוצה לדבר איתם על התפילה שלהם, של המחנכים. "תגידו, איזו תפילה אתם יותר אוהבים? של יום ראשון או יום שני?". כמובן, יום ראשון כי היא קצרה ללא התחנוך הארוך. "ואיך אתם מגיבים", המשיך האדמו"ר, "אם באמצע התפילה ביום ראשון נכנס חתן או אבי הבן לפני הברית?". כמובן, בשמחה גדולה, נפטרנו מהתחנון. "אז מה אתם רוצים? אמר האדמו"ר, זה לא התלמידים שלא אוהבים להתפלל, אתם לא אוהבים...".
הקושי להתפלל הוליד סדרה של בדיחות כואבות, כמו היהודי שמסיים תפילת שמונה עשרה ורבו ניגש ולוחץ לו את היד בברכת שלום עליכם. היהודי מתפלא: "מה שלום עליכם? לא עזבתי את העיר כבר שבועיים"? הרב הסביר: "הבטתי בך כשהתחלת שמונה עשרה וראיתי שהנך מפליג לקייב לקנות עצים. באמצע התפילה היית במוסקבה למכור את העצים ובסיום התפילה פסעת שלוש פסיעות אחורה ושבת אלינו – אז שלום עליכם..."
או פירוש הפסוק "אלה ברכב ואלה בסוסים ואנחנו בשם ה' אלוקינו נזכיר": בשביל לנסוע לעיר אחרת, גוי צריך רכב או סוסים, אך "אנחנו בשם ה' אלוקינו נזכיר", רק מתחילים להתפלל והראש משייט בעולם כולו...
