רבי משה בן נחמן - הרמב"ן, היה מענקי יהדות ספרד, שלם בחכמה וביראה, פוסק הלכה ומורה הוראה, מפרשני התורה והתלמוד שכתב את חיבוריו ברוח הקודש, פילוסוף ואף רופא גדול. הרמב"ן היה גם גדול חכמי דורו בתורת הקבלה והסוד. את סודות ורזי הקבלה למד מפי זקן מופלג, מקובל ובקי בקבלה מעשית.
אותו זקן ראה את תשוקתו ללימוד וגודל חכמתו של הרמב"ן, ורצה מאוד להשלים אותו בתורת הנסתר. בתחילה סירב הרמב"ן להצעת הזקן ללמדו קבלה, שכן היה בקי בחכמות ריאליות, כמו פילוסופיה ורפואה, ולא רצה לכלות את זמנו על לימוד הקבלה.
למרות הפצרותיו החוזרות ונשנות של אותו זקן, שלבסוף הפך למורו ורבו. הזקן הבין שרק בערמה ימשוך את לבו של אותו ענק רוח, ורצה להראות לו את כוחה של הקבלה.
הוא חייב את עצמו בעבירה על החוק, ונגזר עליו גזר דין מוות בשריפה.
דנוהו לשריפה ביום השבת קודש בכיכר העיר, והוא ביקש שהרמב"ן יבוא ויעיד כי אדם כשר הוא, ולא חטא בעבירות המיוחסות לו על־פי חוקי המדינה.
הרמב"ן סירב להעיד לזכותו, ואף הוכיחו ושאל אותו מדוע חטא. תשובת הזקן הייתה שיכין עבורו סעודה שלישית, כי הוא מתעתד להתארח אצלו ולשבת עמו לסעודת המנחה.
ביום השבת קודש לקחו את הזקן החכם לכיכר העיר והשליכו את גופו לתוך האש. אלא שבכוח הקבלה המעשית עשה מה שעה ואמר מה שאמר, והחליף את גופו בגוף של חמור שהושלך במקומו.
לסעודה שלישית הופיע בביתו של הרמב"ן, כפי שהבטיח. ומה רבה הייתה פליאתו של הרמב"ן על סיפור הצלתו! מאז נמשך הרמב"ן לקבלה, והפך ברבות השנים לראש החכמים בדורו בחכמה זו.
ומעשה שהיה עם רבי משה בן נחמן ותלמידו אבנר, שהמיר את דתו והתנצר, ועלה מזלו עד שהפך להיות אדם רב עוצמה ואדיר כח.
פעם אחת, ביום הכיפורים, ציווה להביא לפניו את מורו ורבו לשעבר, הרמב"ן. הוא שחט לפניו חזיר, ניתח אותו לנתחיו, בישל ואכל אותו.
אחרי שסיים, שאל את רבו: על כמה איסורי כרת עברתי? הרמב"ן אמר ארבעה. הוא טען חמישה.
התלמיד המומר רצה להתווכח עם רבו ולהוכיח שהצדק עימו, אלא שהרמב"ן נתן בו מבט נוקב וכועס, ואותו תלמיד, שעדיין הייתה עליו שארית של מורא רבו הדגול, קיבל את המבט ושתק.
שאל הרמב"ן את אבנר, מה גרם לו לזנוח את דרך האמת עד שהפנה עורף לאלוקי ישראל והמיר את דתו.
השיבו אבנר המומר, כי דברים ששמע בשיעור מפי רבו הניצב לפניו, גרמו לו להרהר אחריו. שאלו הרמב"ן מה שמע ממנו ולא קיבל.
השיב אבנר, כי פעם אמר הרמב"ן שכל המצוות וכל הדברים שבעולם כלולים בשירת האזינו.
אמר לו הרמב"ן: "אמת! כך אמרתי, ועדיין עומד אני על דעתי. שאל אותי כל דבר שבעולם ואמצאנו לך בפרשת האזינו!" ביקש אבנר שימצא לו רבו את שמו בפרשה.
פרש הרמב"ן לקרן זווית והתפלל, וכמו בנבואה יצא מפיו הפסוק: "אָמַרְתִּי אַפְאֵיהֶם אַשְׁבִּיתָה מֵאֱנוֹשׁ זִכְרָם". וביאר הרמב"ן כי האות השלישית בכל מילה כוללת את שמו, ר' אבנר.
וזהו "כי חלק ה' עַמוֹ יעקב חבל נַחֲלָתוֹ". פַּרוּשׁ: שֶׁהַנְשָׁמָה הִיא חֵלֶק הֲוַי עַצְמוֹ שֶׁיּוֹרֶדֶת דֶּרֶךְ צִמְצוּם וְהִתְפַּשְׁטוּת כו'. כְּמוֹ שָׁם הֲוִי, עַד שבאה להתלבש בְּבְחִינַת יַעֲקב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ" - הוּא הַגּוּף. וְהִנֵּה לֹא כָּל הַנְשָׁמָה יוֹרְדֶת לְמַטָה לְהִתְלַבַּשׁ בַּגּוּף, רַק הָאָרָה מִמֶּנָּה בִּלְבַד, דְרֶךְ צַמְצוּם כו' כנ"ל. אֲבָל כָּל הַנְשָׁמָה וּמְקוֹרָה נִשְׁאֲרָה לְמַעְלָה וְנִקְרָאת "מַזָל". וּבָזֶה אָמְרוּ: "אָדָם אִית לָהּ מַזְלָא, וְהַכֹּל תָּלוּי בְּמַזְלָא". (ציטוט מתוך לשונו הקדוש של אדמו"ר הזקן)
מששמע אבנר את תשובת רבו וראה כי כל דבריו אמת, נפלו פניו וביקש דרך תשובה ושאל מהי תקנתו.
השיבו רבו: הלא שמעת את מילות הפסוק. וכפי שביאר הרמב"ן על התורה: "אַפְאֵיהֶם", אפזר אותם בכל פינות העולם, מלשון פאה, ולא יישאר להם זֵכֶר בין בני אדם.
תכף לקח האיש ספינה, בלי מלח או רב חובל ובלי משוטים, נכנס בה והלך באשר הוליכו הרוח, ולא נודע ממנו מאומה.
וראה זה פלא: עוד כשהיה שקוע במומרותו ובמ"ט שערי טומאה, תורתנו הקדושה קוראת לו ר' אבנר, עוד קודם שעשה תשובה! שסוף כל ישראל לעשות תשובה, ועמך כולם צדיקים!