רבי! מיין גוי איז שטארקער און גרעסער פון אייער גוי..

רבי! מיין גוי איז שטארקער און גרעסער פון אייער גוי..

כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר אודות אחד מצעירי החסידים של אדמו"ר הזקן — החסיד ר' שמואל מונקעס, שמטבעו אהב ענין של צחוק — כיצד הייתה התחלת התקרבותו לאדמו"ר הזקן:

כאשר הר"ש הגיע בפעם הראשונה אל אדמו"ר הזקן בליאזנא, הי' זה באמצע הלילה, והעיירה כולה הייתה שרויה בחשיכה, וכל בני העיירה היו ישנים.

ר"ש לא ידע היכן נמצא ביתו של אדמו"ר הזקן, אבל שיער לעצמו שבביתו של הרבי בודאי מואר, שהרי הרבי יושב ולומד כל הלילה, והחליט, שחיפוש בית שמבוקע ממנו אור, יהי' סימן עבורו שזהו ביתו של הרבי.

וכך הוה. ר"ש הסתובב ברחובות העיירה עד שהבחין באור שבוקע מאחד הבתים, וניגש לשם, ודפק על הדלת. — כיון שכל בני הבית היו ישנים, נגש אדמו"ר הזקן בעצמו ופתח את הדלת, ושאל את ר"ש מה רצונו. ר"ש השיב, שרוצה ללון בבית. שאל אותו אדמו"ר הזקן: וכי לא מצאת בית אחר ללון בו? אמר לו ר"ש: זהו ג"כ בית יהודי... ואמר לו אדמו"ר הזקן: ועליך לקרוא קריאת שמע שעל המטה. ענה לו ר"ש, התפללתי ערבית כבר ואמרתי: "רבי! מיין גוי איז שטארקער פון אייער גוי" (רבי שלי חזק יותר מהגוי שלכם). ואז הכניסו אדמו"ר הזקן לביתו. וזו הייתה התחלת התקשרותו של ר"ש לאדמו"ר הזקן.

והנה, סיפור שמספר נשיא ישראל, ובפרט כאשר מספר זאת באופן שיתפרסם לאחרי — הרי זו הוראה והדרכה בעבודה:

כאשר יהודי מתחיל בעסק, במחשבה תחילה, ומחפש מקום לינה (מנוחה), מקום מקלט — עליו לדעת שצריך לחפש "בית יהודי", והסימן לבית יהודי הוא, שבוקע ממנו אור!

— יתכן אמנם שמסביב ישנם עוד בתים, שבחיצוניותם הם גדולים ויפים יותר, אבל אעפ"כ, כיון שאינם מוארים, אינם יכולים לשמש מקום לינה ומקלט עבור יהודי, והיינו, לפי שהמנוחה היא לאחר אור, וכיון שאינם מוארים, הרי זה שלא כפי הכוונה, ובמילא, הרי זה היפך ענין.

וגם כאשר מגיע כבר לבית יהודי שבוקע ממנו אור, לא יחשוב שיכול כבר להכנס לשם כמו שהוא בחיצוניותו ובגסותו מצד הגוף ונפש הבהמית, ויתנו לו "הנחה" בזה; עליו לדעת שראשית אותו, מורו בעל הבית, ומה מבקש.

היינו, שמצד החושך והחומריות כו', יכול להיות לפעמים שאדם יודע שצריך לחפש ולבקש משהו, ובודאי שלא יודע מה צריך לחפש ולבקש, ולכן צריכים לעורר אותו — ע"י ששואלים אותו: מה הנך מבקש. וע"י שמציעו ב"הגדה": "ושאינו יודע לשאול את פתח לו" (ע"פ רש"י פסחים קט"ז סע"א), מביאים אותו ג"כ, שאף שמצד עצמו אינו יודע לשאול, צריכים לפתוח לו ולעורר אותו ע"י שמציגים לו שאלה.

ושאלה זו (מה רצונו) מעוררת אצלו את המענה — שכיון שמרגיש שנמצא בחושך, "בארץ צי' ועיף", רצונו להכנס לבית יהודי שבו יש אור!

אינני צריך דבר — אומר הוא — אינני צריך "עולם הבא", "גן עדן", "שי" עולמות", וכיו"ב, כי אם, "אחת שאלתי מאת ה'... שבתי בבית ה'", שריבונו של עולם אותי לבית שהוא "בית יהודי", דירה לו ית'.

ועל זה אומרים לו: אינך יכול להכנס כ"כ מהר... כיון שישנו ה"גוי" שיכול להזיק אותך...

כלומר: כיון שנמצא במעמד ומצב ש"כל גוים כסבבוני", עד כדי כך, שכאשר מסתכלים עליו בלבבו ברחוב לא ניכר ההבדל בינו לבין הגוי — אזי מתנהגים עמו ג"כ באופן כזה, "כמים הפנים לפנים" (משלי כז, יט, וכמבואר בחסידות), כאילו "אם תלכו עמי קרי הולכתי אף אני עמכם קרי", ואומרים לו שגרעונו מהבית, שכן, כיצד יעלה על דעתו שבהיותו במעמדו ומצבו יוכל להסתופף בנחלת ה'?!...

ובשמעו זאת, שיש אפשרות של ניתוק מיחידו של עולם — אזי פורץ בבכי...

— שהרי אפילו קל שבקלים, כששומע שיש דבר שיכול לנתק אותו מהקב"ה, אזי מוסר נפשו בפועל על קידוש השם, אע"פ שכל ימיו היתה אצלו הנהגה הפכית, והיינו, לפי שענין זה נוגע בבחי' היחידה שבנפש, שמצדה מתבטלים כל הקליפות, מניעות ועכובים כו' (ראה תניא פי"ח-י"ט. פרק כ"ה) —

וצועק: "מיין גוי איז שטארקער כו'", שמרגיש את תוקף הרע שבו, והיינו, שגם ענינים כאלו שבעיני הנהגות הקודמות היו נחשבים אצלו לדבר קל, הנה עתה נתברר לו גודל החומר שלהם, וע"ד מאמרז"ל (סוכה נב, א) "צדיקים נדמה להם כהר".

וענין זה פועל שמתחילים לזכך את הדלת ומניחים אותו להכנס אל הקודש פנימה, ואז נעשית התקשרותו עם הקב"ה לא מצד בחי' היחידה, אלא גם מצד הגוף ונפש הבהמית נעשה מקושר בהקב"ה.

כד. וכללות הענין בזה — שדווקא מצד הרגש הריחוק מתעורר ומתחזק הרצון והתשוקה והתענוג בהקירוב אל הקודש.

וזהו גם תוכן הענין ד"צמאה לך נפשי גו' בארץ צי' ועיף" — כפי שרואים במוחש בטבע אדם התחתון, שדווקא בהיותו במצב של צמאון גדול, אזי מרגיש בטעם הגשמי טעם אחר לגמרי בשתיית המים, וכן הוא גם בנוגע להנשמה, ואדרבה: וכיון שטבע הגוף הוא לפי טבע הנשמה (ראה כש"ט סק"יד (יד, ג)).

וזוהי גודל המעלה דעבודה דבעלי תשובה לגבי עבודת הצדיקים — "להיות כי היה היתה נפשו בארץ צי' וצלמות... ורחוקה מאוד פי ה' בתכלית", ולכן ועל ערך כקוטב זה, אזי "צמאה נפשו ביתר עז מצמאון נפשות הצדיקים" (תניא פ"ז).

ועל זה אומרים: "כן בקודש חזיתיך", "הלואי בקודש חזיתיך", היינו, שמרגישים ומבקשים שגם כאשר נמצאים "בקדש", יהי' אותו צמאון כמו בשעה שהי' "במדבר וציה", "בארץ צי' ועיף".

ובודאי שכאשר יהודי, בן מלך, מבקש בקשה מאביו המלך, מלכו של עולם, ובפרט כאשר הבקשה היא מפנימיות נפשו — אין ממלא ומקיים את בקשתו, שגם סדר העבודה בעניני ישוב העולם יהי' אצלו באופן של תשוקה וצמאון כמו בשעה שנמצאים במדבר, שיהי' בחינת תשובה שמיא אתיא לאתבא צדיקיא בתיובתא (ראה זוהר ח"ג קנג, ב. לקו"ת שה"ש עג, ב. ובכ"מ).

כה. וזוהי ההוראה לכאו"א מישראל בכל מעמד ומצב, אפילו בזמן הגלות:

מבלי הבט על כך שלא נמצאים ב"ארץ טובה ורחבה", אלא במעמד ומצב של גלות, הנה כיון שבעת קבלת התורה בהר סיני הבטיח הקדוש ברוך הוא לעם ישראל (דברים כ, ב. וראה תניא פמ"ז) "ואבדיל אתכם מן העמים", הרי תמיד עומד יהודי במעמד ומצב של "יחידה" (ראה עירובין כא, א), כיון שיש לו נכסים רוחניים שאף א' אינו יכול לשלוט עליהם (כפתגם כ"ק אדמו"ר נ"ע ראה סה"ש תרפ"ז ע' 169), והיינו שהשליטה של אומות העולם היא רק בענינים הקשורים להגוף).

ולאידך גיסא, הרי הוא עדיין ב"מצרים", מיצרים וגבולים — כל אחד לפי ערך מעמדו ומצבו, ועכ"פ — מיצר וגבול ביחס למעמד ומצב של "גאולה".

אלא, שיש מי שצריכים לעורר אצלו את הרגש של "צמאה לך נפשי", ויש מי שצריכים לעורר אצלו את הרגש של "כן בקודש חזיתיך".

וע"י שניהם — פועלים ליווי ולמוד (כאופן ד"אחרישה" (ישעי' כח, כד. וראה סנהדרין צה, א), את הזמן שבו יהי' "בקודש חזיתיך" בשלימות, כאשר כל בנ"י יצאו מ"מצר" הגלות, ויבואו לעיר דוד ששם נמצא המקדש, ושם ימלא הקב"ה את בקשתם של בנ"י: "אחת שאלתי מאת ה' גו' שבתי בבית ה' לחזות בנועם ה'".

(משיחת אחה"פ ה'תשי"ז)