"חַתֶ פ לֶא ו נֶביִּרְקַי םיִּמָ ת רָכָז רָקָ בַה ןִּמ ֹונָ בְרָק הָלֹע םִּא אֹהֶל מוֹעֵּד יַקְ רִּ יב אֹ תוֹ לִּרְ צֹנוֹ לִּפְנֵּי ה'" (א ג).
הנה בפרשת תזריע מצינו את פרשת קרבנות היולדת, ונאמר שם (יב ו-ח) "ובמלאת ימי טהרה לבן או לבת תביא כבש בן שנתו לעולה ובן יונה או תור לחטאת אל פתח אוהל מועד אל הכהן. והקריבו לפני ה' וכיפר עליה וטהרה ממקור דמיה זאת תורת היולדת לזכר או לנקבה. ואם לא תמצא ידה די שה ולקחה שתי תורים או שני בני יונה אחד לעולה ואחד לחטאת וכיפר עליה הכהן וטהרה".
וסדר הפסוקים לכאורה תמוה, שהרי אחר דין הקרבת הכבש והבן יונה נאמר "זאת תורת היולדת לזכר או לנקבה", ומשמע שבזה התורה מסיימת את דיני יולדת, אמנם התורה ממשיכה ואומרת "ואם לא תמצא ידה די שה וגו'", ואם כן לא נסתיימו עדיין דיני היולדת, ומדוע כתבה התורה "זאת תורת היולדת" באמצע הענין, לכאורה היה צריך לכתוב זאת רק לבסוף, אחר השלמת דיני יולדת, וכמו שנאמר כן בשאר פרשיות, ולא להפסיק בזה באמצע הענין, וצריך ביאור.
וה'חידושי הרי"ם' פירש בזה כי התורה שבכתב הינה מציאות רוחנית בלתי ניתנת לערעור, כל מה שכתוב בתורה זהו נצחיות וזוהי אמת לאמיתה ומחויב להתקיים בלי שום פקפוק.
ועל כן יש לבאר שאם היתה התורה כותבת רק לבסוף "זאת תורת היולדת", הרי בזה היה נוצר הכרח שתהיה יולדת עניה שלא תמצא ידה די שה, לכך הקדים הכתוב "זאת תורת היולדת", והיינו שבזה נסתיימה פרשת היולדת, ורק לאחר מכן הוסיפה התורה "ואם לא תמצא ידה" והוא כבר דבר נוסף שלא מוכרח להיות בתוך פרשת היולדת, כך אין הכרח שתהא יולדת שלא תמצא ידה די שה.
אמנם נראה לבאר בזה באופן אחר, דהנה בגמרא בשלהי מנחות (דף קי.) אמרו 'אמר ריש לקיש, מאי דכתיב זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם, כל העוסק בתורה כאילו הקריב עולה מנחה חטאת ואשםע"כ ,' דברי הגמרא.
ועוד איתא שם 'אמר רבי יצחק, מאי דכתיב (ויקרא ו יח) זאת תורת החטאת וזאת תורת האשם, כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת, וכל העוסק בתורת אשם כאילו הקריב אשם', ע"כ דברי הגמרא.
ומחמת כן כתב הט"ז (או"ח ס"א סק"ד) שטוב לומר פרשת הקרבנות בכל יום, כיון שמעלה עליו הכתוב כאילו הקריב חטאת ואשם.
וכמו"כ איכא בזה נפק"מ לדינא, שמחמת כן צריך לומר פרשת הקרבנות בעמידה ודוקא ביום, וכמו כן דנו אם בשבת אומרים את פרשיות הקרבנות שאינם דוחים שבת, כיון שנחשב לו הדבר כמו שהקריב את הקרבנות ממש.
ולפי זה כתבו הפוסקים שישנו ענין גם בזמן הזה שהיולדת תאמר ביום מלאת ימי טהרה לבן או לבת את פרשת קרבנותיה.
ולפי זה כתב ה'בני יששכר' לדון ביולדת שאין לה די שה, ובזמן המקדש היתה מביאה קרבן עני, איזו פרשה תאמר, האם תאמר פרשת העשיר כיון שלגבי האמירה אין שייך לומר בה "ואם לא תמצא ידה", שהרי לגבי האמירה יכולה היא לומר אף את פרשת העשיר והיא בגדר "תמצא ידה" לענין האמירה, או שנאמר שמכיון שצריך לדון בה כפי שהיתה נוהגת בקרבן עצמו, א"כ כאשר נקבע שאומרים את פרשת הקרבנות במקום הקרבתן, שוב צריכה היא לומר את אותו הקרבן שהיתה מקריבה אילו היה בית המקדש קיים, וע"כ אף באמירה תאמר את פרשת קרבן העני.
וביאר ה'בני יששכר' שזהו מה שמרומז במה שנאמר "זאת תורת היולדת" דוקא אצל קרבן העשיר ולא נאמר בסוף הפרשה, שבא לומר שכשם שדורשים מ"זאת התורה לעולה ולמנחה" שכל העוסק בתורת הקרבן כאילו הקריבו, כך ב"זאת תורת היולדת" הכוונה היא לאמירת הפרשה, שעל ידי אמירתה נחשב כאילו הקריבה קרבן זה, ושאף העני יכול לקיים את מצות הקרבת הקרבן באמירת פרשת העשיר, ואינה צריכה לומר את קרבן העני, ואף אם היא בעצמה עניה, מאחר ובאמירה אין שייך הגדר של "ואם לא תמצא ידה די שה".
ויש להוסיף ולבאר לפי זה שבזה מדוקדק הלשון בפסוק (הושע יד ג) "ונשלמה פרים שפתינו", שבתשלומים של שפתינו אז בדוקא "נשלמה פרים", שהוא קרבן העשיר, ולא נשלמה את קרבן העני שהוא בעופות או במנחות, כיון שבאמירה כולם מקיימים את המצוה על ידי אמירת קרבן העשיר ולא על ידי אמירת קרבן העני.
