מכתבי חפץ חיים (נסדר על ידי בנו ארי' ליב הכהן, וארשא תרצז, דרכיו נמוקיו ושיחותיו של הרב חפץ חיים זצ"ל, עמ' יט אות מז) שמעתי פעם שדיבר עם בחור בן תורה שבא בחיתון עם יתומה, ואביה היה בן תורה, ואח"כ גמגם הבחור על השידוך. וטען עמו החפץ חיים על מיאונו, באמרו הלא אביה היה בן תורה וירא שמים ובעל יסורים כמה שנים, הלא יש לה זכותים רבים.
ובספר באוצר פנינים ועובדות (לר' ברוך גרשוני, ח"ב עמ' שנז, בשם ספר מאיר עיני ישראל ח"ד עמ' 71, מפי רבי מאיר מונק ששמע מהרב דוד זריצקי) בראדין היה חלבן עני מרוד, ולו שלוש בנות מבוגרות, שמפאת מראיהן ובצירוף עניו ומרודו וחוסר ייחוסו, נקפו השנים ולא מצא עבורן את בן זוגם. במר נפשו נכנס ובא יום אחד אל מרן החפץ חיים זצ"ל, ותינה בפניו את צרותיו, וקרא מנהמת לבו "וכי ת ש בְנָה עד אשר ילבין שער ראשן?" החפץ חיים שמע את דבריו, ואמר לו שישתדל לסייע בידו. ואכן שלח החפץ חיים, וקרא לאחד מבחירי בני ישיבתו שבראדין, ודיבר על לבו שיקח את בתו של החלבן לאשה. וכה אמר: בידוע שה"עולם" מחפש שידוך עשיר, ככל שהעושר של אבי המדוברת גדול יותר, כך ירבו הקופצים על השידוך. והנה יש לי שידוך נפלא בעבורך. הרי יודע אתה שאחד הדברים החשובים ביותר בשמים הם היסורים, וככל שאדם יותר בעל יסורים, הוא יותר חשוב בשמים. והנה החלבן של העיירה הוא בעל יסורים גדול, אין לתאר ולשער כמה צער יש לו, שבנותיו הגיעו זה מכבר לפרקן, ואין מי שחפץ בהן, ובידך איפוא לזכות בשידוך העשיר הזה, העשיר ביסורים...
ושם (עמ' שנו, בשם ספר שלמי שרה עמ' צא) פעם בראדין נפטר בן אדם שהיה בעל יסורים. לא סיפרו זאת למרן החפץ חיים זצ"ל, ורק לאחר ההלוויה והקבורה נודע מזה לחפץ חיים שהוא נפטר. התלונן החפץ חיים מדוע לא סיפרו לו? כי רצונו להשתתף בהלוויתו. על שום מה? אמר החפץ חיים, שאודות בני אדם מאריכים בתוארים שונים "הגאון" "הצדיק", מי יודע אם נכון הדבר? מי יודע אם הוא גאון? מי יודע אם הוא צדיק? רק הקב"ה יודע זאת, הרי ה' יראה ללבב. אך בחז"ל כתבו במפורש "יסורים ממרקים עוונותיו של אדם" מי שסבל יסורים ממרקים עוונותיו. אם כן, אותו בעל יסורים שנפטר הריהו צדיק גמור! בלוויה של צדיק גמור כזה חפצתי להשתתף.
עוד שם (בשם ספר זכרון "זכרון בנימין" עמ' ריח, הובא ב"מחשבה אחת" ח"ב כרך א עמ' תקעח) מעשה דומה מסופר על מרן החפץ חיים זצ"ל שפעם דחה מרן יהודי מלשוחח עמו, באומרו שממהר לאיזו לויה. לאחר מכן התברר שאין מדובר בצדיק או תלמיד חכם גדול, אלא באשה אלמנה זקנה ופשוטה. וכשחזר החפץ חיים מההלוויה, שאל אותו: ילמדנו רבינו, מה היה הענין המיוחד להשתתף בהלו ויה הזאת? אמר לו החפץ חיים: איתא בחז"ל (מו"ק כה ב) שהקב"ה שש ושמח בבוא אליו נפש נקי וצדיק. והנה מיהו צדיק שהקב"ה שש ושמח עמו? אין בידינו לדעת ולהכריע, הרי "א ין צַדִּ יק בָּאָר ץ אֲש ר יַעֲש ה טּוֹב וְלֹא י חֱ טָא" (קהלת ז כ ). אבל "נקי" הוא מי שנזכך ביסורים, שהנפש לו זכה ונקיה. והנה האשה הזאת, אמר חפץ חיים, היתה אלמנה שנים רבות, ולחיות שנים כה ארוכות בבדידות זה צער מאד גדול, ואשה שעברה יסורים כאלה כל כך הרבה שנים, הרי היא נפש נקי שהקב"ה שש שמח בבואה, ואיך לא אשתתף בהלוויה כזאת?
עוד שם (עמ' שנז, בשם הר' יעקב גלינסקי זצ"ל) מעשה היה באחד מתלמידי מרן החפץ חיים זצ"ל שלמד תורה מתוך יסורים שנתייסר בהם. פעם אחת, כשנכנס הבחור לקיתונו של רבו הגדול, נפנה אליו החפץ חיים ושאל אותו: אמור לי נא, באיזה דף אתה אוחז כעת בלימוד המסכת? בדף ג, נענה התלמיד המיוסר. אמר החפץ חיים: בדף ג? זאת אומרת בדף קג! אתה לא אוחז בדף ג, אלא בדף קג, שכך הלא שנינו "טוב אחד בצער ממאה שלא בצער", דהיינו לימוד דף אחד גמרא מתוך צער, שקול כמאה דפים שלמדו שלא בצער. הרי לך שאתה אוחז בדף קג! (בשם ספר מאיר עיני ישראל ח"ה עמ' 195).
