ביאורים מסכת בכורות והערות

דף כח ע''א

מב. בגמ' ועדיין תיבעי לי שלשים יום אחר שנתו או דלמא קודם שנתו תא שמע נולד לו מום בחמשה עשר יום בתוך שנתו משלימין לו חמשה עשר יום אחר שנתו שמע מינה. היינו דאיבעיא לן בגמ' אם לאחר שנים עשר חודש נותנין לו עוד שלשים יום למומו או שמיד יש לשוחטו, והביאו ראיה מדאמרו בברייתא דמפני השבת אבידה לבעלים נותנין לו עוד שלשים אחר שנתו, ועל זה שוב הקשו דעדיין איבעיא לי אם זהו דווקא בשנפל בו מום בתוך שנתו, דנותנין לו שלשים אחר מומו, או דהוא הדין בנפל בו מום הוכחה דהוא דווקא בתוך שנתו, מדאמרו בברייתא דאם נפל בו מום חמשה עשר יום בתוך שנתו משלימין לו עוד חמשה עשר יום אחר שנתו, דמשמע דהשלשים הוא דווקא בשנפל בו המום בתוך שנתו. אבל באמת קשה דמה אחר שנתו, והביאו ההוכחה, דלמא הוא הדין בשנפל בו המום אחר שנתו דנותנין לו שלשים יום, וכאן החידוש הוא דבשנפל בו המום בתוך שנתו אין נותנין לו עוד שלשים אחר שנתו אלא רק השלמה לשלשים מאז שנפל בו המום, וכדי שלא תאמר דבשנפל בו חמשה עשר בתוך שנתו שיתנו לו שלשים אחר שנתו, וממילא אולי גם בשנפל בו מום אחר שנתו נותנין לו הברייתא שלשים.

הראשונה דאיירי בשנפל בו המום אחר שנתו, דהרי כתוב שם נולד לו מום בתוך שנתו רשאי לקיימו כל שנים עשר חודש, אחר שנתו אינו רשאי לקיימו אפי' יום אחד אבל מפני השבת אבידה לבעלים אמרו רשאי לקיימו שלשים יום, דבפשיטות נראה דאיירי בשנפל בו המום עצמו אחר שנתו ולא בלקיימו אחר שנתו בלבד איירי, וצ''ע.

עוד

ובאמת

מן משמע

דף כח ע''ב

מג. בגמ' במשנה אמר ר' טרפון הלכה חמורך טרפון אמר לו ר' עקיבא ר' טרפון אתה מומחה לבית דין וכל המומחה לבית דין פטור מלשלם ובגמ' ותיפוק ליה דטעה בדבר משנה וטעה בדבר משנה חוזר חדא ועוד קאמר.

היינו מה דאמר לו ר' עקיבא לר' טרפון דאינו צריך לשלם על שהטריף והאכילה בניטלה לכלבים, דמומחה לבית דין הוא, הקשו בגמ' למה לא אמר לו דטעה בדבר משנה וחוזר, וממילא מה שהאכילה בעליה לכלבים הוא דאפסיד אנפשיה, דהרי אם לא היה מיד מאכילה היה מחזירים הדין משנה חוזר, ולכך פטור ר' טרפון, וממילא למאי אמר לו ר' עקיבא דבשביל שמומחה לבית דין הוא לכך פטור, ותירצו בגמ' דחדא ועוד האם שלה ומשום להכשירה דטעה בדבר קאמר, בשיקול הדעת היה טועה שבה אין הדין חוזר, מ''מ גם בכהאי גוונא היה פטור ומשום דמומחה והיינו דגם אם לבית דין הוא. אבל באמת קשה מה קושיית הגמ' מהא דטועה בדבר משנה כלל, הרי כאן לא היה רק טועה בדבר משנה, אלא דבידיים היה מאכילה ר' טרפון לכלבים, דהרי לעיל אמרו בגמ' על המשנה הקודמת דמה שאמרו מה שעשה עשוי וישלם מביתו איירי בשנשא ונתן ביד, דאל''כ הוי דינא דגרמי דפטור בכל גוונא, ומכך דאמר ר' טרפון הלכה חמורך טרפון מוכח דאיירי שהאכילה ביד לכלבים, שהרי מעשה הקודמת היא, וא''כ לא יועיל מה דטעה בדבר משנה חוזר, דגם אם הדין חוזר, מ''מ הרי הוא האכילה לראיה על המשנה לכלבים, הוכרח ר' עקיבא לומר דפטור רק משום דמומחה לבית דין הוא, וכהמשנה וא''כ לכך הקודמת לבית דין פטור, וממילא מה הקשו כאן בגמ', וצ''ע. דבמומחה

דף כט ע''א

מד. בגמ' בין תם ובין בעל מום בשלמא בעל מום משום דקא שרי ליה אלא תם אמאי דא''כ אתי למיחשדיה ואמרי האי בעל מום תם הוא והאי דקא שרי ליה משום אגרא. היינו דהיה קשה לגמ' למה בשנמצא תם גם ישלם לרואה הבכורות, הרי לא הואיל לו כלום ולמה ישלם, ותירצו דכדי שלא יחשדוהו שהתם עושה בעל מום משום אגרא. אבל קשה דמה הצד כלל שלא ישלם על התם, הרי להדיא אמרנו כאן דהטעם שבגסה משלם יותר מן הדקה משום משמע דהאי דעל וא''כ ברור הוא דחייב לשלם גם כשנמצא תם דהרי טרחתו שוה בתם או בבעל מום, ומה הצד לומר שלא יקבל שכר על טרחתו. ועוד קשה איפכא מה דאצרו דהטעם שמשלם על התם כדי שלא יחשדוהו, הרי להדיא אמרו במשנה דבסתם רואה בכורות אין חשדא, ורק באילא דיבנה התירו לו חשדוהו ומשום חסידותו, וממילא מה הוא דאמרו כאן דבשביל שלא יחשדוהו נוטל שכר בתם, נפיש הטירחא טירחיה, משלם, נוטלין שכר כלל משום ליטול שכר משום שלא אבל בו לא חשדוהו ולכך נוטל שכר הוא, וצ''ע.

דף ל ע''א

מה. בגמ' ההוא טבחא דהוה חשוד לזבוני תרבא דכנתא קנסיה רבא לזבוני אפי' אמגוזי א''ל רב פפא לרבא כמאן כר' יהודה אי כר' יהודה אפי' מים ומלח נמי לעולם ר' שמעון ובאיסורא דגופיה קנסינן ליה וכו'. היינו דאם כר' יהודה איירי למה רק אגוזים אסר עליו רבא למכור, הרי לר' יהודה גבי תרומה קניס אפי' מים ומלח למכור, ולכך אמרו דכר' שמעון אזלינן דבאמת אין קונסים אותו מה שלא מן העניין, ומה שגזרו עליו האגוזים זהו משום שבאותם אגוזים גרם שיביאו לו הקטנים חלב של אביהם. אבל קשה דלמה לא נאמר דבאמת כן כר' יהודה איירי, ובאמת לא רק אגוזים קנסו עליו, אלא קנסו אגוזים והוא הדין מים ומלח, ומה שנקטו אגוזים זהו משום דזהו קנס בגופיה, דבו היה גורם להביא החלב, אבל אין זה בהכרח דרק בזה איירי, וממילא דאטמא במר למה אזלינן, וצ''ע. לא אמרו דכר'

דף ל ע''ב

מו. בגמ' תנו רבנן הבא לקבל דברי חבירות חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו וכו' תנו רבנן מקבלין מקבלים לטהרות ואם אמר איני מקבל אותו. לכנפים ואחר כך אלא

היינו דהרוצה לקבל עליו להיות חבר, רק אם מקבל על עצמו בכל ענין להתנהג כחבר מקבלין אותו, אבל אם אפי' לדבר חד אינו מקבל על עצמו להתנהג כחבר אין מקבלין אותו, ואילו אח''כ למדנו איפכא דמקבלין לחבר אפי' מי שרוצה לקבל על עצמו רק לכנפים דהיינו לטהרת הידים, ואפי' דלטהרות עצמו אינו מקבל על עצמו להיות חבר בשלמות, וזהו תימה, דמקבלין חבר לחלק מן הדברים או לא. ודוחק לומר דמחלוקת איכא בזה, דלא מצינו בזה לכנפים בתחלה מקבלין למדנו חולקים לא בברייתא הראשונה ולא בברייתא השניה, וצ''ע.

דף לא ע''א

מז. בגמ' איכא דאמרי אם עשו דבריהן אותן אותן ר' שמעון ור' יהושע בן קרחה אומרים בין כך ובין כך מקבלין בנים שובבים. עיין רש''י דביאר דבחזרו לסורן בסתר מקבלין אותן לת''ק, אבל בפרהסיא כיון דחיללו שם שמים אין מקבלין אותן, אבל ר' שמעון ור' יהושע סברו דבשני האופנים מקבלין אותן, דכתיב שובו בנים שובבים, והיינו אפי' דשובבים היו ולעיני כולם אמר הכתוב שובו. אבל עיין בתוס' דביאר המחלוקת באופן אחר, דאם עשו דבריהן היינו שקודם שחזרו לסורן עשו הדברי חברות אפי' במטמוניות, והיינו שהיו חברים ממש, ולכך גם אם חזרו לסורן מקבלין אותן, דאנשי אמת נינהו, ואם חזרו הוי חזרה, כפי שבתחלה גם בסתר במטמוניות בפרהסיא מקבלין מקבלין אין אותן שנאמר שובו עשו דברי חבירות, אבל אם גם בתחלה רק בפרהסיא עשו דברי חבירות ומשא''כ בסתר גם קודם שחזרו לסורן לא עשו, ממילא אינם חברים באמת, וגונבי דעת בריות נינהו, ולכך אין מקבלין אותן, אבל לר' שמעון ור' יהושע גם בהא מקבלין. אבל קשה דלפי ביאורו של תוס' דבמנהגיהם קודם שחזרו איירי, למה חלקו ר' שמעון ור' יהושע דמקבלין אותן, דהיכא משמע שובבים דגם גונבי דעת הבריות יש בהא דבנים לקבל, משמעותו דאיירי באדם שהיה צדיק ומחמת שובבותו קלקל, וא''כ כאן דכלל לא היו חברים כלל דגם בתחלה בסתר לא שמרו מנהגי הרי שובב נראה חבירות, נחשבים שובבים, הרי אינם בנים כלל לענין חבירות, וצ''ע. למה יהיו

פרק ה

מח. במשנה כל פסולי המוקדשין הנאתן להקדש נמכרין באיטליז ונשחטין בליטרא חוץ מן הבכור והמעשר שהנייתן לבעלים. היינו דדווקא באיטליז ונשקלין בסתם דהקדש נהנה מרווחיו לכך התירו לעביד בו כבבשר חולין, ובלבד שירויח ובאיטליז ובליטרא יש יותר רווח, לכך התירו בו, אבל בבכור ומעשר דממילא אין מזה רווח להקדש לא התירו לזלזל בו ולהתנהג בו כבבשר חולין. אבל קשה דאם בכל פסולי המוקדשין כבר נהגו לשוחטו פסולי המוקדשין כיון ממנו הקדש, והיות דרווחיו לבעלים כיון ולמוכרו ולשוקלו בליטרא, דממילא כבר רגיל היה להשתמש כן בהקדש, א''כ אין זה כבר זלזול עוד בהקדש לעביד הכי, דהרי כבר דבר רגיל הוא, וממילא למה כבר לא יהא מותר הדבר גם בבכור ומעשר, דמה זלזול איכא כאן. ואולי פסולי המוקדשין אינו דבר ששכיח כל כך כמו בכור ומעשר, ולכך עדיין רוב בהמות הקדש לא נהגו בהן כן ולכך עדיין נחשב הדבר לזלזול, ולכך לא התירו כן בבכור באיטליז, ומעשר. דביארו דבפסולי המוקדשין איירי לאחר פדיון דרק אז עבדינן בהו כל הני כחולין, ולפי זה ניחא טפי ועיין בגמ' למה בבכור ומעשר לא התירו כן, דהרי הבכור ומעשר עדיין קדושין ולא נפדו, דממילא ודאי עדיין זלזול הוא ואין רגליות לעביד כן בהקדש.

דף לב ע''א

מט. בגמ' רבא דחרמים לא צריך דאיתנהו היכא אי בי בעלים הקדש נינהו אי בי כהן חולין נינהו דתניא חרמים כל זמן שהן בבית בעלים הרי הן כהקדש לכל דבריהם שנאמר כל חרם קדש קדשים הוא לה' נתנן לכהן הרי הן כחולין לכל דבריהם שנאמר כל חרם בישראל לך יהיה לא יגאל דכתב רחמנא למה לי אם אינו ענין לחרמים תנהו ענין למעשר. היינו דסבר רבא דמה שדנו לעיל כל הני מנין נלמד לא יגאל לחרמים כדי שיהא לא יגאל דידיה מופנה, לא צריך לכל לחרמים עצמו אינו נצרך כלל, דהרי אין לך זמן הראוי והנצרך בו הקדש אמר לא יגאל זה, דבאמת לא יגאל לפדותו, הוא דבבית ואינו הבעלים פדיון, בר וכשביד כהן הוא אינו צריך לפדיון, דהרי כבר חולין הוא, ולכך בפשיטות יש ללמוד מיניה למעשר, ודברי ר' יוחנן דמעשר נלמד להפנותו, דמופנה ועומד הוא ואינו נצרך לחרמים כלל. אבל קשה דא''כ למה רב נחמן בר יצחק באמת הצריך להפנותו, ולמאי היה דן בכל הני להפנותו וללמוד לא יגאל לחרמים ממקום אחר, הרי שפיר אמר רבא דאינו נצרך כלל. ואולי יש לומר דסבר רב נחמן בר יצחק כפי שאמרו לקמן בע''ב בגמ', דשם אמרו דהטעם דכתיב לא יגאל ולא כתיב לא ימכר, כיון דא''כ היה צד לומר דרק מכירה דעובדין דחול הוא נאסר בו, אבל פדיון דעיילי דמיו להקדש כן פודין אותו, ולכך כתיב לא יגאל כדי ששניהם מחרמים אינו צריך יהיו מכירה וגם פדיון נאסרו בו. דממילא יש לומר דסבר רב נחמן כאן דכן נצרך לא יגאל לחרמים, דהיה צד לומר דבזמן שהוא ביד בעלים לפדותו במשמע דגם והקדש ויעלו הוא דמיו נוכל כן להקדש,

נ.

דממילא לכך דן הוא כל הני דלעיל ללמוד לא יגאל לחרמים ממקום אחר ולהפנותו למעשר. אבל רבא סבר דבאמת אין זה צד כלל, דהקדש אינו בר פדיון ועל אף דהיו דמיו הולכים להקדש אי אפשר לפדותו.

דף לג ע''א

בגמ' מתני ליה ר' אלעזר לבריה ואמרי כמחלוקת ר' כאן בחבית של תרומה דתנן חבית של תרומה לה חייא כך לבריה מחלוקת שנולד טומאה וכו' רבן גמליאל אומר לא יחדש בה דבר ר' מאיר כר' אליעזר ורבנן כר' יהושע ור' יהודה בה ספק כרבן דכשם שנחלקו כאן לגבי בכור שאחזו דם אם מותר להקיז לו דם ובאיזה אופן ואמר ר' יהודה דאפי' ימות אם לא נקיז לו אין מקיזין, כך לגבי חבית של תרומה שנפלה בה ספק טומאה אמר רבן גמליאל דלא יחדש בה דבר ויניחנה כמות שהיא. אבל קשה דמה שייכות איכא בין שני דינים אלו, דכאן איירי בבכור שבעינן גמליאל. היינו להצילו אם מותר להקיז לו, ואילו שם איירי בדבר שכבר נעשה בה ספק טומאה, והוא אינו צריך לשנות בה דבר ורק אינו מוסיף בה עוד שמירה, דממילא אינו עושה דבר שנאסר בו, וא''כ מה הדמיון בין השניים. ועוד, דכאן ר' יהודה הוא המחמיר ביותר מכל השיטות, דאפי' שהבכור הולך למות אסר בה להקיז לו דם, ואילו שם מחמיר מכולם, דהרי הוא אינו משנה דבר לא לטוב ולא למוטב, ואילו איכא שם שיטות שהחמירו יותר מטומאה גבי תרומה אינו בה וכדומה, הדמיון הוא רק שבשניהם אינו משנה ממה שהוא עכשיו, אבל האופן שאיירי בהם לא דומה כלל, וצ''ע. להוסיף שמירה דממילא

דף לד ע''א

נא. בגמ' אמר שמואל הלכה כר' שמעון מתקיף לה רב נחמן בר יצחק הי ר' שמעון דמתניתין רב אמר אילימא עד אשמעינן שמואל דבר שאין ר' השתא שצעון לא מתכוין מותר והא ר' חייא בר אשי אמר רב הלכה כר' יהודה ורב חנין בר אשי אמר שמואל הלכה כר' שמעון וכו' אלא ר' שמעון דברייתא. היינו דאם בא רב יהודה אמר שמואל לומר הלכה כר' שמעון דמתניתין מה חידוש בכך, הרי כבר אמר פעם אחת דהחלכה כר' שמעון גבי דבר שאין מצכוין, וגם כאן סבר כשיטתו במקום אחר, ופשוט הוא דגם כאן הלכה כמותו כמו שם, ולכך תירצו דבא רב יהודה אמר שמואל לחדש דהלכה כר' שמעון דברייתא דהוסיף עוד דין, דגם לשוחטו מותר מחמת מום זה. אבל קשה דא''כ יש לומר דבאמת כן בא רב יהודה אמר שמואל לומר דמתניתין, והחידוש הוא דאין הלכה כר' שמעון דברייתא, ורק גבי דבר שאין מתכוין הלכה כמותו הלכה כר' שמעון כמו לשחוט על מום זה אסור, דממילא החידוש הוא לא במה דכן הלכה כמותו, אלא במה דאין הלכה גבי שהת, אבל כמותו, וממילא מה הקשה רב נחמן בר יצחק פשיטא, וצ''ע.

דף לד ע''ב

נב. בגמ' בעי רב פפא יטהר תנן או ויטהר תנן. היינו מה שאמר ר' אליעזר גבי הבהרת שהיה לו וקצצה, דלכשיוולד לו נגע אחר יטהר, אם כוונתו לכשיטהר מן הבהרת השניה הראשונה, וממילא ויטהר תנן, אן דמיד כשיוולד לו השניה יטהר מן הראשונה עוד קודם שיטהר מן השניה. אבל באמת קשה מה הצד לומר דיטהר מן הראשונה משום שנולד לו השניה, וכי לא שייך שיהיו שני בהרות יחד בגופו, דבלשמא לכשיטהר מן השניה יטהר מן יטהר סברא הוא דכשם שנטהר מן השניה היה כבר נטהר גם מן הראשונה, ולכך טהור משניהם, אבל לומר דיטהר מן הראשונה מיד בשנולד השניה מה סברא איכא בזה, ומה הצד לומר כן, וצ''ע. מן הראשונה,