Skip to content
התקשרות

צדיקים בוכים

  • Ha'azinu
  • 5787
  • Hebrew
View printout

במה שונה עבודת התשובה בעשרת ימי תשובה מזו שבכל שאר ימות השנה? ומדוע לפי הקבלה כל אחד מאיתנו צריך לבכות בימים אלה? עיון נפלא במהותה של התשובה ואת הדרך הנכונה לשוב באמת אל השם.

מי לא בוכה?

ה-נושא שמעסיק כל יהודי רציני בימים אלה הוא כמובן התשובה. כל אחד מרגיש צורך לתקן, להתקרב ולשוב בתשובה אל הקדוש ברוך הוא. וביחד עם השאיפה החזקה לעשות תשובה, עולות גם תהיות על הדרך: מה זו בדיוק תשובה? איך עושים את זה?

בשיחה שנלמד הפעם, הרבי נותן לנו טעימה עשירה ועמוקה מאד דווקא מעבודת התשובה של צדיקים גמורים. זה עשוי להישמע מפתיע. מה לצדיק ולתשובה? אבל כאשר נלמד את נושא התשובה על פי החסידות, נקבל הצצה ייחודית אל עולמם הפנימי של הצדיקים, ונלמד מהם ולו משהו על עבודת התשובה שלנו.

נתחיל בשאלה פשוטה ובסיסית נוספת: מה מיוחד בעשרת ימי תשובה? הרי תשובה אפשר, וגם צריך, לעשות תמיד!

האם מי שכשל ועבר עבירה ממתין לעשרת ימי תשובה כדי לתקן אותה? והרי בכל ערב, אם אנו קוראים 'קריאת שמע שעל המיטה' ברצינות, ולמעשה בכל תפילה במהלך היום, או בכל פעם שאנו חווים נפילה בעבודת השם, חלילה - עלינו לעשות תשובה. לחשוב איך להשתפר, להתקדם ולהתקרב יותר אל השם. אז מה בעצם מיוחד בעשרת הימים הללו, בהם אנו נמצאים?

הרמב"ם' מסביר שבימים הללו אנו מקבלים הזדמנות מיוחדת לתשובה:

אַף עַל פִּי שֶׁהַתְּשׁוּבָה וְהַצְעָקָה יָפָה לְעוֹלָם, בַּעֲשֶׂרֶת הַיָּמִים שֶׁבֵּין רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים הִיא יָפָה בְּיוֹתֵר, וּמִיָּד הִיא מִתְקַבֶּלֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: "דִּרְשׁוּ ה' בְּהִמָּצְאוֹ, קְרָאֶהוּ, בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב".

כלומר, כמובן שאין צורך להמתין עם התשובה עד לימים אלו, אבל בימים אלו התשובה היא אחרת לגמרי. בעשרת הימים הללו הקדוש ברוך הוא קרוב יותר אלינו, ולכן גם התשובה שלנו "יפה יותר". אם יהודי יעשה תשובה בימים הללו, זו תהיה תשובה איכותית יותר. לכן, מי שרוצה להשתנות ולהתקדם בעבודת השם - זה הזמן הטוב ביותר לעשות זאת.

האריז"ל לוקח אותנו צעד קדימה. עשרת ימי תשובה הם לא רק הזדמנות לתשובה, אלא במובן מסוים 'מאלצים' אותנו לחזור בתשובה ולהשתפר. גם מי שלא מרגיש את הצורך לשוב אל השם, בימים האלה חייב להתעורר בתשובה ולתקן את מעשיו.

האר"י הקדוש אף מתבטא במילים חמורות מאד2:

כָּל מִי שֶׁאֵינוֹ בּוֹכֶה בַּעֲשֶׂרֶת יְמֵי תְּשׁוּבָה, אֵין נִשְׁמָתוֹ שְׁלֵמָה!

תשובה אמיתית היא תנועה נפשית מלאת רגש. כמובן, זאת בשל המרירות והצער על המצב הלא-טוב שבו נמצאים, ועקב הרצון העז לשנות את המצב. אדם ששב בתשובה, בוכה בכי חרטה הנובע מכאב על המצב הרוחני, עד שהוא מוודא שהמצב אכן ישתנה.

בימי התשובה, כל יהודי חייב 'לבכות'. כלומר, להרגיש בעומק נפשו כמה לא טוב לעבור על רצון השם, ולהתחרט על כך באמת. ומי שלא מנצל את הזמן הזה לתשובה, הרי זו הוכחה שמשהו חסר בנשמתו.

על מה יש לבכות?

אבל משהו כאן תמוה מאד:

מהלשון "כל מי שאינו בוכה [בעשרת ימי תשובה] אין נשמתו שלמה" משמע, שהכוונה בזה היא לכל אחד מישראל ממש, ואפילו לצדיק גמור.

ולכאורה, על פי הנראה בפשטות, עניינה של תשובה הוא על חטאים ועוונות, שאינם קיימים כלל בצדיק גמור.

ואם כן, איך ייתכן לדרוש מצדיק גמור לשוב בתשובה, ועד כדי כך, שבאם אינו בוכה בעשרת ימי תשובה הרי זו ראיה ש"אין נשמתו שלמה"?!

צדיק גמור יכול להתעורר בבכי של תשובה [..] מצד מידת הענווה וכדומה, שגם הצדיק גמור יכול [..] לראות עצמו שפל הרבה יותר מאשר הוא באמת, ולהעלות בדעתו שלא מילא את תפקידו כראויב, וממילא לבכות בכייה של תשובה.

אך השאלה היא: למה לנו לומר שהוא מוכרח לבכות? הלא יכולים להיות צדיקים גמורים שאינם טועים במצבםי, ומכירים מעלותיהם כמו שהן לאמיתתן - והללו על מה יבכו?

ה"צדיק" על פי התניא הוא יהודי בעל קומה רוחנית שונה מהיסוד, וממילא כל הצורה שבה הוא ניגש אל קיום המצוות היא אחרת. הצדיק האמיתי נקי מכל רע. זהו יהודי שמיד כאשר הוא קם בבוקר הוא פונה לעבודת השם, והיא הדבר היחיד שמעניין אותו. אין לו בכלל את המנגנון שגורם לאדם לרצות דברים אחרים, אפילו פשוטים כמו לנוח על הספה או לשתות כוס לימונדה, ובטח שאין לו כל משיכה לעשות דברים שהם הפך רצון השם, כמו ביטול תורה או מחשבות על עסקים בעת התפילה. דברים כאלה לא יעלו על הדעת בכלל.

כל ימיו מתעסק הצדיק אך ורק במילוי שליחותו בעולם. הכישרונות והמשאבים שלו רתומים כולם, בכל רגע מחייו, למשימה שהשם הטיל עליו - לעבודת השם האישית שלו בלימוד תורה, בתפילה בכוונה ובקיום מצוות מתוך אהבה ויראה; וגם להשפעה על אחרים, בקירוב, עידוד וחיזוק. בכל דור ודור השם נוטע צדיקים כאלו בעם ישראל, כמו משה רבינו, רבי עקיבא, הרמב"ם, ה"בית יוסף", הבעל שם טוב ואדמו"ר הזקן. גם האריז"ל עצמו היה אחד הגדולים שבהם, כמובן.

הצדיק גם מודע לכך שהוא צדיק. אומנם הוא עניו ושפל רוח, ואיננו מתייהר ומתגאה בהישגיו הרוחניים. הוא גם מתייחס לכל יהודי ולכל פונה בכבוד ובגובה העיניים, וסולד מגינוני כבוד. הוא חש שלא בנוח כשמשבחים אותו או מושיבים אותו על כיסא מפואר. אבל יחד עם זאת, הוא לא משקר את עצמו, ובדרך כלל מודע בהחלט למצבו האמיתי. והמצב האמיתי של צדיק אמת כזה הוא שאין לו על מה להתחרט, כי כל החיים שלו, בכל הכוחות שלו, הוא רק עושה את רצון השם, בלי שום סטייה או פספוס.

ועל כך השאלה: איך האריז"ל אומר שכולם חייבים לבכות ולהתחרט בתשובה? על מה בדיוק צדיקים גמורים צריכים לבכות?

כדי להבין על מה צדיקים בוכים, צריך לחדד יותר מהי השליחות של הצדיק אותה הוא נדרש למלא. ההתבוננות בכך תסייע לנו להרגיש ולו מעט מעולמם הפנימי המיוחד, ואולי גם לשאוב ממנו כמה טיפות מחיות נפש לתשובה ולעבודת השם שלנו.

תשובה של צדיק

גם לצדיק יש "עבודת התשובה", אבל לא בדיוק כמו שלנו. אם אנחנו מסתכלים על הצדיק האמיתי ומבינים שאופן קיום המצוות שלו שונה משלנו, עלינו להבין שגם התשובה שלו שונה:

עיקר התשובה הוא להשיב את הנשמה למקורה ושורשה, "והרוחי תשוב אל האלוקים אשר נְתָנָהּה".

וכיוון שאפילו צדיק גמור ש"עובד השם ביראה ואהבה רבה בתענוגים", סוף כל סוף אינו מגיע בעבודתו ל"מעלת דבקותו בהשם בדחילו ורחימו [- ביראה ובאהבה] בטרם ירידתו לעולם הזה החומרי" [..] לכן, עניין זה מוכרח לעורר גם בצדיק גמור את עניין התשובה, להשיב עצמו למדרגה הנעלית שקודם הירידה.

וצער זה על ריחוקו, שנתרחק ממעלת דבקותו הקודמת, צריך להיות נוגע בלבבו עד כדי בכייה. היינו, עד שלא יהיה ביכולתו לשאת זאת...

החסידות מראה לנו דרך אחרת להסתכל על עצמנו, על החיים שלנו ועל העולם. אפשר להביט על עצמנו במראה ולראות את האדם הקטן עם הפינה הקטנה שבה הוא נמצא, אבל אפשר גם להסתכל על עצמנו כחלקים בפאזל הענק של השליחות העליונה להביא אור לעולם.

זה אכן נכון. גם יהודים שאנחנו רגילים לקרוא להם "צדיקים", כיוון שהם לומדים הרבה תורה ומקפידים מתוך יראת שמיים על קיום כל פרטי ההלכות בשולחן ערוך - הם בסופו של דבר בני אדם, עם תכונות שליליות, עם יצר הרע שיכול להתעורר ולנסות להכשיל את האדם, לפחות במחשבה אם לא במעשה. כך שגם ליהודים יראי שמיים, לומדי תורה ושומרי מצוות, אפילו ברמה גבוהה מאד, יש על מה לבכות בעשרת ימי תשובה. הם בוכים על אותם מקומות מלוכלכים שבנפש בהם הם עדיין רחוקים מהשם.

אלא שבכל זאת, יש בהחלט "צדיקים גמורים", יהודים שבאמת אין להם מה לתקן. כל מי שלמד תניא ומכיר את הגדרת המושג "צדיק", יודע שצדיק הוא לא יהודי רגיל-פלוס, אלא יהודי מסוג אחר לחלוטין.

ה"צדיק" על פי התניא הוא יהודי בעל קומה רוחנית שונה מהיסוד, וממילא כל הצורה שבה הוא ניגש אל קיום המצוות היא אחרת. הצדיק האמיתי נקי מכל רע. זהו יהודי שמיד כאשר הוא קם בבוקר הוא פונה לעבודת השם, והיא הדבר היחיד שמעניין אותו. אין לו בכלל את המנגנון שגורם לאדם לרצות דברים אחרים, אפילו פשוטים כמו לנוח על הספה או לשתות כוס לימונדה, ובטח שאין לו כל משיכה לעשות דברים שהם הפך רצון השם, כמו ביטול תורה או מחשבות על עסקים בעת התפילה. דברים כאלה לא יעלו על הדעת בכלל.

כל ימיו מתעסק הצדיק אך ורק במילוי שליחותו בעולם. הכישרונות והמשאבים שלו רתומים כולם, בכל רגע מחייו, למשימה שהשם הטיל עליו - לעבודת השם האישית שלו בלימוד תורה, בתפילה בכוונה ובקיום מצוות מתוך אהבה ויראה; וגם להשפעה על אחרים, בקירוב, עידוד וחיזוק. בכל דור ודור השם נוטע צדיקים כאלו בעם ישראל, כמו משה רבינו, רבי עקיבא, הרמב"ם, ה"בית יוסף", הבעל שם טוב ואדמו"ר הזקן. גם האריז"ל עצמו היה אחד הגדולים שבהם, כמובן.

הצדיק גם מודע לכך שהוא צדיק. אומנם הוא עניו ושפל רוח, ואיננו מתייהר ומתגאה בהישגיו הרוחניים. הוא גם מתייחס לכל יהודי ולכל פונה בכבוד ובגובה העיניים, וסולד מגינוני כבוד. הוא חש שלא בנוח כשמשבחים אותו או מושיבים אותו על כיסא מפואר. אבל יחד עם זאת, הוא לא משקר את עצמו, ובדרך כלל מודע בהחלט למצבו האמיתי. והמצב האמיתי של צדיק אמת כזה הוא שאין לו על מה להתחרט, כי כל החיים שלו, בכל הכוחות שלו, הוא רק עושה את רצון השם, בלי שום סטייה או פספוס.

ועל כך השאלה: איך האריז"ל אומר שכולם חייבים לבכות ולהתחרט בתשובה? על מה בדיוק צדיקים גמורים צריכים לבכות?

כדי להבין על מה צדיקים בוכים, צריך לחדד יותר מהי השליחות של הצדיק אותה הוא נדרש למלא. ההתבוננות בכך תסייע לנו להרגיש ולו מעט מעולמם הפנימי המיוחד, ואולי גם לשאוב ממנו כמה טיפות מחיות נפש לתשובה ולעבודת השם שלנו.

תשובה של צדיק

גם לצדיק יש "עבודת התשובה", אבל לא בדיוק כמו שלנו. אם אנחנו מסתכלים על הצדיק האמיתי ומבינים שאופן קיום המצוות שלו שונה משלנו, עלינו להבין שגם התשובה שלו שונה:

עיקר התשובה הוא להשיב את הנשמה למקורה ושורשה, "והרוחי תשוב אל האלוקים אשר נְתָנָהּה".

וכיוון שאפילו צדיק גמור ש"עובד השם ביראה ואהבה רבה בתענוגים", סוף כל סוף אינו מגיע בעבודתו ל"מעלת דבקותו בהשם בדחילו ורחימו [- ביראה ובאהבה] בטרם ירידתו לעולם הזה החומרי" [..] לכן, עניין זה מוכרח לעורר גם בצדיק גמור את עניין התשובה, להשיב עצמו למדרגה הנעלית שקודם הירידה.

וצער זה על ריחוקו, שנתרחק ממעלת דבקותו הקודמת, צריך להיות נוגע בלבבו עד כדי בכייה. היינו, עד שלא יהיה ביכולתו לשאת זאת...

החסידות מראה לנו דרך אחרת להסתכל על עצמנו, על החיים שלנו ועל העולם. אפשר להביט על עצמנו במראה ולראות את האדם הקטן עם הפינה הקטנה שבה הוא נמצא, אבל אפשר גם להסתכל על עצמנו כחלקים בפאזל הענק של השליחות העליונה להביא אור לעולם.

כשהצדיק נזכר שהעולם כולו, והוא בתוכו, עדיין באמצע העבודה ולא הגיע ליעד, ובינתיים עצם נוכחות הנשמה שלו ושל האישיות שלו היא דבר שלא ממוקד בלעדית בנוכחות השם - הדמעות זולגות והבכי מתפרץ. מדהים לגלות שתלמידו של האריז"ל, רבי חיים ויטאל, מעיד שרבו הגדול והקדוש אכן היה נוהג לבכות בראש השנה וביום כיפור!

הבכי של הצדיק איננו בכי של חרטה במובן הפשוט שלה. הוא אינו מתחרט על טעות, על משהו שהוא עשה כשצריך היה לעשות אחרת. זה בכי של מועקה עזה שהנשמה מרגישה, דמעות של תחושה שהמצב הנוכחי הוא בלתי אפשרי. נוכל לדמות זאת אולי למשהו מהחיים. כולנו מכירים מצב בו אנו נוהגים בכביש עמוס, ולפתע נשמעת יללת סירנה של אמבולנס מאחורינו. כל הרכבים נצמדים לשוליים עד כמה שאפשר, כדי לאפשר לרכב ההצלה לעבור. נתאר לעצמנו איך מרגיש נהג שפשוט אין לו לאן לזוז. הוא נצמד עד גדר ההפרדה שבין המסלולים, ויותר מזה הוא לא יכול. יללת האמבולנס צורמת באוזניו, מזכירה לו שייתכן שעיכוב כזה פירושו אסון, והוא זה שחוסם כעת את רכב ההצלה. נורא. אבל אין לו מה לעשות. הוא רוצה לכווץ את הרכב שלו או להיבלע באדמה, אבל הוא לא יכול.

הנהג אומנם לא אשם, אין לו מה לעשות. אבל הוא חש מועקה גדולה על עצם זה שהוא תופס מקום שהוא לא אמור לתפוס. הוא לא ישב בנחת ויפעיל מוזיקה שמחה כי הוא לא אשם ומה שהוא היה יכול לעשות הוא עשה. להפך, הוא פשוט יתכווץ במקום שלו. אם הוא באמת רגיש ומבין כמה קריטי העיכוב הזה, הוא כנראה גם יאמר פרק תהלים ואף דמעה תזלוג על לחיו.

כך מרגיש הצדיק. הוא לא חש אשמה, אלא מועקה. הוא בוכה על כך שהעולם עדיין לא במצב של גאולה, על כך שגם הנשמה שלו עדיין נמצאת בעולם הזה במצב צבירה שחוסם את זרימת האלוקות הטבעית. והחסימה הזו מעיקה לו, היא חוסמת את הנוכחות האלוקית מלהגיע לכל חלקי נשמתו ואישיותו. הוא רוצה להחזיר את הנשמה למצב בו היא הייתה, אבל כל עוד היא חיה בגופו הוא לא יכול.

לנו קשה לעכל את זה. משום שאצלנו, "תשובה" מתקשרת למושגים כמו התבוננות עצמית, חשבון נפש, זיכרון מעשינו השליליים בעבר והשתדלות לתקן אותם להבא. כללו של דבר - גם אם לא בכל רגע ביום אנו עוצרים להביט פנימה, התשובה היא מרחב של התבוננות פנימית על מנת לתקן תיקון פנימי.

אך היסוד העמוק שלמדנו כאן פותח לנו שערי תשובה חדשים. לא עוד תשובה הממוקדת בעצמי, במה עליי לתקן כדי להיות שלם יותר, אלא תשובה במובן של געגוע טהור אל השם. תשובה במובן של רצון עז שהנשמה תחווה שוב את קרבת השם האמיתית שלגביה אין ערך לשום דבר אחר, שהעולם כולו יראה את התגלותו של הקדוש ברוך הוא.

המרירות של ר' ניסן

חסיד ועובד השם יוצא דופן היה רבי ניסן נמנוב עליו השלום. בכל יום היה מתפלל במתינות ובנועם, במשך שעות רבות, תוך התבוננות עמוקה בגדולת השם שלפניו הוא עומד.

באחד הימים, ישב רבי ניסן והתפלל בבית הכנסת לבדו, כשבקצה בית הכנסת ישב בחור צעיר ולמד. הצעיר ראה את החסיד מתפלל, והתמוגג מהמראה המרגש.

כשסיים סוף סוף רבי ניסן את התפילה, ראה הצעיר כיצד הוא מוציא מתרמילו כמה פרוסות לחם פשוטות וחתיכת בצל, נוטל את ידיו בהידור, ומתיישב לאכול את ארוחת הבוקר-צוהריים הדלה שלו.

תוך כדי שהוא אוכל, פיזם רבי ניסן ניגון חסידי עתיק יומין, מנגינה מרירה עם מילים באידיש. הצעיר חידד את אוזניו כדי לשמוע את מילות השיר, והופתע לגלות שהמילים הן: "לאכול אוכלים, לישון ישנים. אוי, מה נעשה שלא מתפללים?!"...

תפילתו של החסיד הייתה כה עסיסית ומיוחדת, ואילו הארוחה שלו הייתה דלה להחריד. ובכל זאת, לאחר שעות של התבוננות בגדולת השם, כשמגיעה שעת הארוחה הוא חש מועקה ודכדוך מזה שהוא צריך להקדיש זמן גם לאכילה...

יפה ביותר

עד כאן דיברנו על יהודים שדרגתם הרוחנית גבוהה מאד. על צדיקים גמורים, שמה שמכאיב להם ומצער אותם, עד כדי בכי, זה שיש להם תחושה אישית של מציאות שלא 'מסונכרנת' עם נוכחות השם.

השאלה המתבקשת היא: איפה זה פוגש אותנו, יהודים שיש להם עוד הרבה-הרבה לאן להתקדם בעבודת השם, יהודים שצריכים לעשות תשובה ברמה הפשוטה ביותר במעשים כמו להקפיד יותר על הלכות שבת, להפסיק לדבר באמצע התפילה או להשלים עם השכן במריבה? אנחנו הרי רחוקים מהבכי של הצדיק הזה כמרחק שמיים וארץ!

הרבי מאיר את דרך התשובה של כל אחד מאיתנו:

זהו היתרון של עשרת ימי תשובה - הזמן של "בהימצאו" ו"בהיותו קרוב" - על שאר ימות השנה.

שכן בימים אלו, התשובה (בנוסף לזה ש"מתקבלת היא מידח" הרי היא גם) עמוקה הרבה יותר". כי אין זו רק תשובה על חטאים, כי אם גם על ההגשמה והישות הכללית הבאה בעת ירידת הנשמה למטה - וזה מורגש ביותר בזמן "קירוב המאור", כי "כל הקרוב אל השם ביתר שאת [והגבה למעלה מעלה] צריך להיות יותר שפל רוח".

וכיוון שבעשרה ימים אלו הקדוש ברוך הוא "בהימצאו" ו"קרוב" לכל אחד ואחד מישראל, אפילו למי שצריך לעשות תשובה כפשוטה לכן יכול גם הוא לבוא אז למרירות נעלית ועמוקה יותר על כללות הריחוק שלו.

ולכן נכללו במאמר "כל מי שאינו בוכה" כל ישראל יחד. כי בכולם יכולה להיות אותה הבכייה ממש.

אם עד עכשיו הצצנו אל עבודת השם הפנימית של הצדיק בעשרת ימי תשובה, כעת מסביר לנו הרבי כי כל אחד מאיתנו הוא 'צדיק' בימים אלו. מכיוון שאלו ימים בהם אומרים "המלך הקדוש" ו"אבינו מלכנו", ומבקשים "וידע כל פעול כי אתה פעלתו", והנשמה של כל יהודי ויהודי מרגישה את הנוכחות של השם יותר מבכל השנה - לכן כל יהודי יכול, וגם מחויב, לעשות תשובה ולשפר את עצמו. אבל לא רק במובן של תשובה 'רגילה', שמהותה היא תיקון ושיפור בעבודת השם, אלא גם תשובה של צדיקים, תשובה שמהותה היא התקרבות ודבקות של הנשמה והשתוקקות למצב שבו נוכחות השם היא המציאות היחידה.

קרובים לשמיים

המסר הזה, שבעשרת ימי תשובה כולנו עושים "תשובה של צדיקים", נמצא בפרשת השבוע, אותה קוראים תמיד ב'תקופת התשובה".

לנו מלך אלא אתה". או אז נתעורר ונשאל את עצמנו: האם השם "מלך" גם על הכסף שלי, ואני נותן לצדקה כמו שהוא רוצה? האם הוא מלך על הזמן שלי, ואני אכן מקדיש מספיק זמן ללימוד תורה או ליציאה ל'מבצעים'? האם הבית שלי הוא באמת בית של השם, וזה ניכר בהכשרים, באווירה בסעודות השבת ובתכנים שהילדים צורכים?

תשובה מסוג כזה נדרשת מאיתנו בעשרת ימי תשובה. לא רק תשובה של 'ספירת מלאי' שתכליתה היא התקדמות לשלמות עצמית, אלא תשובה של 'פינוי הדרך' להתגלות של השם בעולם. תשובה שהיא תשובה לשאלה: עד כמה החיים שלי מותאמים למצב של הנשמה שלי לפני שנולדתי, למצב של העולם והמציאות בגאולה?

נכון שישנו פער עצום ובלתי ניתן לגישור בין הצדיק לבין יהודי פשוט. הצדיק בוכה על זה שהנשמה שלו לא הגיעה לגמרי למצב המושלם שלה, ואין לו עוד יותר מה לעשות חוץ מלבכות; בעוד יהודי רגיל כמונו בוכה על כך שהוא פספס פה ושם תפילה או עקץ מישהו בווצאפ בצורה לא יפה, והבכי שלו אמור להניע אותו לקבל החלטה טובה ולקום ולתקן.

אבל בכל זאת, יש גם הרבה מן המשותף לדמעות של כולנו. בסופו של דבר, גם התשובה של הצדיק וגם התשובה שלנו נובעות מאותו מקור. המניע לכל זה הוא העובדה שהקדוש ברוך הוא נמצא איתנו, קרוב אלינו ורוצה בתשובתנו. אנחנו בוכים והם בוכים מאותה סיבה, כי אנחנו שומעים את צופר-שופר הגאולה, ורוצים לא לחסום אותה אלא לאפשר למרחב של החיים שלנו להתמלא בנוכחות של הקדוש ברוך הוא בצורה מלאה.

והנה חזרנו להתחלה. בעשרת ימי תשובה, אומר הרמב"ם, התשובה "יָפָה בְּיוֹתֵר". בבכי התשובה ובדמעות החרטה של עשרת ימי תשובה, מורגשת הסיבה העמוקה והאמיתית ביותר לקום ולשנות. זו התשובה היפה ביותר, תשובה שמהותה היא ההתקרבות אל השם באופן המושלם ביותר שיכול להיות.

קרובים לשמיים

המסר הזה, שבעשרת ימי תשובה כולנו עושים "תשובה של צדיקים", נמצא בפרשת השבוע, אותה קוראים תמיד ב'תקופת התשובה".

בפתיחת השירה משה מציב את השמיים ואת הארץ כעדים לדברים*:

הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה, וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי.

האם יש הבדל בין האזנה לשמיעה? מדוע השמיים מאזינים והארץ שומעת? לכאורה מדובר כאן במליצה ספרותית בלבד. אך חז"ל מגלים לנו שיש משמעות גדולה מאחורי הניסוח הלשוני המדויק:

לְפִי שֶׁהָיָה מֹשֶׁה קָרוֹב לַשָּׁמַיִם, לְפִיכָךְ אָמַר "הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם". וּלְפִי שֶׁהָיָה רָחוֹק מִן הָאָרֶץ, אָמַר "וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ".

בלשון הקודש, הביטוי "האזנה" מתאים יותר לשמיעה מקרוב, בעוד הביטוי "שמיעה" מתאים לשמיעה מרחוק. כאשר צועקים לחבר מהמרפסת משהו חשוב, מתאים לומר לו "אתה שומע אותי?"; ואילו כאשר משוחחים פנים אל פנים מתאים יותר לשאול "אתה מאזין לי?".

משה רבינו "קרוב לשמיים ורחוק מן הארץ". משה היה איש האלוקים, אדם רוחני וקדוש. דבקות בהשם, נבואה, קדושה ותורה היו כל חייו, ואילו התחומים הארציים והחוליים כמו אוכל, כסף ויצר הרע היו רחוקים ממנו לחלוטין. לכן לארץ הוא מתייחס כמרחב מרוחק, בעוד לשמיים הוא פונה מקרוב.

די להתבונן אפילו מעט כדי להבין כמה זה חריג. לא רק אנשים חוטאים בעלי יצרים שפלים נחשבים "קרובים לארץ". האמת היא שכל יהודי שהוא בשר ודם, צדיק ועובד השם ככל שיהיה, יישאר קרוב יותר ל'ארץ' מאשר ל'שמיים'. זו לא האשמה, אלא משהו מובנה באישיות שלנו. ענייני 'שמיים', כמו הקדושה שבמזוזה או הפעולות הנשגבות שפועלת אמירת תהלים בשמי מרום, לעולם לא יהיו מוחשיים בעינינו וקרובים אלינו כמו ענייני ה'ארץ', שטר כסף או החשק לצלחת מרק מהביל.

ואף על פי כן, בימי התשובה כולנו בכל זאת, לפחות קצת, כמו משה רבינו - "קרובים לשמיים ורחוקים מן הארץ":

בכל ימות השנה העבודה היא בעיקר בענייני "ארץ": לימוד התורה וקיום המצוות כפי שהן בעולם הזה התחתון...

אך כשמגיע הזמן של עשרת ימי תשובה [..] נדרש מכל אחד מישראל שיתקיים בו "מן המיצר קראתי" - שיתמרמר על הימצאו במיצר העולם ו"יקרא" לקדוש ברוך הוא, היינו, שיעמוד בתשוקה וצימאון להיכלל בו.

וכיוון ש"במקום שרצונו של אדם שם הוא נמצא כולו"א", לכן על ידי "מן המיצר קראתי" גופא, הרי הוא נעשה "קרוב לשמיים" ו"רחוק מן הארץ".

ביום רגיל אנחנו 'קרובים לארץ'. כדי שיהודי יעבוד את השם כמו שצריך, הוא צריך להיות מקורקע. לדעת בדיוק מה הוא יכול ומה לא, איזו החלטה טובה מתאים שהוא ייקח ובאילו שיעורי תורה כדאי שישתתף, מה מתאים לכישרונות שלו וכיצד הוא ממצה הכי טוב ונכון את היכולות שלו. זו עבודת השם של 'ארץ', מתוך ראייה בגובה העולם.

גם כשהוא ניגש לעשות תשובה, להתחרט על המצב הלא טוב ולהשתפר, עליו לעשות זאת מנקודת המוצא וההתבוננות הארצית. להתמקד בכישרונות שלו, ביכולות שלו ובכוחות שלו, ולחשוב כיצד להתקדם וכיצד להשתפר.

אך בעשרת ימי תשובה קורה משהו אחר. בימים האלה אנחנו כמו הצדיקים, כמו משה רבינו, כמו היהודים הנעלים ביותר שחיים עם הראש בשמיים. בימים אלה, גם אנחנו צריכים לאמץ הסתכלות 'גאולתית', להסתכל מהשמיים אל הארץ ולא להפך. להביט מלמעלה, להבין כיצד כל מה שיש לי זה רק צינור כדי להנכיח את השם בתוך החיים. בהתאם, גם התשובה צריכה להיות תשובה של 'שמיים', תשובה שמתמקדת בהגשמת חזונו של הקדוש ברוך הוא ולא בהגשמה העצמית.

כשיהודי ניגש לחשבון נפש מהסוג הזה, בניסיון לעלות קצת לשמיים, הוא באמת מתקרב אל השם, והתשובה שלו אכן "יָפָה בְּיוֹתֵר".

More in this printout

View the whole printout