ו עיבוד ועריכה: שלום דובער ישראלי
בסיפור בריאת העולם מסופר על מעשי הקב"ה בכל יום מששת ימי מעשה בראשית. ביום השישי ברא את בעלי החיים - החיות והבהמות, ואת בני האדם אדם וחוה. בהמשך לזה אומר הקב"ה לאדם וחוה "ורדו (ותמשלו) בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרומשת על הארץ", ומאז התיר לבני האדם את השליטה והממשלה על בעלי החיים.
בפסוקים הבאים התורה ממשיכה ומספרת על דברי הקדוש ברוך הוא לאדם וחוה בהם הוא יתברך משווה בין מזונו של האדם ומזונם של בעלי החיים: "הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע .. לכם יהיה לאכלה. ולכל חית הארץ ולכל עוף השמים.. את כל ירק עשב לאכלה". ומפרש רש"י: "השווה להם בהמות וחיות למאכל .. אך כל ירק עשב יאכלו יחד כולם".
מיקומה של השוואה זו בין האדם והבהמה, לאחרי הציווי "ורדו בדגת הים", אינו מובן: מן הראוי היה שתחילה תופיע ההשוואה בין האדם ובעלי החיים ורק לאחר מכן יופיע הציווי "רדו...", המבטא את מעלת האדם וכח השלטון שניתן לו לשלוט בכל החיות, ולא להיפך - שלאחר הציווי לשלוט על החיות משווה הפסוק בין מין האדם ומין החי?
לשלוט נכון בבריאה
אך, בהתבוננות מחודשת ניתן להבין כי דווקא סדר זה של הפסוקים, מבהיר לאדם את מקור כוח שלטונו האמיתי המאפשר לו לרדות בכל הבריאה.
על האדם לדעת ולחוש, אשר ביחד עם הציווי ונתינת הכוח משמים "רדו", אין הוא יותר מאשר יצור נברא בדיוק כמו שאר הברואים, ולכן השווה הבורא את מזונו לשאר בעלי החיים. הכרה זו הכרחית לא רק כדי למנוע ממנו גאווה ותוצאות בלתי רצויות מתהליך הבנה בלתי נכונה של השלטון ("רדו"), אלא גם ובעיקר כדי לאפשר את המשך קיום שלטונו: כאשר האדם סבור, שהוא הרודה, בכוחו ובעוצם ידו, אזי אין הוא יכול לשלוט כלל, כי אז הוא שווה, נברא ככל הנבראים. רק כאשר הוא זוכר את האמת, שהוא שווה לכל הנבראים, וכוחו לרדות בבעלי החיים ניתן לו מאת הקב"ה, רק אז יכול הוא להיות שליט אמיתי.
שלטון או ירידה
בדרך זו יותר קל לאדם להכיר כי אין זה שלטון שלו, אלא "ה' אלוקיך.. הוא הנותן לך כח לעשות חיל", ולכן, השלטון האמיתי הוא של הקדוש ברוך הוא, בורא האדם ומנהיגו. וכפירוש רש"י על הפסוק "ורדו בדגת הים...": "יש בלשון הזה לשון רידוי (שלטון), ולשון ירידה. זכה רודה.. לא זכה נעשה ירוד לפניהם והחיה מושלת בו".
על פי חלק הסוד, ניתן ללמוד את דברי רש"י לפי פנימיות הדברים: "זכה" זה גם מלשון זיכוך. כאשר האדם מזדכך, ללא כל תחושה של גאווה וישות עצמית, אלא הוא פועל בכוחו של הקב"ה - אזי הוא "רודה בהם". אך כאשר "לא זכה", כאשר הוא לא הזדכך דיו, והוא חש את ישותו ומציאותו העצמית, שהוא כביכול שולט בכוחו - אזי "נעשה ירוד לפניהם".
מין האדם אמנם נעלה, ושולט על כל הבריאה, אבל כל זה הוא רק בתנאי שהאדם יודע ומכיר בזכות מי הוא נעלה ומרומם על פני שאר חלקי הבריאה
(על פי שיחת שבת פרשת בראשית ה'תשמ"ב)
ניצוצות של גאולה
בראשית ברא אלוקים (בראשית א, א)
אמר רבי חייא רבה מתחילת ברייתו של עולם צפה הקב"ה בית המקדש בנוי וחרב ובנוי, בראשית ברא אלקים הרי בנוי, היך מד"א (ישעיה נ"א) לנטוע שמים וליסוד ארץ וגו', והארץ היתה תהו ובהו הרי חרב, היך מד"א (ירמיה ד') ראיתי את הארץ והנה תהו ובהו, ויאמר אלקים יהי אור הרי בנוי ומשוכלל לעתיד לבא...
(מדרש רבה ב ז)
כח אלקים בבחינתה הנפרדת ונקרא מלאכה, וזה עצמו הפירוש בריאה, שהוא דבר מחוץ ממנו. וכתב ג' פעמים "מלאכתו" לרמוז על ג' עולמות בריאה יצירה עשיה, אבל בחינת אצילות מלשון אצלו שהוא אלקות בלי פירוד, וזה אינו מתגלה בעולם הזה רק לעתיד שיהיה יום שכולו שבת, אך בני ישראל יש להם חלק בזה העולם ולכן הארה הבאה בשבת מזה הבחינה...
(שפת אמת תרנ"ד)
וישבות ביום השביעי (בראשית ב, ב)
וזה הענין שנאסרה כל מלאכה בשבת, כי פירוש מלאכה הוא הכח שנותן האדם באיזה דבר, כמו כח הפועל בנפעל, אבל הוא נפרד ממנו, כמו שכתב תיבה או בנה בית שהונח בו הפעולה. וכמו כן מעשה בראשית הוא
ועץ החיים בתוך הגן (בראשית ב, ט)
שאילה למה נברא עץ החיים, תשובה שיאכלוהו לצדיקים לעתיד לבא בגן עדן ויחיו לעולם.
(לקח טוב)
(דבר מלכות ש"פ בראשית תשנ"ב - מוגה)