רעיון לפרשת ויקרא תשפ"ה - הרב מרדכי פרקש, בעלוויו וואשינגטאן
(נרשם ויקרא תשפ"ג )
טבילת ה פת במלח
א). מחזה שגרתי בבית יהודי: שולחן שבת מלא אורחים, קידוש, נטילה, קהל המסובים יושב וממתין לאחרון הנוטלים כדי לבצוע על החלות, בעוד שהזריזים מיהרו ליטול ידיהם מיד לאחר הקידוש, מתברר להם שזריזותם לא הועילה, הם יצטרכו לשבת בשקט ודומיה ולהסתפק בהגיית "נו.. הא... נו.. הא ", ולהמתין לאחרון הנוטלים כדי לברך ביחד ברכת המוציא על ה"לחם משנה".. לו רק ידעו הסועדים שבשביל אותם דקות ממש ישנה הלכה מיוחדת, אולי זה יקל עליהם ההמתנה. תוך כדי נגלה עומק במשאלת הסועד 'אפשר קצת מלח בבקשה ' !?
על הצורך ב'תצוגה' מיוחדת על שולחן הסעודה, והיא ה'מלחיה'.. כן שמעתם נכון 'המלחיה', כלי שכל מטרתו בדרך כלל הוא להכיל את המלח (salt shaker) כלי מחורר בקצהו העליון המשמש לבזיקת מלח, או כלי יצירתי אחר מכסף וכיו"ב, נוצר במיוחד לשמש תפקיד מיוחד ונעלה באותם דקות המתנה, ישנה הלכה מפורשת בשולחן ערוך הלכות בציעת הפת (סי' קס"ז ס"ח):
"נהגו להניח מלח על השולחן, לפי שהשולחן דומה למזבח והאכילה כקרבן, ונאמר 'על כל קרבנך תקריב מלח', וכשישראל יושבים על השולחן וממתינים זה על זה עד שיטלו ידיהם, והם בלא מצות, השטן מקטרג עליהם, וברית מלח מגין עליהם, לכן מצוה להניחו על השולחן אפילו לא יאכלו ממנו". מקור הדברים הוא במדרש שהובא בתוספות מסכת ברכות (מ ע"א ד"ה הכא) בתור יסוד להנהגה של אחד הראשונים "רבי מנחם היה מדקדק מאוד לשים מלח על השולחן".
הלכה זו של הנחת המלח על השולחן, שונה הוא מהנוהג לטבול פרוסת המוציא במלח, מטרת הטיבול בעיקר הוא בשביל הלחם "שתהא נאכלת בטעם משום כבוד הברכה", לכן הדין הוא שאם הלחם כבר מתובל במלח (בלישת העיסה וכדומה) אין צורך להמתין למלח, אלא שלמעשה פוסק אדמו"ר הזקן (שוע"ר שם) שכל פרוסת לחם שמברכים עליו המוציא "על פי הקבלה יש לטבל פרוסת הבציעה במלח ג' פעמים ." וכן מנהג חב"ד הוא להטביל את הפרוסה במלח ולא לזרות ולפזר מלח מעל הפרוסה. (הערת אגב: שונה הדבר בליל הסדר בו נהגו שלא להטביל המצה במלח "מפני חיבוב מצה, לצאת ידי חובתו במצה שאין עמה תערובת טעם אחר כלל" (שוע"ר תעה ס"י) אלא שעדיין יש להניח מלח על השולחן מטעם הנ"ל).
מיוסד על הגמ' בסוף חגיגה (כז.) אומרת: "ר' יוחנן ור' לקיש דאמרי תרוייהו: בזמן שבהמ"ק קיים מזבח מכפר על האדם, עכשיו שולחנו מכפר עליו", ומשמע שהשולחן משמש כעין מזבח. כפי שהובא מהמפרשים דלקמן נמצא שיש שני מטרות במליחת הקרבנות א) נתינת טעם בקרבן והוא טפל לקרבן, ב) מייצג ברית של קיום ונצחיות וערך המלח לעצמו,
כמו כן בהלכות בציעת הפת, יש את שני הדינים הקיימים במלח: הן כנותן טעם בפת, והן כמטרה בפני עצמה שיש להעלותו אף כשיש טעם בפת שאוכל.
מדוע צריכים שלושה טיבולים? בקבלה מובא הטעם, כי 'מלח' (78) בגימטריה שלושה פעמים שם 'הוי " ,'ה (3כפול 26=78 )על ידי טיבול שלושה פעמים ממתיקים שלש פעמים את שם הוי' של מדת ה'גבורה' (כף החיים שם סקל"ז בשם כתבי האר"י). ולכן כשאין בנמצא מלח טובלים את פרוסת המוציא ג' פעמים בחלק האחר של הלחם, כי 'לחם' אותיות 'מלח' ויש בו הרמז הנ"ל של ג' פעמים שם הוי'. וכן ראינו בהנהגת הרבי בהתוועדות הפתאומית והשמיימית בשבת פ' נשא תנש"א, שטבל החלה בחלה .
וכן כותב אדמו"ר הזקן בלקוטי תורה (פרשתינו) בשם כתבי האריז"ל :"מלח כחשבון ג' שמות הוי', ולכן נאמר (במדבר י"ח, יט) גבי אהרן 'מלח ברית עולם', כי הכהנים מברכים את העם שלש ברכות שהן ג' שמות הוי' דיברכך, יאר וישא, ששרשן גבוה מאוד נעלה למעלה מהשתלשלות, ובזה הוא קיום העולם, וזהו שנקרא מלח 'קיום הדבר'".
יהודי שאל פעם את הרבי (הוספות לקו"ש טל עמ' 266): מה המקור לטבול ג' פעמים ושיפרש לו את שלושת הצירופים. בתשובה מציין הרבי לספר אור צדיקים (סי' יב) לרבי מאיר פאפריש תלמיד של גורי האר"י
המבאר: העולם נברא על ידי שם הוי' מלשון 'מהוה', מצד אחד רצה 'הלברוא ולגלות, זה מסמל שם הוי' דחסד, לאידך, הוא גם רצה שהבריאה תהיה מוגבלת (ולא 'אין סוף' כמותו) לזה מסמל הוי' דגבורה , ובצירוף שניהם - אף שהפכים הם - מסמל את שם הוי' דתפארת. כאשר הקב"ה זן את העולם בחסד, וכן בעת רצון כשישראל מקיימים תורה ומצוות, אז פועלים את 'ג' הויות של חסדים', וכאשר דן אותנו בדין ובזמן שלא מקיימים תומ"צ, אז פועלים 'ג' הויות של גבורות'. וזה ענין טבילת הלחם, ג' הויות דחסד - גימטריה 78 . במלח - ג' הויות דגבורה גימטריה 78. וממתיקים אותם, היינו שגבורה מסכימה כביכול להתנהג בחסד. [טעם נוסף לטבול שלש פעמים, אולי משום שבפסוק שיובא להלן נזכר המילה 'מלח' שלש פעמים].
חשיבות המלח בכלל ובקרבנות בפרט
ב). המלח נתפס אצלנו בדרך כלל כ"עוד תבלין" שבו מתבלים ומטעימים מני מאכל – אמנם תבלין מרכזי, שכמעט אין מאכל ערב לחיך בלעדיו, החידוש בזה הוא, שמידה מעוטה של מלח מעניקה טעם ומשביח את מאכל שלם, יוצא שהתועלת מקורטוב של מלח גדולה בהרבה מהמידה שלה; אין זו רק תוספת טעם , אלא עיקר הטעם, עד שחוסר מלח פוגם בכל המאכל, ובלשון הכתוב (איוב ו, ו) "היאכל תפל מבלי מלח".
אבל עדיין אין לנו סיבה לייחס למלח משמעות רוחנית גבוהה וכיו"ב.
לאור כל הנזכר ,נופתע לראות את גודל החשיבות במלח בתורת הקרבנות, כפי שרואים בפרשת השבוע , (ויקרא ב,יג): "וְכָל קָרְ בַּן מִנְחָתְךָ בַּמֶּלַּח תִמְלָח וְלֹא תַּשְ בִית מֶּלַּח בְרִ ית אֱלֹהֶּיךָ מֵעַּל מִנְחָתֶּךָ עַּל כָל קָרְ בָנְךָ תַּקְ רִ יב מֶּלַּח."
וכך פוסק הרמב"ם (בפרק ה מהלכות איסורי מזבח הלכה יא ואילך) : "מצות עשה למלוח כל הקרבנות קודם שיעלו למזבח, שנאמר 'על כל קרבנך תקריב מלח', ואין לך דבר שקרב למזבח בלא מלח חוץ מיין הנסכים והדם והעצים, ודבר זה [שקרבן העצים קרב בלי מלח] קבלה ואין לו מקרא לסמוך עליו. ומצוה למלוח הבשר יפה יפה כמולח בשר לצלי, שמהפך את האבר ומולח, ואם מלח כל שהוא אפילו בגרגיר מלח אחד כשר :הקריב בלא מלח כלל לוקה, שנאמר "ולא תשבית מלח ברית אלקיך", ואף על פי שלוקה, הקרבן כשר והורצה, חוץ מן המנחה, שהמלח מעכב בקמיצה, שנאמר "ולא תשבית מלח ברית אלקיך מעל מנחתך :המלח שמולחין בו כל הקרבנות משל ציבור, כמו העצים, ואין היחיד מביא מלח או עצים לקרבנו מביתו, ובשלשה מקומות היו נותנין המלח, בלשכת המלח, ועל גבי הכבש ובראשו של מזבח. בלשכת המלח היו מולחין עורות הקדשים [היינו עורות הקורבנות שניתנו לכהנים ונמלחו כדי לשמר אותם], ועל גבי הכבש מולחין האיברים [אברי הקרבנות לפני הקטרתם על המזבח], ובראשו של מזבח מולחין הקומץ והלבונה ומנחות הנשרפות ועולת העוף".
'ברית מלח', תכונותיה המיוחדות של המלח
ג). צירוף המילים "מלח ברית", מראה על קשר הדוק בין 'מלח' ל'ברית' .גם בפרשת קרח לאחר רשימת 'מתנות הכהונה' אומר הפסוק (במדבר יח, יט) :'כֹּל תְּ רוּמֹּת הַ קֳּ דָ שִׁ ים אֲשֶׁ ר יָרִׁ ימוּ בְּ נֵי יִׁשְּ רָ אֵל לַ 'הנָתַ תִׁ י לְּ ךָ וּלְּ בָנֶׁיךָ וְּלִׁ בְּ נֹּתֶׁ יךָ אִׁ תְּ ךָ לְּ חָ ק עוֹלָם בְרִ ית מֶּלַּח עוֹלָם הִׁ וא לִׁ פְּ נֵי ה' לְּ ךָ וּלְּ זַרְּ עֲךָ אִׁ תָ ךְ' .
הדבר נזכר גם בתנ"ך :אודות מלכות דוד נאמר (דברי הימים פרק יג ה) 'הֲלֹּא לָכֶׁם לָדַ עַת כִׁי ה' אֱלֹהֵ י יִׁשְּ רָ אֵל נָתַ ן מַ מְּ לָכָה לְּ דָ וִׁיד עַל יִׁשְּ רָ אֵל לְּ עוֹלָם לוֹ וּלְּ בָנָיו בְרִ ית מֶּלַּח' .
מה כל כך מיוחד במלח? ו מה קושר אותו לברית? ומה כוחו ש"מגן" על עם ישראל? הבה נצעד בדרך מפרשי התורה ולאור שיחות הרבי ונתבונן בכמה מתכונות המיוחדות במלח:
תמידיות והתמדה
תכונה מיוחדת במלח היא, עמידתו לאורך זמן בלא להתקלקל, חיי מדף ארוכים מאוד ביחס לחומר אורגני אחר, על-ידו נעשה קיום בדבר אותו נמליח, מלח הוא מוצר המשמר מאכלים לאורך זמן, גם משום שהמלח עצמו הוא מאכל שנשמר לאורך זמן, כפירוש רש"י קרח שם: "ַּבְּ רִׁ ית הַ כְּרוּתָ ה לַמֶׁ לַח שֶׁ אֵינוֹ מַ סְּ רִׁ יחַ לְּ עוֹלָם". וכן פירש ה'מצודת דוד' בדברי הימים שם: "בכריתת ברית המתקיים כמלח הזה המתקיים ואינו מסריח", ובזה מסביר הריב"ש - מבעלי התוספות ותלמיד רבינו תם - בספרו 'בכור שור': מדוע נבחר המלח לסמל את ברית ה' בהקרבת הקרבן, משום שהמלח הוא דבר שנשאר ומתקיים תמיד, המלח לא מעלה עובש או לא נמס מעצמו, ובלשונו: "מלח דבר המתקיים, לפיכך ציווה הקב"ה להקריבו במנחות ובקרבנות, להראות שהקרבנות ברית קיים לעולם לכפרה". ובחינוך (מצוה קיט) "כי המלח מקיים כל דבר ומציל על ההפסד והרקבון, וכן במעשה הקרבן ינצל אדם מן ההפסד, ותשמר נפשו ותשאר קימת לעד".
ההוראה: קרבת היהודי להקב"ה - קרבן מלשון קירוב - צריכה להיות תמידית, לא רק בזמנים מיוחדים , אלא בלשון הכתוב 'את הכבש אחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערביים', בכל יום ויום יהודי יודע שהוא קשור להקב"ה והקשר הוא בל ינותק, דוגמת מלח שקיים לעולם, על ידי המלחת הקרבן נוצרת בינינו לבין הקב"ה כריתת "ברית מלח עולם", אין דבר המסמל יצירת קשר בל יינתק יותר ממלח – "מלח שאינו מסריח לעולם" . כמו שהמלח אף פעם לא נרקב, הוא נשאר טרי תמיד. כך אף הקשר שלנו עם אלוקים – תוקפו לא פג אף פעם ואינו מאבד מטריותו .
מלח – חיזוק והחלמה מחולי
ד). בהתוועדות שבת ויקרא תשמ"ט (התוועדיות תשמ"ט כרך ב' עמ' 427 )האריך הרבי במעלת המלח בקרבנות, ובין הדברים הביא את הנאמר בלקוטי תורה פרשתנו בשם 'תיקוני זוהר': "מלח " אותיות "חלם" לשון חיזוק כמו 'יַחְּ לְּ מוּ בְּ נֵיהֶׁ ם' (איוב לט,ד) [כמו החלמה] ,רש"י מפרש: יחזקו, וכן 'וְּתַ חֲלִׁ ימֵ נִׁי וְּהַ חֲיֵנִׁי' (ישעי' לח, טז) 'תבריאני ותחזקני', היינו, לא רק בריאות וחיזוק סתם, אלא שגם במצב ירוד של חולי נעשה בריאות וחיזוק בשלימות, ענין הרפואה.
הרבי מבאר זאת בעבודת האדם: "הקירוב לאלקות [שזהו ענין הקרבן, אדם כי יקריב מכם קרבן לה'] צריך להיות באופן ד"במלח תמלח, ולא תשבית מלח ברית אלקיך", להיות קיום נצחי, ובאופן ד"ברית אלוקיך", על דרך מה שכתוב 'לעברך בברית ה' אלקיך', שהוא בחינת התקשרות ואהבה רבה ונפלאה למעלה מהשכל" (לקו"ת שם), היינו שמעורר את נקודת היהדות, אמונה ומסירות נפש שלמעלה מטעם ודעת, בחי' ה"נסתרות", להיות בגילוי ממש, "הנגלות", (שיהיה בבחינת 'אלקיך' ממש בבחינת גילוי בפנימיות).
ועיקר החידוש בזה - שפעולה זו נעשית לא רק בנפש האלקית, אלא גם בנפש הבהמית, שעל ידי המלח מבטל הרע דנפש הבהמית ומהפכו לקדושה, על דרך ענין הרפואה ומיתוק הגבורות.. גילוי ההתקשרות העצמית דישראל עם הקב"ה ("ברית") גם במעמד ומצב שיש צורך בכליון והפיכת הרע, וענין הרפואה".
תשוקה לעליה
ה). רש"י מביא מדרש: "הַ בְּ רִׁ ית כְּרוּתָ ה לַמֶׁ לַח מִׁ שֵ שֶׁ ת יְּמֵ י בְּ רֵ אשִׁ ית, שֶׁ הֻבְּ טְּ חוּ הַ מַ יִׁם הַ תַ חְּ תוֹנִׁים לִׁ קָ רֵ ב בַמִׁ זְּבֵחַ בַמֶׁ לַח וְּנִׁסּוּךְ הַ מַ יִׁם בֶׁחָ ג", המים התחתונים הרגישו קיפוח, כשהקב"ה הפריד בראשית הבריאה בין המים העליונים לתחתונים, המים התחתונים הורחקו מהעולם האלוקי וירדו אל מעבה האדמה, מתחת לרקיע. הם שואפים כל הזמן למעלה, שואפים להתחבר למקורם, למים שמעל לרקיע. ועל כן הובטח להם שהם יינסכו על גבי המזבח, ובכך יתקרבו ליוצרם – בניסוך המים בחג, ובמלח - שהוא תולדות המים – נציגם של המים התחתונים המוקרב בכל קרבן במזבח.
ההוראה: מסביר הרבי בשיחה (תורת מנחם כרך יו"ד עמ' 124:) "עניין הקורבנות הוא, להעלות את הדבר הגשמי ולייחדו עם אלוקות. והכוח לזה הוא באמצעות המלח, שבא מ"מים תחתונים" דווקא שהם בוכים על רצונם להיות "קדם מלכא" – כי תשוקת ה"מים התחתונים" לעלות למעלה, היא הנותנת כוח ופועלת בדבר הגשמי שיוכל להתעלות ולהתייחד עם אלוקות". היינו לעורר תשוקה וצמאון בתחתונים להתקרבות, וכדברי דוד המלך "אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש שבתי בבית ה' ..לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו".
[גם 'שואל' וגם 'מבקש', שמעתי פעם, מה החילוק בין שאלה לבקשה? יובן מתשובת אסתר לאחשורוש ששואל 'מה שאלתך אסתר המלכה ומה בקשתך' ובסוף היא משיבה 'נפשי בשאלתי ועמי בבקשתי', 'שאלה' בשבילי עצמי ו'בקשה' עבור הכלל].
איחוד הפכים
ו). הרמב"ן, לאחר שמביא את פירוש רש"י, מפרש בדרך מקורית את הסיבה שהקב"ה כרת ברית מלח בקורבנות, והוא מפני האופי הייחודי של המלח שהוא איחוד של הפכים, שבתחילתו נמצא מעורב עם המים, ועל ידי השמש המים מתאדים ונשאר מלח, המלח והמים הם בעלי כוחות הפוכים – בעוד המים מצמיחים ומרווים את הארץ, המלח תכונתו להכרית ולשרוף את המקום שהוא נמצא בו, בלשון הכתוב "גפרית ומלח .. לא תזרע ולא תצמיח", זהו הרעיון העמוק של הברית שכלולים בו ניגודים של מים ואש, זו מהותה הפנימית של ברית - איחוד הפכים, על ידי התחברות עם השורש והמקור ששם שתי התכונות מתאחדות ונכללות זו בזו.
ובלשונו: 'אֲנִׁי סוֹבֵר בוֹ עִׁ נְּיָן שֶׁ הַ מֶׁ לַח – מַ יִׁם, וּבְּ כֹּחַ הַ שֶׁ מֶׁ ש הַ בָא בָהֶׁ ם יֵעָשוּ מֶׁ לַח, וְּהַ מַ יִׁם בְּ תוֹלְּ דֹּתָ ם יְּרַ וּוּ הָ אָרֶׁ ץ וְּיוֹלִׁ ידוּ וְּיַצְּמִׁ יחוּ, וְּאַחֲרֵ י הֱיוֹתָ ם מֶׁ לַח יַכְּרִׁ יתוּ כָל מָ קוֹם וְּיִׁשְּ רְּ פוּ, לֹּא תִׁ זָרַ ע וְּלֹּא תַ צְּמִׁ חַ '
ממשיך הרמב"ן וכותב: 'וְּהִׁ נֵה הַ בְּ רִׁ ית כְּלוּלָה מִׁ כָל הַ מִׁ דּוֹת, וְּהַ מַ יִׁם וְּהָ אֵש בָאִׁ ים בָהּ, וְּעָדֶׁ יהָ תֵ אתֶׁ ה וּבָאָה הַ מֶׁ מְּ שָ לָה הָ רִׁ אשֹּנָה מַ מְּ לֶׁכֶׁת הַ שֵ ם כַמֶׁ לַח שֶׁ יִׁתֵ ן טַ עַם בְּ כָל הַ מַ אֲכָלִׁ ים, וּתְּ קַ יֵם וְּתַ כְּרִׁ ית בִׁ מְּ לִׁ יחוּתָ הּ, וְּהִׁ נֵה הַ מֶׁ לַח כַבְּ רִׁ ית. וְּלָכֵן אָמַ ר הַ כָתוּב (דהי"ב יג ה) "הֲלֹּא לָכֶׁם לָדַ עַת כִׁי ה' אֱלֹהֵ י יִׁשְּ רָ אֵל נָתַ ן מַ מְּ לָכָה לְּ דָ וִׁד עַל יִׁשְּ רָ אֵל לְּ עוֹלָם לוֹ וּלְּ בָנָיו בְּ רִׁ ית מֶׁ לַח עוֹלָם", כִׁי הוּא גַם כֵן מִׁ דָּ תוֹ שֶׁ ל דָּ וִׁ ד, וְּלָכֵן אָמַ ר בַקָ רְּ בָנוֹת (במדבר שם) "בְּ רִׁ ית מֶׁ לַח עוֹלָם הִׁ יא", כִׁי הַ בְּ רִׁ ית מֶׁ לַח הָ עוֹלָם בוֹ יִׁתְּ קַ יֵם וְּיִׁכָרֵ ת'.
הברית מלח, לפי הרמב"ן, כלולה מכל המידות האלוקיות, מכילה בתוכה את המים והאש, את כוח הקיום ואת כוח ההחרבה והכיליון. כך מתפקד גם המלח – נותן טעם ושימור לטווח ארוך לכל המאכלים – אך עלול גם להכרית את הארץ. עוצמתו של המלח, היותו כלול ממים מחיים ומאש מחריבה, קושרת אותו קשר עמוק לברית, הממשלה האלוקית המקיימת את העולם בזכות הברית.
ולכן אמר בקרבנות ובמתנות כהונה (במדבר שם) "ברית מלח עולם היא ", כי הברית מלח העולם, בו יתקיים או חלילה יכרית. והיינו שהמלח, הכח המשמר והמחייה של עולם החי, וחלילה הכח המכלה את כח המצמיח של האדמה, הוא מייצגה של הברית הרוחנית בעולמנו הגשמי. ולכן זה גם 'מידתו של דוד המלך ', לו ניתנה המלכות לברית עולם 'שלא יכבה נרו לעולם ועד', ברית מלח.
גם ה'כלי יקר' בפירושו כאן רואה במלח את הברית עם הקב"ה השולט על כל ההפכים, ובלשונו: 'כדי להמליך את הקב"ה על כל ההפכים הנראין בעולם וגרמו לרבים לצאת למינות, לומר מהתחלה אחת לא יצאו ב' הפכים, והנה מלח יש בטבעו דבר והפכו כי יש בו כח האש והחמימות ותולדות המים, עד שאמרו חכמי הקבלה, שהוא כנגד מדת הדין ומדת הרחמים, ע"כ נקרא 'ברית אלהיך,' כי בהקרבה זו כורתים ברית עם ה' להשליטו על כל ההפכים'.
ועוד כותב הכלי יקר דבר נפלא:
"על כן נקרא 'ברית א -להיך', כי בהקרבה זו כורתים ברית עם ה' להשליטו על כל ההפכים. וכל המנחות חוץ משל כהן היו נאכלים לכהנים, וזה הוא כמו צדקה שנמשלה למלח המעמיד ומקיים את הבשר, כך מלח ממון חסר, והצדקה שבקרבן גדולה מן הקרבן עצמו, וכמ"ש 'עשה צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח'. על זה אומר 'על כל קרבנך תקריב מלח', שהמלח הוא העולה על כל הקרבנות ונבחר לה' מזבח" .
אתהפכא חשוכא לנהורא
ז). המפרשים מסבירים היות והמלח הוא מוציא את הטעם הטפל של המאכל, לכן מן הראוי כשמקריבים קרבן מנחה להקב"ה שלא יהיה קרבן טפל. ובלשון האבן עזרא (ב, יג) על דֶּׁ רֶׁ ךְ הַ פְּ שָ ט הִׁ כְּנַסְּ תִׁ יךָ בִׁ בְּ רִׁ ית וְּהִׁ שְּ בַעְּ תִׁ יךָ שֶׁ לֹּא תַ קְּ רִׁ יב תָ פֵל וְּלֹּא יֵאָכֵל, כִׁי הוּא דֶּׁ רֶׁ ךְ בִׁ זָיוֹן .'
כלומר, ברית מלח פירושה , ברית שלא להקריב דרך בזיון. מאכל ללא מלח הוא מאכל תפל, שאין דרך לאכלו, וקל וחומר לא להקריבו. בהתוועדות שבת פרשת ויקרא תנש"א (התוועדויות כרך ב' עמ' 414 )הזכיר הרבי: "כידוע שמלח "ממרק ומבשם מרירו לאטעמא" שזהו עניין אתהפכא חשוכא לנהורא.
המלח שנזרה על בשר הקרבן גורם בחום שלו שהדם ייפלט ואילו יסוד המים שבו משבח את הטעם שבבשר, הדם מסמל את הנפש הבהמית והאש שבמלח שורפת את המאווים הבהמיים - השליליים, בעוד הבשר מגיע להתעלותו הרוחנית ע"י יסוד המים שבמלח, היות והמים נמשכים ממידה של חסד.
העלאת התחתון
ח). אם נתבונן במעשה הקרבן כמושג של העלאת האדם ועולם החי והצומח אל האלוקות, הרי שהמלח מעלה גם את עולם הדומם .
הדברים מבוארים בשל"ה הק' (תורה שבכתב ויקרא ד"ה ודע) וז"ל: והנה הקרבנות הם בד' אלו , מהדומם, היה המלח 'על כל קרבנך תקריב מלח', מהצומח, הוא מנחות ונסכים, מהחי , הוא בקר וצאן ותורים ובני יונה, ומהמדבר, הוא האדם החושב בשעת הקרבן ומתעורר ומקריב את נפשו 'ונפש כי תקריב'... נמצא בהקרבת הענינים של המציאות למטה ומקריבם לגבוה לשם השם שם המיוחד, הוא מקריב למעלה למעלה סוד רוחניותם, ואז יש חיבור בינו יתברך לבנינו על ידי הקרבן" .
בשיחה לפני יותר מארבעים שנה (בלק תשמ"ג התוועדיות עמ' 1769) ביאר הרבי: כללות הענין מה שהאדם זקוק למאכלים ומשקים גשמיים - הרי זה כדי שיוכל לקבל את ה"מוצא פי ה'" שבדברים הגשמיים, כמו שכתוב "לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם", ואף שנשמתו של האדם היא "חלק אלוקה ממעל ממש", ואם כן, טוען הוא, לשם מה עליו לקבל מה"מוצא פי ה'" שבלחם", הרי הביאור
בזה, שה"מוצא פי' ה'" שבלחם הוא גבוה יותר מאשר "מוצא פי ה' " שבאדם עצמו, כידוע בענין כל הגבוה יותר יורד למטה יותר.
ומזה מובן, שבדברים הגשמיים גופא ישנו עילוי ב"מוצא פי ה'" שבסוג הדומם יותר מאשר בסוג הצומח וחי, שלכן ירד למטה יותר, לסוג הדומם. זהו העילוי שבענין ה"מלח" - סוג הדומם, כמ"ש "על כל קרבנך תקריב מלח" וכמנהג ישראל שבהתחלת הסעודה שבה אוכלים לחם "לחם ללב אנוש יסעד" ועד שכל הסעודה קרויה בשם לחם (רש"י ויצא לא, נד) אזי טובלים את הלחם במלח ג' פעמים" שזהו ענין ד"מלח ברית עולם".
הבאנו פה רק מעט מהאריכות שבמפרשים אודות מצות ה'מלח' .הרוצה להחכים יעיין בליקוטי תורה לאדמו"ר הזקן פרשתנו מאמר ד"ה ולא תשבית מלח [שהרבי מציין אליו רבות, וראה שיחת 'פבלק הנ"ל שהנוהג בליובאוויטש היה להתחיל לימוד 'לקוטי תורה' עם נערים בדרוש זה] ויגלה את העולם המופלא שמסמל את רעיון ה'מלח' ואיך שהוא מבטא גם "מלחמה" – משרש ל.ח.מ, וגם "חמלה" – משרש ח.מ.ל, וגם "מחילה" משרש מ.ח.ל , וגם "מחול" (ריקוד) ועד "מלחים" (ספנים) המנהיגים את הספינה בין הנשמה והגוף, בין עולמות העליונים לעולמות התחתונים וחוזר חלילה..... טעמו וראו כי טוב ה'!!!
הקשר עם הקב"ה ועם כל יהודי
ט). ונסיים עם מה שהתחלנו, כשאנו מניחים מלח על השולחן: א) בשל היות השולחן מייצג את מזבח עליו מקריבים קרבנות ואין משביתים את המלח מעליו. ב) בשל היות המלח מקור הגנה מפני מתקפת החיצונים, נזכור שנקודת התמצית של ה"מלח' הוא שהיא 'ברית עולם' ,דבר המזכיר לנו את הקשר העצמי שיש ליהודי עם הקב"ה כתכונת המלח שאינו נפסד, ונתעורר בתשוקה וגעגועים להתעלות ולהתחבר עם השורש שבו מתמזגים ומתאחדים כוחות הנפש, ועי"ז מצליחים להעלות גם את התחתון ביותר ולתקן כל העולם כולו במלכות שדי שיתגלה בביאת משיח צדקנו.
ולקינוח, פרפרת נאה ראיתי בשם האדמו"ר ממודזיץ (ר' שאול ידידיה זצ"ל בספרו 'אמרי שאול' ,העתיק ממנו באריכות שו"ת משנה הלכות ח"י סימן מח) שההגנה של מלח הוא גם בזה שמלח אינו נאכל לעצמו ורק כצירוף עם מאכל אחר, וזה מורה ליהודי שלא יערוך שלחן לעצמו אלא יזכור לצרף עמו עוד יהודי לשולחנו, וזה גופא - האהבה ואחוה - הם המגינים מן הפורעניות שלא יקטרגו עליהם, בחינת "ברכנו אבינו – כאשר - כולנו כאחד ".
