לקראת יום פטירת הצדיק רבי אריה לוין זצ"ל /ט' ניסן תשכ"ט
מסופר על אסיר שנגש לרבי אריה לוין זצ"ל, והודיעו כי נשבע, שמכאן ואילך לא יעשן בשבת. שאלו הרב לפשר הדבר, והאסיר ספר לו, כי באותו בוקר עת נגש אליו הרב, וברכו בברכת ''שבת שלום'' ולטף כדרכו את ידו האחת, היתה ידו האחרת מחזיקה בסיגריה. וכך אמר האסיר: אותה שבת שבקרתני וברכתני בברכת ''שבת שלום'' כשחיוך נלבב על פניך ולטפת את ידי בעדנה כזאת, אותה שעה החזקתי בידי השניה מאחרי גוי סיגריה דולקת. ומה אומר לך רבי, באותה שעה הרגשתי כאלו הסיגריה צורבת את כל בשרי. כלום יתכן, אמרתי בלבי, שהרב ילטפני בידי ומחיה את נשמתי, בעוד ידי האחרת מחזקת בסיגריה דולקת בעצם יום השבת? אותו רגע נשבעתי שלא אעשן בשבת לעולם...
לפי זה יובן הסיפור הבא: בערב פסח לאחר חצות, התדפק אחד השכנים על פתח ביתו של רבי אריה וסיפר שהבחין בגנב שפרץ לקיוסק, אלא שהוא חושש לצעוק שמא יתנכל לו אותו הפורץ. חש הרב למקום, נגש לפורץ ואמר לו בלחישה: בני, שמא שכחת מה שכתוב בתורה "לא תגנב"? הסתכל הלה בפניו של רבי אריה, השפיל עיניו, הניח את הסחורה שנטל מהחנות, ונפרד מהרב לשלום.
ערב שבת אחד, לאחר הדלקת הנרות, פסע רבי אריה בניחותא בדרכו לבית הכנסת. נגש אליו יהודי כשבפיו סיגריה דולקת ושאלו: אולי יודע אתה היכן מצוי מלון פלוני? היסס רבי אריה. הכיצד יהלך בשווקיה של ירושלים כשלצידו יהודי המעשן בפרהסיה בערב שבת בין השמשות? מאידך גיסא, הן יהודי זה זר בירושלים, הכיצד יניחו לנפשו? החליט רבי אריה ללכת עמו ולהביאו לפתח המלון. הלכו שניהם יחד זה לצד זה. אחד שקומתו מצומצמת וזקנו לבן ולבושו שבת, ואחד גבוה ותקיף, כולו חולין. אין ר' אריה מעיר לו בדבר עישון הסיגריה, אלא שואל הוא לשלומו ולהרגשתו ומדגיש בפניו כי מקווה הוא שיהנה מביקורו כאורח בעיר הקודש. כשהגיעו למלון הסתכלו זה בעיני זה. השליך האיש את הסיגריה ופנה לרבי אריה בהתרגשות ואמר: אינני דתי. אף עקשן אנכי! מעודי לא נכנעתי לאדם! אולם אתה 'שברת' אותי. בפניך יש לי דרך ארץ. זה עתה השלכתי את הסיגריה וקבלתי על עצמי לא לעשן בשבת קדש.
מספר עו"ד זאב טפרברג: מעשה באדם שסר לביתו של רבי אריה והעלה עמו תרומה לישיבה הנושאת את שמו. סרב רבי אריה ליטול ממנו את התרומה ואמר לו: לך אסור לתרום. תמה הלה על תשובה זו ואמר: מדוע? הרי בעל נכסים אני! השיבו רבי אריה: כי קרובים ובני משפחה לך שמצבם דחוק וכל אימת שאינך מסייע בידם, איני רשאי ליטול את תרומתך, שהרי נאמר "ומבשרך לא תתעלם", ועניי עירך ובני משפחתך קודמים. נכנסו הדברים ללבו של התורם, ומאז החל לסעוד את בני משפחתו הדחוקים בממון.
כאשר נעצרו רבי עמרם בלוי וחבריו בכלא לאחר הפגנה, הגיע ר' ארי' לוין עם ספר תורה כדי שיוכלו לקרא בו בשבת וביקש מקצין המשטרה של התחנה כי יתחשב בעצורים וישתדל להטיב עמהם. כשנוכח כי חדר המעצר חשוך, ביקש שיעבירו את האסיר לחדר אחר. רבי עמרם לא פנה לעברו, וסינן בחדות: אסור להסתכל בפני... אמר הסוהר לר' אריה: וכי זהו הגמול על כל מה שטרחת למענו? השיבו ר' ארי': אדם ישר הוא, פיו וליבו שווים ואת שחש בנפשו יביע בפיו. צא וראה שכך הדבר, שהרי אין הוא מוכן להיות משוחד ממעשה טוב שאני עושה עבורו...
בני זוג שהיו רבים ביניהם באו לרבי אריה כדי שישכין שלום ביניהם. לאחר שעלה הדבר בידו, שיגר לו אותו אדם תרומה לישיבה. החזיר לו הרב את התרומה בצרוף מכתב בו אמר: במקום שתעלה צדקה לישיבה מוטב שתקנה לאשתך בכסף זה בגדים ותכשיטים ותפיס דעתה...
באחד מערבי השבתות, בימי הקיץ הלוהטים, ראה רבי אריה כי ליד החנות לממכר גלידה, מזדנב תור ארוך של אנשים, ובעל החנות הטרוד במלאכתו, אינו מתכונן כלל לנעול את חנותו, למרות שהשבת מתקרבת. נכנס הרב לחנות, הניח את השטריימל שלו על הכסא והתיישב בניחותא ליד השולחן. הבחין בו בעל החנות, הסתכל מופתע ונגש אליו. פנה אליו ר' אריה ואמר לו: "מה אומר לך? עומד הנך בפני נסיון קשה, אולם שבת זו שבת"! ולא יסף. קם מכסאו, חבש את השטריימל לראשו ויצא מהחנות. לאחר שהתרחק קמעא, פנה לאחוריו וראה שהתור מתפזר והאנשים מסתלקים והולכים לדרכם, ובעל החנות מגיף את התריסים ונועל את חנותו. לימים פגשו בעל החנות ואמר לו: "דבריך המועטים, המה מתוך דבריך שחדרו לעמקי לבי. הכרתי שחש אתה את המתרחש בנפשי, אלא שכואב אתה את כאבה של השבת, ואמרתי בלבי: יהודי שכמותך – אין לצערו! ועמדתי בנסיון". השיבו ר' אריה: "גדול אתה ממני! לו הייתי במצבך, מי יודע אם הייתי עומד בנסיון... אשריך"!
דוגמא נוספת, מספר הרב יואל שוורץ זצ"ל שהוא עצמו היה עד ראיה לדבר: שבת אחת בחזרתי מהכותל המערבי, ראיתי שני יהודים מטיילים ובפי אחד מהם סיגריה דלוקה. הלב נצבט למראה יהודי המחלל את השבת בפרהסיא. אך מה עושים? והנה ניגש אברך או רב צעיר, ופנה אל המעשן בדרך כבוד. תחילה ברך את השנים ב'שבת שלום' לבבי, ולאחר מכן פנה אל המעשן ואמר לו: "ידידי! אולי אתה מעשן בשבת קודש מפני שאינך מכיר את ערכה וקדושתה של השבת, אך זה ודאי שכדאי לא לעשן בשבת ולו רק מטעמי בריאות"! הלה חייך במבוכה והשליך את הסיגריה...
בשתי הדוגמאות הללו, יש מכנה משותף: רצון כנה שלא לפגוע בחוטא, ולעומת זאת דאגה אמיתית למניעת המעוות ותיקונו.
מספר ידידי היקר והאהוב ר' בנימין לוין שליט"א, רבו של בהכנ"ס אחדות ישראל בירושלים, ונכדו של רבי אריה זצ"ל: בילדותי, כיהן אבי, הרה"ג חיים יעקב לוין זצ"ל, כרבה של ג'רזי סיטי ניו יורק, בחו"ל, ואני נותרתי בירושלים והתגוררתי בבית סבי הצדיק רבי אריה לוין זצ"ל. מידי בוקר, סבי היה מתפלל עם הנץ החמה, ולאחר מכן, בשעה 7.45 בבוקר היה פונה אלי ומעיר אותי. מידי בוקר חזר הדבר הבא על עצמו: משפקחתי את עיניי, היה אומר לי: בניומינק'ה, באיזו שעה מתפללים שחרית בבהכנ"ס של אביך בג'רזי סיטי? בבוקר, הייתי משיב.8בשעה ואז חייך סבי זצ"ל את חיוכו המתוק ואמר: אם תזדרז, אולי עוד תספיק את התפילה שם...
בימי המיתון ופיטורי היעול, סר פקיד ממשלתי לביתו של רבי אריה כשדאגה על פניו: חושש הוא לפרנסתו, שמא יימנה על המפוטרים. משיבו רבי אריה: אני אינני מודאג כלל! שאלו הפקיד: ומדוע לא תהיה שותף לדאגתי? השיבו: לו היית אומר לי 'מפטרים את הקדוש ברוך הוא', הרי שהיה מקום רב לדאגה. אולם הקב"ה הרי נשאר בתפקידו, אינו מתפטר ואינו מפוטר, ואם כן דאגה למה?...
יחזקאל אלטמן היה אחד האסירים אשר רבי אריה הרבה לבקרו. לפיכך נשא תמיד כיפה בכיסו, ובראותו את ר’ כיפה לראשו. אריה היה מיד חובש את ה יום אחד, כאשר ר’ אריה התקרב לעבר בית הכנסת שבחצר הכלא, ניגש אליו א’ האסירים וקרא לעברו: מדוע מתעסק אתה עם שקרנים ורמאים?... השיבו ר’ אריה: בני, מדוע תוציא לעז על בני אדם? ענה האסיר: וכי סבור אתה שהאסירים הללו דתיים המה? אני יושב עמהם בכלא ורואה כיצד הם אוכלים ושותים בגילוי ראש. אך צבועים הם! ראה את יחזקאל אלטמן, כשהוא רואה אותך מרחוק, הוא ממהר לחבוש כיפה ולהעמיד פנים של דתי וירא שמים... וכאן באה תשובתו של רבי אריה מהווה מפתח לכל משנת “כיצד מוכיחין”: האם את אלה תכנה שקרנים ורמאים?! חלילה לך! האמן לי שאיני נותן עיניי בראשם, אם מכוסה הוא או לא. אני מתבונן בליבם, ולפניי הם גלויי לב – והוא חם ויוקד. לא חלפו ימים רבים, ואף אסיר זה כשהיה מבחין בר’ אריה, חבש כיפה לראשו ונמנה על המבקרים הקבועים בבית הכנסת...
