יתר על כן קשה, לפי דברי התוספות אם זו אכן היתה התקנה ומכאן הוכיחו שגם נשים חייבות בהלל כמו שחייבות בד' כוסות, והיינו שאם חייבות בד' כוסות מפני שאף הן היו באותו הנס, ממילא חייבות גם כן בהלל, כי עיקר התקנה היתה אמירת ההלל ורק תיקנו שיאמרו את ההלל על הכוס.
לפי זה ייצא שנשים תהיינה חייבות גם בקידוש בליל הסדר, דמאי שנא, אם מכח זה שחייבות בד' כוסות הוציאו התוספות שחייבות בהלל מפני שעיקר החיוב הוא ההלל, ורק התנאי הוא שצריך לאומרו על הכוס, ממילא כוס ראשון של ד' כוסות הוא הקידוש, ונמצא שכמו כן נשים חייבות בקידוש אחר שחייבות בד' כוסות והכוס הראשונה נאמרת על הקידוש.
והגרעק"א בתשובה (סימן א) הרי הוכיח שנשים בליל יום טוב אינן חייבות בקידוש, ואף כי בשבת חייבות נשים בקידוש דהוקש זכור לשמור, מי שישנו בשמור ישנו נמי בזכור והני נשים הואיל וישנן בשמור ישנן בזכור, ועל כן חייבות בקידוש, אבל בשאר ימים טובים דלית בהו היקש זכור לשמור, אינן חייבות בקידוש.
ואילו לפי דברי התוספות אינו מובן אמאי לא יהיו חייבות בקידוש, הרי כמו שבהלל פטורות, ואף על פי כן מדין ד' כוסות נתחדש עליהן חיוב, הכא נמי אף שבשאר ימים טובים פטורות מקידוש, היה צריך להיות שמדין ד' כוסות יתחדש עליהם חיוב קידוש, וזה פלא.
גם צריך להבין את לשון התוספות שכתבו 'ומסתמא לא תיקנו ד' כוסות אלא כדי לומר עליהם הלל ואגדה' ,ומהי כוונתם באומרם 'מסתמא', אם אכן סבורים התוספות שעיקר התקנה אינה עצם שתיית הד' כוסות, אלא הברכות והאמירות עליהם, היינו הלל והגדה, אם כן לכאורה לא היה להם לומר כן בלשון 'מסתמא', שכן זו עיקר כל התקנה, לומר את ההלל וההגדה על הכוס, זהו עיקרו של חיוב, לא רק שמסתמא תיקנו כדי לומר עליהם הלל והגדה, זה גופו של חיוב ממש ועיקר התקנה עצמה ,וצריך ביאור בלשונם.
שאלה נוספת יש לשאול בדברי הגמרא בפסחים (דף קח.) דאיתא 'שתאן בבת אחת, רב אמר ידי יין יצא, ידי ארבעה כוסות לא יצא', ע"כ דברי הגמרא.
הרי שחידש רב דלא יצא ידי חובתו אם שתה כל הד' כוסות בבת אחת, ולכאורה אי נימא שעיקר תקנת שתיית ארבע כוסות היתה ההלל וההגדה הנאמרים עליהם, וכן הקידוש וברכת המזון, אין זה אלא מילתא דפשיטא, כי איך יתכן שיקיים כל זה בבת אחת, את הקידוש עם ברכת המזון וגם הלל והגדה באמצע, ולא קיים רק את עצם שתיית הד' כוסות ותו לא, וזה לבד הרי אין בכך שום מצוה ותקנה, כי התקנה לא היתה אלא שיאמרו את כל דברים הללו ורק תיקנום על הכוס, אבל באופן ששותה בבת אחת שאינו מקיים את הברכות והאמירות שהם עיקר התקנה, אינו מקיים בכך כלום, ולשם מה הוצרך רב לחדש דבר זה כלל.
והנראה לחדש בזה שיסוד התקנה בשתיית ד' כוסות, לא היתה תקנה של קידוש או תקנה של ברכת המזון, אלא לומר הלל והודאה, שהם חלק מסיפור יציאת מצרים, על הכוס.
והנה בקידוש אכן אומרים ומזכירים הלל והודאה, כי בתוך הקידוש באמת כך הוא הנוסח שאומרים "אשר בחר בנו מכל עם ורוממנו מכל לשון וקידשנו במצוותיו", וכמו כן מזכירים "זכר ליציאת מצרים", נמצא שבתוך הקידוש מקיימים הודאה על הכוס, וגם בברכת המזון הרי מזכירים בברכה שנייה, שזו עיקרה, "נודה לך ה' אלוקינו על שהוצאתנו מארץ מצרים ופדיתנו מבית עבדים", הרי שיש כבר הלל והודאה בתוך ברכת המזון עצמה, וזוהי בעצם עיקר התקנה, לומר על הכוס הלל והודאה על יציאת מצרים.
נמצא שבעצם היו שתי תקנות, תקנה ראשונה היתה ארבע כוסות שפירושה ועניינה לומר על הכוסות את סיפור יציאת מצרים הלל והגדה, וכמו שכתב הרמב"ם שסיפור יציאת מצרים כולל הגדה והודאה, זהו סיפור יציאת מצרים, וזו היתה התקנה, וזה ארבע כוסות דתקינו רבנן לומר סיפור יציאת מצרים שזה כולל הגדה והלל.
לאחר מכן היתה תוספת על התקנה
וכמו שאמרה הגמרא ש'בכל חד וחד נעביד ביה מצוה', שיאמר גם כן קידוש וברכת המזון, אבל אין הפירוש שברכת המזון טעון כוס, אלא שהיתה תקנה לומר ברכת המזון מאחר ומזכיר שם הלל והודאה על יציאת מצרים, מפני כן נבחרה מצוה זו שיאמרוה על הכוס, וכן במצוה של קידוש יש הלל והודאה, לכן אף אותה תיקנו לומר על הכוס כי מצוות אלו כוללות בתוכם סיפור יציאת מצרים על ידי הלל והודאה.
ואם כן באמת נשים אין חייבות בקידוש בשאר ימים טובים, אך בליל פסח חייבות בקידוש, לא מפני עצם הקידוש, אלא מפני שחייבות בד' כוסות, וחלק מהחיוב של הד' כוסות שצריך לספר עליהם את סיפור יציאת מצרים על הכוס, ותיקנו שיעשו מצוות אלו על הכוס, אבל לא מפני שחייבות בעצם הקידוש.
וכן בברכת המזון, באמת לעולם אינה טעונה כוס, רק תיקנו בליל פסח שתהיה מצוה זו על הכוס מפני שיש בה הזכרת יציאת מצרים בהלל והודאה, לכן כבר תיקנוה שתהיה על הכוס ד'נעביד ביה מצוה', אבל לא זו עיקר התקנה, דעיקר התקנה היתה שיאמרו הלל והודאה על הכוס, ולאחר מכן הוסיפו לתקן שכבר נעשה את זה יחד עם מצוות שכוללות סיפור יציאת מצרים.
והנה יש לשאול שאלה שתהיה בה נפקא מינה גדולה לפי המתבאר, כיצד יהא הדין במי שעשה קידוש בזמן של תוספת יום טוב, הנה לכאורה ידי מצות כוס ראשונה מד' כוסות ודאי לא יצא, אבל ידי קידוש יצא.
והשתא אם עיקר התקנה היתה לומר קידוש על הכוס, אם כן מה יוכל לעשות מעתה, בפשוטו איבד לגמרי את האפשרות לקיים תקנה זו של ארבע כוסות, כי שוב אינו יכול לשתות כוס על הקידוש אחר שכבר יצא ידי חובת קידוש בקידוש שעשה מבעוד יום, והרי לא יצא ידי חובת שתיית כוס ראשונה מד' כוסות, ונמצא שאין לו שום פתרון והפסיד המצוה לגמרי.
ואמנם בשלמא אם המצוה היתה השתייה בעצמה, הרי יוכל לשתות אחר כך ארבע כוסות בלילה, אף שכבר יצא ידי חובת קידוש, אבל אם המצוה בעיקרה היא אמירת הקידוש על הכוס, כיון שכבר יצא ידי חובת קידוש, מה יוכל לעשות עוד בלילה בשביל לקיים מצוה של שתיית כוס ראשונה מד' כוסות.
אכן יתכן לחדש לפי המתבאר כעת בדברינו, שיש לו לזה פתרון בכך שיספר סיפור יציאת מצרים על הכוס הראשונה, כי אין עיקר ההלכה שכוס ראשונה תהיה על הקידוש, רק בעצם התקנה היא כללית, שיספרו יציאת מצרים בדרך של הלל והודאה על הכוסות, ורק אחר כך תיקנו דבר נוסף ד'כל חד וחד נעביד ביה מצוה', וכיון שיש מצות קידוש ובאמת מוזכר שם יציאת מצרים, לכך עושים כוס ראשונה בקידוש, אבל באופן שאין לו אפשרות לקיים כוס ראשונה בקידוש, וכגון בהנ"ל שכבר יצא ידי חובת קידוש, אבל ידי חובת כוס ראשונה מד' כוסות לא יצא, אם כן אכתי יוכל לשתות כוס ראשונה באופן שיאמר עליה סיפור יציאת מצרים, דנהי שהפסיד המעלה של 'נעביד ביה מצוה', אבל לא הפסיד את עיקר תקנת שתיית ד' כוסות באופן שיהיה סיפור יציאת מצרים נאמר עליהם.
לפי זה מובן היטב מה שכתבו התוספות בסוכה הנ"ל ומדוקדקים דבריהם ביותר במה שכתבו 'ומסתמא לא תיקנו ד' כוסות אלא כדי לומר עליהם הלל ואגדה', והוקשה לן מדוע השמיטו התוספות את ב' הכוסות הנוספים של קידוש וברכת המזון, ולא הזכירו אלא את הכוסות של הלל והודאה.
התשובה מעתה היא, דגם מה שכתבו התוספות שלא תיקנו ד' כוסות אלא כדי לומר עליהם הלל ואגדה, אין כוונתם כלל לשתי כוסות הללו בדוקא, אלא באופן כללי שזו היתה עיקר התקנה מלכתחילה לומר הלל והודאה על הכוסות, בלי לפרט איזה דבר אומרים על איזה כוס.
רק לאחר מכן תיקנו בפירוט איזה מצוה מקיימים על כל אחד ואחד מהכוסות הללו, ד'כל חד וחד נעביד ביה מצוה', ולכך תיקנו לשתות בקידוש שיש שם הזכרת יציאת מצרים, וכמובן בהגדה, וכן בברכת המזון שגם שם מודים על יציאת מצרים, ולאחר מכן בהלל.
