דולה התבונה

לימוד דרכי עבודת ה' מהפסוק 'לך לך מארצך וממולדתך' וגו'

תכלית המניעות לטובתנו הנצחית

כתיב בפרשתן (בראשית יב א) "ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך" וגו'. וחזינן אריכות וכפל לשון במקרא זה. ובספרים הק' ביארו כל אחד לדרכו מה בא להורות כל תיבה ותיבה. ואנו נביא בזה את דברי האור החיים הק' שמבאר כוונת הכתוב, וזל"ק, "לך לך מארצך וגו', אחר שאמר "מארצך" אין מקום לומר "ממולדתך," כי בצאתו מארצו הנה הוא יוצא גם ממולדתו. אכן הטעם הוא, להיות כי בערך צער הפרידה, קטן הוא צער פרידתו מארצו מפרידת מולדתו, ופרידתו ממולדתו מפרידתו מבית אביו. לזה סדר ההדרגות ממטה למעלה. וליטול שכר על כל פרט ופרט, כדרך אומרו (בראשית כב ב) 'את בנך' וגו', כי ה' ישתדל להטיב ברוך הוא לאוהביו," עכלה"ק

ודבר נורא ויסוד גדול שנה כאן, שמדרך הקב"ה להביא לפעמים צער ודוחק לאוהביו, וכל זה לשם תכלית ומטרה להנאתם ולטובתם, משום שזהו הטוב להם, כדי שיקבלו שכר נצחי אח"כ.

והאור החיים הק' מלמדנו בזה השקפה מחודשת על כל מהלך החיים, דהלא הרבה פעמים בעת עשיית המצוה, ישנם מניעות שמקשים ומטרידים על עשיית המצוה. ולפעמים עלול להכנס טרוניא בלב, דמדוע זה עשה לי אלקים ככה, מדוע לא הסיר ממני הטרדה שאוכל לעשות רצונו בקיום המצוה מבלי שום מניעה. אבל באמת מגלה לנו האור החיים הק' דאדרבה אלקים חשבה לטובה, ובכוונה תחילה הוא מביא את אותם המניעות כדי להיטיב עמנו.

הצלחה בחינוך הבנים רק כשמסתכלים בהשקפה נכונה על האתגרים

השבוע חל ה'יארצייט' של הגה"ח רבי יוסף ציינווירט זצ"ל, אשר זכיתי לקנות ממנו לקח טוב ולדלות ממעיינו הנובע מלוא חפניים, בהיותו מרבה להשמיע דברים נכוחים מלאים דעת ותבונה והשקפה נכונה. וזכורני שגם בענין יסוד זה הנזכר של האור החיים הק' היה מרבה לדבר אודותיו בשיחותיו.

ושמעתי ממנו בענין זה סיפור. שהיה יהודי גביר שהתגורר בחו"ל שהתעוררה בקרבו חשקת התורה, והיות שמקומו בו היה גר לא היה מקום תורה, החליט וגמר בנפשו למכור את כל נכסיו ולעלות לארץ ישראל. וכך הוה, שמכר את כל הונו ורכושו ועלה לחונן את עפרה של ארצנו הקדושה, והקדיש עצמו קודש לה' וישב ולמד כל היום.

ואכן אף שהוא הסכין לעשות כן אף במסירות נפש מרוב חשקו לתורה, מ"מ השינוי היה קשה עבורו. שחיי העושר שאליו היה רגיל הפכו בן רגע לחיי מחסור. אולם על אף כל הקושי שהיה לו ולב"ב, התגברו על הכל למען המטרה העליונה שלשמה עשה את כל הדבר הגדול הזה, כדי שיוכל להקדיש את חייו קודש לה' ולעסוק בתורת ה' יומם ולילה. וכך גידלו את ילדיהם. ברבות הימים לאחר שבגרו ילדיהם, ארע שבן אחד שלהם ירד מהדרך ופרק מעליו עול תורה ומצוות.

ואין לתאר את גודל הצער והכאב של בני המשפחה והידידים, אך ביותר נדהמו הכל ולא יכלו להבין, איך יתכן שמבית זה שהיה הסמל ודוגמא למופת למסירות נפש למען ה' ולמען תורתו, בדיוק בבית כזה קרה המקרה הזה. אחרי כן התחילו אנשים העוסקים בדבר לטפל בנער זה, ובין השיחות סיפר להם הנער שבילדותו כשהיה קשה להם במצבם הדחוק, היו תמיד מסיימים את נושא השיחה ואומרים שמ"מ צריך למסור ולהקריב את כל מה שיש למען התורה. ונכנס לו במחשבתו שתורה ועוה"ז הם סתירה ונוגדים זה את זה. והיות שעדיין לא גדל בדעתו ולא הבין מדוע יש לוותר על העוה"ז, לכן החליט הוא שכיוון שאי אפשר לשניהם בבת אחת, אזי כשיגדל יבחר לעצמו בעוה"ז, וממילא כשגדל ועבר לרשות עצמו הביאתו מחשבתו למקום שהביאתו. שגישה זו בצורת החינוך, גרמה לדבר נורא כזה. שבמקום זה היה להם לחנכו שהעוה"ז הגדול ביותר הוא, כשאבי המשפחה זוכה ולומד תורה.

הגירסא ברש"י שממנו הפיק הט"ז מוסר השכל והוראה להלכה למעשה

והיה מסמיך לזה את דברי רש"י במסכת פסחים (מט ע"ב) על הא דאיתא התם שאין להתלוות לעם הארץ בדרך שמא יהרגנו, דכתיב (דברים ל כ) 'כי היא חייך ואורך ימיך,' "אם על חייו לא חס, על חיי חבירו יחוס". ופירש רש"י ע"ז, "כי היא חייך ואורך ימיך, על חייו לא חס ללמוד תורה". ובט"ז (אבהע"ז סי' ב סק"ג) גרס שדברי רש"י כי היא חייך, אזיל על סוגיא דלעיל. דאיתא שם, שעל בנותיהן של עמי הארץ הכתוב אומר 'ארור כל שוכב עם בהמה, ופירש"י ע"ז, שאין להם לב להבין. וגרס הט"ז, שממשיך רש"י ומסביר שמה שאינם מבינים הוא, ש"כי היא חייך ואורך ימיך".

והסבר הדברים הוא, כלשונו הזהב של הט"ז: "נראה פירוש לדבריו, דטבע הנשים שיבטלו בעליהם מתורה בשביל שהם סוברים שמכח זה יתעסקו בסחורות ויהיה להם טובות עוה"ז, משא"כ אם יעסקו בתורה לא יהיו להם רק עוה"ב לחוד, ובאמת אינו כן אלא היא חייך בעוה"ז ואורך ימיך בעולם שכולו ארוך שהוא עוה"ב." ומכח גירסא זו מסיק הט"ז נפקא מינה להלכה, וז"ל: "ולמדנו מדברי רש"י אלו שאם נמצא בת לעם הארץ שהיא חכמה ומבינה ענין שזכרנו, דאין בזה איסור מצד שאביה עם הארץ.ע"כ ," והראה לי הגה"ח הנ"ל העתק מכתב יד ישן של הש"ס, ששם מופיע הגירסא בפירש"י כגירסת הט"ז.

והלימוד היוצא מדברי רש"י הוא כדברינו הנ"ל, שההשקפה ודרך החינוך הראויה לחנך בו את צאצאינו, צריכה להיות, שהעוה"ז הגדול ביותר הוא - דביקות התורה וקיום מצוות ה', ומה שיש קשיים ומהמורות לפעמים, הוא הטבה מיוחדת מאת הקב"ה, כדי שנזכה שהמצוה תתקיים מתוך צער וקושי, ובאמצעות כך יגדל שכרינו בכפליים לתושיה. ויוצא א"כ שצער זה הוא חלק בלתי נפרד משמחת החיים, ביודענו שזה לטובה אות.

הוראת התורה לפרוש לגמרי מחמדות ומדות עוה"ז

באגרא דכלה עמד ג"כ להבין את כפל הלשון בפסוק 'לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך' וגו', ומבאר בזה על פי דרכו, וזלה"ק: "ועל פי מה שדרשו בזוה"ק (זו"ח לך מ' ע"ב) על הנשמה, יתכן שפיר, והנה ג' סוגי חומריות ועכירות יש לאדם, א' מה שנתהווה על ידי מעשיו ועל ידי התעסקו בתענוגי הבלי העולם במותרות, דהיינו מאכל ומשתה ומשגל אשר לא לה' המה, ויקנה מזה עכיריות החומר וזוהמא המונע להאיר בו אור ה,' והב' הוא עכיריות הזוהמא שנמשך לו בתולדה ממולידיו שהן אביו ואמו דלא כוונו עשות כהוגן וכשורה רק למלאות תאוותם, והג' הוא עביות ועכיריות שנקנה לאדם על ידי משפחתו ובית אביו שמגודל ביניהם מקטנותו ויראה בעיניהם מדות הרעות לא ראי זה כראי זה דהיינו גובה וגאון והתפארות וקמצנות וכעס וכדומה, ולהיות שרואה כל זה מקטנותו נעשו המדות קנין בנפשו" - דהיינו שחושב בליבו שכך כולם עושים, ואף מרגיש בעצמו צדיק אם אינו רשע כמותם, ומאבד את הרגש להלחם בדבר.

והשי"ת ברוב רחמיו מייעץ להנשמה, שבתחילה תלך ותפרש את עצמך מעכירות שהקנה הוא לעצמו וחבל בגופו על ידי התעסקו במותרות תענוגי עולם והבליו אשר על ידי זה נתגשם גופו מאוד, ומזה העכיריות צריך לפרוש מקודם כי לו משפט הבכורה בפרישות, כי הנה הוא בעצמו היה בעוכריו. וזה יאמר "לך לך מארצך", מארציותך שאתה בעצמך נתגשמת בארציות, ואחר כך "וממולדתך," היינו לשבר החומריות הנתהווה לו בעת ההולדה בבלתי התכוונת אביו ואמו לקיים מצות בוראם רק למלאות תאות הבהמיות. ואחר כך "ומבית אביך", הן מדות משפחתו ובית אביו, והבן. ולזה יאמר אחר כך כשתקיים כל הנ"ל, אזי "אל הארץ", ר"ל תלך לדבק את עצמך בהארץ עליונה מלכות שמים תשובה תתאה, ומשם "אשר אראך", "אשר" היא בחינת בינה המאשרינו תשובה עילאה, הדביקות הנפלא בחיי החיים", עכלה"ק.

גם בענין מדות טובות יש הבדל בין שמים לארץ בין ישראל לעמים

ויש להתבונן ולהעמיק במאמר זה, דהנה אברהם אבינו בחפשו זיווג הגון לבנו יצחק, עמד על כך לקחת דווקא ממשפחתו. וידוע הקושיא, דהלא הם כולם היו רשעים, וא"כ מה עדיפותם על פני בנות כנען.

וידוע מה שפירשו בזה – ומתאמרא גם בשם האבני נזר, שבנות כנען היו להם מידות מושחתות, שדבר זה עובר בירושה אל הבנים, לכן לא רצה אברהם אבינו להשתדך עמהם. אולם משפחתו אף שהיו רשעים עובדי עבודה זרה, מ"מ דבר זה תלוי בבחירה של כל אחד, שביכלתו להכיר את האמת ולהתנהג על פיה, לכן העדיף לקחת מהם אשה לבנו.

עכ"פ חזינן מזה שמשפחתו של אברהם אבינו היתה הטובה ביותר מכל העולם מבחינת מידות, ואעפ"כ אמר לו הקב"ה "לך לך וכו' ומבית אביך אל הארץ אשר אראך", שהקב"ה ייעצו ללכת מאיתם אף שהיו בעלי מידות טובות, אתמהה.

אלא שמכאן אנו למדים יסוד גדול, שאף שאפשר למצוא מידות טובות בגוי, מ"מ המידות הטובות ביותר שיש לו אינם מתקרבות למידות טובות בדרגה הכי נמוכה של יהודי, כשעושה אותם באופן של איש ישראל.

ודברים קילורין לעיניים המלמדנו ארחות חיים בענין זה כתב רבינו יונה בשערי תשובה (השער השלישי, אות כז) וז"ל: "מן האזהרות התלויות בלב, השמר לך פן תשכח את – ה' אלקיך (דברים ח יא), ואמרו רז"ל "כל מקום שנאמר השמר פן ואל, הרי זה לא תעשה". הוזהרנו בזה לזכור את השי"ת בכל עת. וחייב האדם להשתדל לקנות לנפשו תמיד ההנהגות המחייבות מן הזכירה, כמו היראה, והצניעות, וקישוט המחשבות, וטכסיס המדות, היינו מידות טובות כי זרע הקודש ישיגו כל הנהגה נאוה והמעטירה בעליה מזכירת השי"ת, כמו שנאמר (ישעיה מה כה) בה' יצדקו ויתהללו כל זרע ישראל," ע"כ.

והיינו שאצל הגוי, אף אם ישנם בו מידות טובות, מגיעים המה משכליות, לדוגמא, להתאפק מלאכול שייך אף בגוי אם מבין שאין זה טוב, אך מיוחד הוא האיש הישראלי, שמידותיו הטובות המה מגיעים מזכירת השי"ת שמשפיע המידות הטובות לכלל ישראל.

כאשר המדות טובות מצד הקדושה אין להם הפסק

ואחד מן הנפק"מ בין שני מניעים אלו הגורמים להתנהג במידות טובות הם, שאם מגיע דבר זה מזכירת הבורא ב"ה, א"כ אין לזה הפסקה, ולא משנה באיזה מצב נמצאים, תמיד מתנהגים בדמות טובות וישרות. אולם אם זה מגיע משכל, אזי לא תמיד השכל גובר על הרגש, וכשמגיע לו תאוה מסוימת, יכול לדחות מה שהעלה בשכלו לטובת תאוה זו, ואף לפעמים השכל אומר לעשות כנגד המידות.

וכמו שמובא בספרים, שאריסטו שהיה החכם הגדול של אומות העולם, מת מחמת תאוה שהתאווה לה. ובאופן אחר איתא שמצאו אותו פעם עושה איזה תאווה, ושאלוהו איך יתכן כזאת לאיש מלומד ומשכיל כמוהו, ואמר שכשעושה זאת אינו אריסטו. והיינו כנ"ל, וכדאיתא בגמרא (ב"ב י ע"ב) על הפסוק (משלי יד לד) 'וחסד לאומים חטאת', שכל צדקה וחסד שאומות העולם עושים אינם אלא להתייהר, (ועי' תניא סוף פרק א'). והוא ענין אחר ובחינה אחרת לגמרי מהמידות המושרשות אצל האיש הישראלי, שאצלו המה נובעים מכח השפעה אלוקית, ולא ניתן להשוואה כלל ולדמות מילתא למילתא.

מהאי טעמא הורה ה' לאאע"ה שיתרחק מבית אביו

ולפי"ז יתבאר היטב דזהו שאמר הקב"ה לאברהם אבינו ע"ה "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך" וגו', והיינו אף שהם טובים בעניני מדות עד שראויים להשתדך עמהם מאשר עם בני כנען, אולם מ"מ לך אני מייעד דבר הרבה יותר נעלה, "אל הארץ אשר אראך", להיות במדרגה רמה ונישאה מאד נעלה, כי 'בה' יצדקו ויתהללו כל זרע ישראל' (ישעיה מה כה).

צורת הגישה הנכונה אל לימוד ספרי מוסר

ודבר זה נוגע הוא ביותר כשלומדים בספרי מוסר, שהדרך הוא שלומדים איזה דבר בעניני מידות, ולאחר שמבינים אותו בשכל לאחר התבוננות זמן רב, ממשיכים ללמוד הלאה. אבל לאור האמרו צריך לידע שלא זו הדרך, אלא צורת הלימוד בעניני מוסר צריכה להיות באופן כזה, שלא סגי במה שלומד באופן שכלי, אלא כל הגישה תהא בצורה אחרת לגמרי, נעלה ומרומם.

ולדוגמא, בספר תומר דבורה שמדבר מענין המידות באופן של "והלכת בדרכיו". ושם בפרק א' אות א' מדבר ממידת הסבלנות. ודבר זה אפשר להבין באופן שכלי, להאריך בהסבר הדברים שהיא מדה הגונה וישרה על פי השכל, הגורם להאדם שיעריכו אותו וכו'. אולם אפשר להבין זאת באופן שונה לגמרי, שהיות שהקב"ה סבלן, וכפי שמאריך שם התומר דבורה שבשעת עשיית העבירה לוקחים את החיות שהשי"ת משפיע, ומשתמשים בו כביכול כנגדו. ועם כל זה הקב"ה סבלן, ומחכה לו שישוב. והשתא רוצה הקב"ה מעמנו שנדבק בדרכיו, א"כ מיבעיא לן להיות סבלנים. וההבנה הזאת היא שונה לגמרי מההבנה באופן השכלי. ואת ההבנה הזאת הקב"ה רוצה מאתנו. ואף שהם מידות אלוקות, הלא יש לנו נפש אלוקית שעל ידה נוכל להכניס מידות האלו בקרבנו.

וכן כגון במידת הכעס, אפשר להתגבר עליה ע"י הבנה שכלית שהיא מזקת לגוף, או שאין זה הגון להיות בכעס. ולפעמים באמת צריך להגיע להסברים כאלו. אולם עיקר הענין שרוצה הקב"ה מאתנו הוא, "אל הארץ אשר אראך", וכדוגמת דוד המלך ע"ה, שמצינו אצלו לימוד נכון האיך עבד על מדת הכעס כפי רצון ה', כאשר קיללו שמעי בן גירא, נענה ואמר (שמואל ב, טז י) "ה' אמר לו קלל", שהתייחס אל העבודה על מידת הכעס עם אמונה, ועי"ז ניצל ממנו. שכשהוא בדרך זה, אזי אינו רק כובש את הכעס, אלא אף גם מבטלו לגמרי כליל משורשו, ומחמת שהדבר בא באופן אלוקי מכח הנשמה האלוקית.

וכן בענין הצניעות, שבאופן מסוים אפשר למצוא גם אצל הגויים. אך מה גדול ההפרש והחילוק בין גוי שמתנהג בצניעות, לבי האיש הישראלי המתהלך בהצנע לכת את ה' אלקיו, שאיש ישראל יהודי עושה כן מתוך הרגשת עוצם רוממותו ית' אשר "מלוא כל הארץ כבודו", ו"אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאום ה'". הלא כגבוה שמים על הארץ הוא החילוק ביניהם.

ג' דרגות בקדושה

והנה גם הגה"ק מקוז'יגלוב זצ"ל הולך בדרכו ומיישב כפילות לשון הכתוב באריכות. ולקוצר הזמן נעתיק כמה מילין יקירין מדבריו. בראשית דבריו הוא מבאר שישנם ג' סוגי קדושות, הא' פרישה מעבירה, וכדברי חז"ל (ויק"ר כד ו) "כל מקום שאתה מוצא גדר ערווה אתה מוצא קדושה". הב' מה שאיתא מהרמב"ן (פרשת קדושים) הענין של 'קדש עצמך במותר לך'. והג' היא הקדושה מעשיית המצוות עצמם, שזה גופא מוסיף קדושה עצומה באדם. ומביא שאותם ג' הענינים מצאנו במילה, שאברהם אבינו נצטווה רק על מילת הערלה, שזה מרמז על הפרישה מן העבירה. אך לא נצטווה על הפריעה. אולם הוא עשה אף פריעה בבחינת קדש עצמך במותר לך.

הא דבטלוה לטבילותא כדי שיהא בגדר קדש עצמך במותר לך

ומביא הקוז'יגלובער בדרך אגב מרגניתא טבא - אשר מרבה הוא לחזור עליו כמה פעמים בספרו, וכנראה שהגה בו הרבה בבחינת "אחזתיו ולא ארפנו" - והוא, שבגמרא (ברכות כב ע"ב) בענין טבילת עזרא מסיק להלכה שאין בה חיוב, דביטלוה לתקנתא דטבילתא דעזרא. ומצד שני כל הספרים הק' מלאים באזהרות בגודל מעלת ובחיוב הגדול שבטבילה זו, וא"כ מדוע ביטלוה לטבילה. ומבאר דהענין בזה הוא, שמכיוון וטבילה זו ענינה לקדש ולטהר את האדם, רצו חכמים שיהא באופן של "קדש עצמך במותר לך", שלא יהא באופן של חיוב אלא בהתנדבות, שאז הוא יותר מסוגל לקדושה.

ודכירנא שראיתי בספר עתיק אחד, שהקשה איזה מתנגד לחסיד אחד על הא דמרבים אצל החסידים בטבילת למקוה. דלכאורה ענין המקוה בא לשם טהרה, ואם צריכים לטהרה הרבה פעמים, א"כ יצא שכרו בהפסדו. וענה לו אותו חסיד, שמה שבגמ' איתא שענין זה מועיל לקדושה, היינו שמביא שהאדם יתקדש כל כך עד שלא יארע לו שיצטרך טהרה. והוא ממש כדברי הקוז'יגלובער, שעוד מוסיף בזה תוספת נופך משלו, שענין זה בא בשביל בחינת "קדש עצמך במותר לך".

ומבאר הקוז'יגלובער שע"י שנתנו לאברהם אבינו שיקיים הדבר בבחינת "קדש עצמך," בזכות זה זכו כלל ישראל שיוכלו לקיים המצוה בבחינת "קדש עצמך במותר לך". והקדושה הג' נשלם בעצם עשיית המצווה, שיש לעשותה בכוונה הראויה וללא פניות, וכך עשה אברהם.

ועפי"ז מבאר הגה"ק מקוז'יגלוב, דזהו פירוש כפילות הלשונות, "מארצך, וממולדתך, ומבית אביך", ד"מארצך," היינו בחינת הארציות, שהוא חומר הגוף שמושך לרע" .וממולדתך", מרמז על דברים המותרים שמגשמים את האדם ושיש לקדש עצמו בהם. "ומבית אביך," קאי על אדם הראשון, שהוא היה אבי כל העולם, ומרמז על חטא עץ הדעת שאז נתערב טוב ורע, והיינו שאף בתוך הטוב ישנו רע ויש לראות להפריד הטוב מהרע ולעשות רק את הטוב ולא להיות נשפע מחלק הרע.

סגולת סעודות שב"ק לקדש ולטהר

ובזה מבאר הא דאיתא בגמרא (שבת קיח ע"א) "אמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא כל המקיים שלש סעודות בשבת ניצול משלש פורעניות, מחבלו של משיח ומדינה של גהינום וממלחמת גוג ומגוג". ומובא בספה"ק שכל סעודה מכוונת היא כנגד אחד מן ההצלות דלעיל, לילא דשבתא מכוון כנגד דינה של גהינום, צפרא דשבתא כנגד חבלו של משיח, ורעווא דרעווין כנגד מלחמת גוג ומגוג.

ומבאר על פי דרכו, שבליל שבת יורד קדושה מלעילא להיות פרושים מן העבירה, וזו היא הבחינה של אברהם אבינו, וממילא מובן מה שניצולים אז מדינה של גהינום.

וביומא דשבתא מושפע מלעילא הכח לקדש עצמו במותר לו, היינו שכל האכילות וכל העניינים הגשמיים יהיו לשם שמים ולא להנאת עצמו. וענין הדבר לחבלו של משיח הוא דחבלו של משיח הוא ה"שעבוד מלכויות", שמשועבדים לאומות העולם, אך אם האדם מקדש עצמו ומזכך חומריותו שיהא כל כולו נתון רק לעשיית רצון השי"ת, ניצל הוא משעבוד מלכויות. וא"כ בצפרא דשבתא שמושפע אז כח זה כנ"ל ניצולים עי"ז מחבלו של משיח.

וברעוא דרעוין מושפע הקדושה הגדולה ביותר, שהיא לקדש עצמו ע"י עשיית המצוות. וזהו הענין של מלחמת גוג ומגוג, והוא ע"פ דבר נפלא ששמע מהשם משמואל בשם החידושי הרי"ם שאמר שענין מלחמת גוג ומגוג הוא, שיהא קשה ליהודי לומר שמע ישראל, שיהא קשה לו לצמצם מחשבתו ולאומרו עם כוונה. והסביר השם משמואל ענין הדבר לגוג ומגוג, שהנה גוג מגיע מיפת, וענין החילוק בין שם ליפת הוא, ששם התאמץ במצוה לכן זכה לציצית, ויפת שלא נתאמץ זכה לקבורה. ופירש השם משמואל שענין ההתאמצות היינו שעשה המצוה עם כל הפנימיות, עם כל הלב, לכן זכה למצוות שענינם פנימיות הלב, אך יפת שלא נתאמץ לעשות בפנימיות, זכה לקבורה שאף היא דבר חיצוני, שהלא כל הדבר שיש לקבור הוא כדי שלא יהא ביזוי למת. ולכך קליפת גוג שיצא מיפת שענינו שלא להתאמץ באימוץ הלב בעשיית המצוות, מתנגדת ונלחמת ליחוד ה' בכוונה.

על שף ששם ויפת עשו פעולה שוה היה הבדל בכוונתם

ודברים הללו קשורים המה לדברי האגרא דכלה דלעיל, וכפי ששמעתי פעם מכ"ק אא"ז אדמו"ר זצ"ל בהיותו משתתף בשמחת 'שלום זכר' בשבת כזו פרשת לך לך, בביאור ענין שם ויפת, בענין מה שאיתא ששם שנתאמץ זכה לציצית וכו', שענין ההתאמצות היה שבער לו הקדושה של המצוה, ומפני זה עשאה, שהיה ענין של כבוד השכינה, ולכך זכה למצוות. אך יפת כל ענין עשייתו היה משום שאין זה ראוי שיראה נח כן, ולא משום איזה מצוה, ולכן אף קיבל הוא במידה כנגד מידה את ענין הקבורה שאף היא רק בחיצוניות.

והוא ממש כהבחינה הנזכרת לעיל בדברי האגרא דכלה בענין המידות טובות, שבדבר זה רואים החילוק הגדול בין המידות הטובות שיש ביהודי שמקורם אצל 'שם', לעומת המידות שישנו אצל גוי שמקורם ב'יפת'. שכאן הלא עשו אותה הפעולה, אך מה גדול החילוק בין מניעיו של יפת שעשה כן מטעמים שאין זה יפה ומכובד וכו', לסיבות של שם שעשה כן מכיוון שבער בליבו כבוד השי"ת והדר גאונו. וזו גופא מטרת קליפת יפת - להכניס ענינו, שלא לעשות המצוות וענין המידות עם כוונה לשם ה'.

ולפי"ז יומתק ביותר הא דברעוא דרעוין נשפע קדושת קיום המצוות במעשה, ובזה נכנע קליפת גוג שיצא מיפת, כי בזמן נעלה זה נשפע מלעילא רב אונים ואמיץ כח שיהא אפשר לקיים המצוות בכוונה ובדחילו ורחימו כראוי, ומובן שעי"ז ניצולים ממלחמת גוג ומגוג, כי מלחמתם הרוחנית של גוג ויפת הוא נגד זה, שלא לעשות הדברים לשם פעלם וכנ"ל.

ויעזור השי"ת שנזכה בכל שבת לערוך את סעודות השבת באופן הראוי בקדושה ובטהרה, ונזכה להינצל מכל הפורענויות המתרגשות ובאות בדורנו - דור של 'עקבתא דמשיחא', כאשר שרויים אנו עמוק בתוך 'חבלו של משיח' ו'מלחמת גוג ומגוג,' ובעוד שבשנים קדמוניות רק הצדיקים זכי הראות ראו את זה, אך בזמננו כל אחד רואה זאת בחוש. ויעזור השי"ת שנזכה להתקדש ולזכות לכח של קדושת שב"ק ולהינצל בזכותה מכל הפגעים ומרעין בישין.