מה יעשה מי שמרגיש פתאום חרדה או התקף של פחד בלתי מוסבר, בלי שום סיבה חיצונית הנראית לעין? שאלה זו מופיעה בתלמוד, והגמרא נותנת מספר עצות כיצד להתמודד עם הפחד הבלתי מוסבר.
מאיפה בא אותו הפחד? אם אדם רואה מחזה מפחיד או מאיים, יש הצדקה לתחושת החרדה שלו. אבל מהיכן מגיע הפחד שאין לו סיבה? ההסבר של הגמרא הוא: מהמזל. אבל לא ממה שאנחנו רגילים לקרוא לו מזל, כמו כוכבים ומזלות.
מי שנבהל בלי סיבה, אף על פי שהוא אינו רואה ואינו מרגיש את הסיבה לכך, מזלו רואה אותה, וממנו יורד פחד לתוך לבו כאן בעולם.
מהו אותו מזל? איך אנחנו יכולים ליצור איתו תקשורת? ואיך הוא יכול לעזור לנו לפתח עין טובה, גם על עצמנו וגם על יהודים אחרים, שבמבט חיצוני אנחנו דנים אותם לחובה?
שני חלקים לנשמה
המילה העתיקה בלשון־הקודש לחומר הנוזלי היא "מזל". כשנרצה לתאר חומר נוזלי נוטף, נאמר: המזל נוזל.
הנשמה הטהורה שלנו אינה נמצאת כולה בתוך הגוף. שכן היא מרוממת, רוחנית ונשגבת לחלוטין מחיי החומר. רק חלק קטן ממנה עובר תהליכי התאמה רבים, עד שתוכל נשמה אלוקית עליונה, להצטמצם ולחיות בתוך גוף מגושם של בשר ועצמות.
החלק הנשגב והמרומם שלה נשאר דבוק ומחובר לה' יתברך, והוא המזל שלנו. כלומר, הוא זה שממנו נוזלת ומטפטפת לנו חיות הנשמה ומסרים רוחניים ממרומים, כמו לדוגמה - הרהורי תשובה.
גם לאומות־העולם יש מזל, אלו הם הכוכבים והמזלות. אבל ישראל הם מעל למזלות אלו, והמזל שלנו אחר לחלוטין; הוא הנשמה שלנו, כפי שמתאר אותה אדמו"ר הזקן בספר התניא: "חֵלֶק אֱלוֹקַה מִמַּעַל מַמָּשׁ". או כפי שהיא מתוארת בפרשת השבוע, האזינו: "כִּי חֵלֶק ה' עַמּוֹ, יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ". "חֵלֶק ה' עַמּוֹ": היא הנשמה, שהיא חלק מה' יתברך ממש; והגוף הוא: "יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ".
תשובה חסידית
הבנה חדשה זו, שיש לנו שני חלקים לנשמה, חלק אחד שנכנס לתוך הגוף וחלק עליון ומרומם שנשאר דבוק בה' יתברך, משנה את כל ההסתכלות על המושג "תשובה", שהיא הנושא המרכזי בימים אלו של עשרת ימי תשובה ויום־הכיפורים.
התשובה אינה רק תיקון וחרטה על עוונות וחטאים. עיקר התשובה בראי החסידות עמוק ועוצמתי לאין שיעור: "וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל הָאֱלֹקִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ". הרוח השוכנת בנו - הנשמה, מבקשת לשוב ולהתאחד עם החלק העליון שלה, שנשאר דבוק בה': המזל שלה.
התשובה החסידית נוגעת בשאלה הקיומית הגדולה ביותר: מה אני?
אנו עלולים בקלות לטעות ולהגדיר את עצמנו דרך חיי הגוף. וכך גם התשובה שלנו תקבל רק את המימד הקטן והמצומצם, של תשובה על התנהגות בלבד.
התשובה החסידית היא השאיפה המתמדת והנצחית לאיחוד בין שני חלקי הנשמה: החלק העליון הדבוק בה' יתברך, והחלק שירד והתלבש בתוך הגוף.
תשובה זו היא מסע של חיים שלמים, והיא רואה ביהודי את המהות הפנימית והאמיתית שלו: המזל. דרך המזל נראית מעלתם של כל בני ישראל ללא יוצא מן הכלל. ובהקשר לכך ישנו סיפור נפלא, הממחיש את המבט דרכו עלינו לראות יהודי אחר;
אחד מחסידי סאטמר שהיה חשוך ילדים, הגיע עם רעייתו בשעת לילה מאוחרת ל־770, לפגישת 'יחידות' עם הרבי, כדי לבקש ברכה. הוא הגיע במצוות רבו, רבי יואליש, ששלח אותו להתברך אצל הרבי.
הם נכנסו בארבע לפנות בוקר ל'יחידות'. הרבי התעניין במצבם, ייעץ להם לפנות לרופא מסוים וברכם במאור פנים שיזכו לילדים. בני הזוג הודו לרבי ויצאו מהחדר.
לפתע, במעשה שאינו אופייני, יצא הרבי בעקבות החסיד ושאל: "זכור לי שבימים אלו יש יארצייט בסאטמר, והאדמו"ר נוהג לשאת דברים ולערוך סיום מסכת. שמא תאמרו לי מה אמר באותו מעמד?"
"אכן", השיב החסיד, "האדמו"ר ערך סיום על מסכת חגיגה והתעכב על לשון הגמרא: "אין האש שולטת בפושעי ישראל, שמלאין מצוות כרימון". בין הדברים תמה הרבי מסאטמר: "אם הם תחת ההגדרה של "פושעי ישראל", איך שייך לומר שהם "מלאין מצוות כרימון"?"
פני הרבי החווירו, ורעד קל נראה בפניו הקדושות, עד שאותו חסיד סאטמר הצטער בכלל על הדברים שהשמיע. ואז אמר הרבי: "אף אני למדתי את הגמרא בחגיגה, ולי היה קשה בדיוק להיפך! אם הם "מלאין מצוות כרימון", איך שייך לכנותם "פושעי ישראל"?!"