"והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום ורוח אלוקים מרחפת על פני המים" (א, ב).
נאמר על כך במדרש: "ורוח אלוקים מרחפת על פני המים" - "זו היא רוחו של מלך המשיח". מכך יש ללמוד הוראה נפלאה בנוגע לאופן האמונה והציפיה למשיח ולגאולה: אמונה וציפייה זו צריכה להיות - לא רק ביחס לתקופה הראשונה בימות המשיח, כאשר יוסר מעלינו 'שעבוד המלכויות' אך "לא יבטל דבר ממנהגו של עולם" - אלא גם ביחס לתקופה השניה בימות המשיח, בה ישתנו מנהגי וטבעי העולם ויהיו ניסים ונפלאות. כמו, למשל, תחיית המתים.
היינו: עוד לפני שזכינו לתקופה הראשונה של הגאולה, כבר נושאים אנו את עינינו (גם) לעבר התקופה השניה, תקופת הניסים והנפלאות שלמעלה מן הטבע. הדוגמא לכך, כאמור, הם דברי המדרש דלעיל תיכף בהתחלת בריאת העולם: עוד בטרם בריאת אדם הראשון, וודאי לפני מתן-תורה - כבר מדגישים את מציאותו של מלך המשיח!
וכיון שכך הוא בנוגע לנושא המשיח בכללו - הרי כך צריך להיות היחס גם בנוגע לתקופות השונות בזמן המשיח עצמו; עלינו, כבר עכשיו לשאוף, לצפות ולייחל לתקופת השלימות של ימות המשיח. כשם שכך הוא בנוגע לציפייה וכמיהה שבלב, כך גם בנוגע לעבודת ה' בפועל: מציפייתו של יהודי לתקופה הראשונה של ימות המשיח - כאשר "לא יהיה שם רעב ומלחמה" - נובע תוקף גדול בעבודת ה' שלו עתה, בזמן הגלות, עד כי כביכול אין לפניו כל מניעות ועיכובים, כאילו היה זה כבר לאחר ביאת המשיח...
אך הציפייה לתקופה השניה של הגאולה - בה יהיו ניסים ונפלאות למעלה מן הטבע - בכוחה להביא לאופן נעלה עוד יותר בעבודת ה': עבודה שלמעלה מכל מדידה או הגבלה שמצד טבע העולם!
(מעובד ע"פ שיחת ש"פ אחרי ה'תשמ"ו)